אני רוצה, אני רוצה מכונית...

למרות השיר העליז של משינה, מכונית היא נושא קצת כאוב מבחינתי כרגע. הסניק האהובה שלי נמכרה, ועד לקניית המכונית הבאה אני משתמשת בשירותיה של רכבת ישראל, תוך כדי חישוב קיצי לאחור במהלך הנסיעה. מי שלא חווה נסיעה ברכבת ישראל עד כה, שירוץ מהר שלא ייגמר..
אבל, לא להלל ולשבח את רכבת ישראל נתכנסנו כאן, ולכן תאלצו לדמיין מה הייתי כותבת אם זו היתה מטרת הפוסט.
מה שבאמת רציתי זה להציג את צי המכוניות שלי. הן לא נוסעות אומנם, אך הן מיוחדות, וכל אחת מהן נעשתה באהבה רבה. יש גם קטגוריית אספנות שעדיין בתהליכי יצירה, ואני מניחה שבהמשך אציג גם אותן.
אז הנה השתיים הראשונות שלי:

אחריהן, בהתלהבות רבה, הגיעו עוד:

ואיך אפשר בלי ג'יפ?

ועוד אחת, הפעם מהסיקסטיס:

והצצה קטנה לסנונית הראשונה מקטגוריית האספנות:

ואם אחזור עכשיו למה שאמרתי בהתחלה, אז למרות כל המכוניות שיש לי, אני עדיין מתעקשת להשתמש בשירותיה של הרכבת. חדוות הנסיעה היומיומית לא משתווה לשום דבר אחר שהכרתי...

א-ממממממממממממאאאאאאאא... אני רוצה, אני רוצה מכונית!

נ.ב.

אני בחורה רגועה ואופטימית בד"כ, ויודעת שהתקופה נטולת הגלגלים היא זמנית, ולכן אני רוצה לסיים בנימה חיובית.

אני רוצה להודות ליפעת שיד הגורל ומוצי אחת הפגישו בינינו. תודה על המחמאות והקישור שפרסמת בבלוג שלך. תודה גם לדורית על התגובה המפרגנת, וגם ליעל קיפודים (אני מקווה שאני לא טועה בשם)-ראיתי גם את התגובה המפרגנת שלך.

חג שמח וכייפי לכולנו,

יעל.

ציפורי החלומות

כשיורשת העצר היתה כבת ארבע, החלו פוקדים אותה בלילות חלומות רעים. היא פחדה להישאר לבד בחדרה בלילות, ולכן היתה מתייצבת במיטתנו מדי לילה, מה שהפך כמובן את שנתנו נעימה ואיכותית יותר בין מרפק לקרסול שהיו מתעופפים לעברנו בהנחתות מדוייקות יותר ממה שאפשר לדמיין.
לאחר תקופה לא קצרה של שינה איכותית, צץ במוחי המותש רעיון ליצור ציפורים מעיסת נייר, צבעוניות וחינניות, שישמרו עליה בלילה ויגרשו את החלומות הרעים מחדרה. מהר מאוד הרעיון עבר לביצוע, ושתי הציפורים נתלו כלאחר כבוד מעל מיטתה של הנסיכה, כמובן שבשיתוף פעולה מלא עימה. השתיים עשו את עבודתן נאמנה, ואנו זכינו מחדש בשינה נטולת ביקורי פתע.  למרות יופיין של השתיים, חדי העין יבחינו שהן ניחנו בכשל טכני קטן (ומי שלא יבחין אני מוכנה לגלות לו..) שלא היה מאפשר להן לעוף לו הן היו אמיתיות, אבל מסתבר שגם עם כשלים טכניים עדיין ניתן לבצע את המשימה בנאמנות.

מאז, עברו כשנתיים, ונוצרו עוד ציפורים, אך אנו נאמנים לשתיים המקוריות, אלה עם הכשל הטכני ששומר עליהן שלא יעופו מביתנו כיוון שאז לא יהיה מי שישמור עלינו מפני חלומות רעים...

בזכות מצבן הפיזי הכושל, הן זכו לכינוי חיבה, די מעליב אפילו (ותודה ליובל..), אך יופיין מאפיל על דברים שוליים כגון זה, לכן אחסוך מהקוראים את הכינוי (רק אומר שהוא מורכב משני שמות של בע"ח...).

ועכשיו אציג את הציפורים החדשות, כמובן ללא מומים מולדים וכשלים טכניים שנובעים מכשל בהבנת היוצרת באוירונאוטיקה בסיסית:

וזהו לעכשיו, עפה לדרכי,

יעל.

יש מטבח, צריך כלים!

מטבח מעץ ללא כלי עץ? לא יעלה על הדעת...
מהר מאוד התעשתתי ואצתי רצתי לקנות כלי עץ טבעי כדי להתאימם לעבודה במטבח החדש שלנו. הקולקציה המשודרגת כוללת כפות, מזלגות, תרבדים ודליי עץ קטנים:

עכשיו באמת אפשר להתחיל  לבשל, לא?
עד הפעם הבאה,
יעל.

מטבח טייק 2

מיד אחרי המטבח הקודם נמצא כסא עזוב בפסולת של אתר בניה כשהוא כולו מלא בסיד, גושי מלט, צבע, וכל מה שעוד אפשר לקבל כשאתה נמצא באתר בניה. כמובן שרק אני ראיתי את הפוטנציאל שבכסא האומלל, ואפילו הסניק הכנוע בדרך כלל  שלי הביע מחאה כשניסיתי להכניס אותו, ולא הקל עליי את המלאכה. היה ברור שגם הכסא הזה הולך להיות סוג של מטבח, לפחות ויזואלית, כי בתכנון היה ליצור מקום אחסון לכל הבלאגן של כלי המטבח של הילדים והאביזרים הנלווים שמפוזרים בכל רחבי הבית ומשווים לו מראה שלאחר פריצה (ולא, לא פרצו...). אז הנה הוא, לפני ואחרי, אך אין תמונה שלו במצב בו אספתי אותו כיוון שהמראה לא היה סימפטי במיוחד (אכן, מיקי, מראות קשים...), ולא ברור היה אם ניתן יהיה לעשות עם זה משהו בכלל.. :

זהו. עכשיו שיש בבית יותר מדי מטבחים, צריך ללכת לבשל משהו, או לפחות לאסוף את הבלאגן...

יעל.

זמן הבבושקות

בבושקה. גברת בלי גיל ובלי זמן. למעשה, שמה האמיתי הוא מטריושקה, רק שלכולם נוח לקרוא לה בבושקה (סבתא), כנראה מפני שהצליל קליט יותר. בכל מקרה, בלי לחפור הרבה, בבושקה זה משהו שתמיד כיף לי לחזור ולעשותו, כי ברור לי איך אני מתחילה, אך איני יודעת איך היא תצא בסופו של התהליך. הבסיס לבבושקות עיסת הנייר שלי משתנה בהתאם לגודלן. בזעירות ביותר, המשמשות כמחזיקי מפתחות או כקישוט לתיק, הבסיס הוא שני כדורי קלקר קטנים (1 ס"מ / 2 ס"מ). בגדולות יותר, הבסיס הוא בקבוק פלסטיק של שוקו/אקטימל/משקה יוגורט כלשהו. בגדולות מאוד, מסתתר בקבוק פלסטיק של משחק באולינג שניתן למצוא ברוב חנויות הצעצועים.
בסופו של התהליך, לכל בבושקה אישיות משלה שמתקבלת תוך כדי תהליך הציור והצביעה, ואין שתיים זהות, אפילו אם מאוד אתאמץ לעשות זאת. בהתחלה כולן נראות כך:

לאחר הצביעה, מקבלת כל בבושקה את האישיות שלה, ואת החבורה שלי אפשר לקטלג  כך:

הפולניות:

 השמרניות:

 השובבות:

 הנושאות בעול (כי מישהו צריך לעשות את זה, לא?..):

ואני אוהבת את כולן, ושמחה על כל אחת שמצטרפת למשפחה הענפה שכבר יש לי, כל אחת והאישיות  החיננית והססגונית שלה.

יעל.

חבורת הזבל

אחד מתחביביי הרבים זה לאסוף זבל. טוב, לא ממש זבל, אלא יותר רהיטים ישנים שנזרקו ע"י בעליהם. כאשר אני מזהה אחד כזה ברחוב, מיד אני עוצרת לבחון את הפוטנציאל הגלום בו. אם יש פוטנציאל, מועלה האוצר מיידית לסניק האהוב שלי שהופך לרכב הובלות כנוע בשעת צורך. שלוש דקות לאחר מכן אני מתחילה להכין את רשימת השלבים שיעזרו לי להפוך את האוצר שנפל בחלקי לאוצר אמיתי: ניקוי, שיוף, צביעה, אבזור וכו'.
בעלי היקר והמפרגן כבר התרגל למציאות הללו, ולאחרונה אף החל לעזור לי בהובלות הדורשות קצת יותר טסטוסטרון. הפעמים הראשונות היו קצת קשות עבורו, בעיקר בקבלת העובדה שאישתו שתחייה אוספת דברים שאחרים זרקו. "אקנה לך חדש" הוא היה אומר לי במבט מתחנן שמשמעותו היתה "בבקשה, אל תכניסי את זה הביתה..:", אבל היום, לאחר אי אלו תוצאות שמסתובבות אצלנו בבית, הוא כבר משתף פעולה.
אחד מפריט חבורת הזבל שלי הוא מטבח עץ. תמיד רציתי מטבח מעץ לילדים, אך לא עשיתי עם זה כלום עד שנתקלתי באקראי ברחוב במסגרת העץ הזו:

ותוך דקה וחצי היא היתה אצלי באוטו, ואני כולי עזוז ופזוז, אושר והתרגשות...

מהר מאוד חישבתי חישובים, שירטטתי שירטוטים, ואצתי רצתי לנגריה להזמין את לוחות העץ למטבח שלי. סליחה, של הילדים..

והנה הוא בשלב הכמעט אחרון שלפני הרכבת המדף:

תם ונשלם, הולכת לבשל שם משהו..

עיסת נייר

גיליתי שרוב האנשים, כאשר הם שומעים את צירוף המילים "עיסת נייר" מיד עולה בראשם תמונה של איזו מפעילה דהויה בקניון/מתנ"ס שכונתי שמנסה נואשות להשתלט על חבורת צווחנים תזזיתיים, ובמקביל להציג בפניהם את האפשרויות הגלומות בחומר העיסתי, הדביק והדוחה שיש לה בקערה.
אז זהו, שלא. כאחת שמאוהבת בחומר העיסתי, הדביק והלא דוחה הזה, אני יכולה לומר שגלומות בו הרבה אפשרויות. המון.
התחלתי לפסל בעיסה לפני כשבע שנים, בהן ניסיתי סוגים שונים של נייר ומגוון רב של טכניקות בפיסול. היום אני מפסלת בעיקר בעיסה מנייר טואלט שנקנה במיוחד למטרה זו, ומעורבב בדבקים עד לקבלת עיסה אחידה, גמישה ויציבה.
בחלק מיצירותיי יש שלד שמורכב בד"כ מבקבוקי פלסטיק שונים, חוטי ברזל, כדורי קלקר, קרטונים ישנים וקימוטי נייר, או, בקיצור, זבל...

כאשר אני צריכה להכין עיסה, כל המשפחה מתגייסת בשמחה:

בשלב הבא, לאחר הפירוק הכללי, זה נראה כך:

לאחר השטיפה והסחיטה:

ומכאן השמים הם הגבול:

  

אלו היו שישים שניות (טוב, נו, קצת יותר..) על עיסת נייר. מבטיחה עוד הרבה מנפלאות העיסה בהמשך.

להתראות,
יעל.

וזוהי רק ההתחלה, לה, לה...

"את חייבת לפתוח בלוג" אמרו לי כבר יותר מפעם אחת.
חייבת. מושג דו משמעי ומאוד סלקטיבי בעיניי: מצד אחד, כשאומרים לי "חייבת", מיד קופץ בי משהו שאומר "למה, מה קרה?" (כן, אפשר לקרוא את זה בטון ערסי משהו...). מהצד השני, כשאני צריכה או רוצה משהו, בעיקר משהו שקשור ליצירה שלי, זה מיד הופך לחייבת. אני חייבת את זה (ברור...), וחייבת את ההוא (עוד יותר ברור..), ואהפוך עולמות בשביל להשיג את זה (וגם את ההוא), תוך התעלמות מוחלטת מהקול ההוא שאומר "למה, מה קרה?"...

הפעם הרהרתי רבות ב"חייבת" הזה מלמעלה, והחלטתי שכן, למה לא בעצם? לפחות לנסות.

אז אני מנסה:
קוראים לי יעל. אמא לשלושה ילדים ביולוגיים ולעוד ארבעה שלא רשומים בתעודת הזהות: כלבה, שני חתולים וצב. מאז שאני זוכרת את עצמי אני יוצרת, כמעט בכל דבר, וגם במזון שנחשב בעיני כאומנות בפני עצמה. אהבתי האמיתית נתונה לעיסת נייר, אך באמצע אני חוטאת גם בדברים אחרים.

בבלוג הזה אתעד את יצירותיי, גחמותיי ועיסוקיי היצירתיים, ואתבל מדי פעם במתכון שווה.

תיכף נמשיך,
יעל.