שנתיים

הפעוטה בת שנתיים. ש-נ-ת-י-י-ם . אני מתקשה להאמין איך הזמן התעופף לו בכזו מהירות. ולא שזה חדש לי, כבר עברתי זאת פעמיים בעבר עם הגדולים, אבל הפעם הזו שונה. אולי כי אני יודעת שזו הפעם האחרונה בה אהיה אמא לבת שנתיים שממיסה אותי בכל תנועה, מבט או מחווה שהיא עושה, שהרי ברגע שהיא תגדל אני אזדקן רשמית...

א-ב-ל  זה לא פוסט לרחמים עצמיים, ממש לא! ההיפך הוא הנכון. כל יום מחדש אני מוקסמת מהפלא הזה שצומח לי מול העיניים ומתרוצץ לי בין הרגליים, והוא - הוא (היא במקרה הספציפי הזה ;-)) היצירה האמיתית של החיים.

את מערכת היחסים איתי היא התחילה לא משהו בגלל סרבנות עיקשת שלה שלא להתהפך ממש עד לרגע האחרון, מה שאילץ אותי להתגלגל לחדר הניתוח הקר ולחכות לצאתה לאויר העולם בצורה הטכנית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. חכי, חכי, אמרתי לה בליבי, חכי שנגיע הביתה... נתחשבן על זה אחר כך.

אבל, מהרגע שהיא יצאה, ורודה וצורחת, נוצר חיבור כזה שאי אפשר להסביר במילים, משהו שבא מעמוק בפנים. מלא ברוך, מלא באהבה, מלא בשלווה וברוגע, מלא ב"נכון שבילד שלישי זה שונה?" אז כן, זה שונה. לא יודעת אפילו להסביר במה זה שונה, אבל זה שונה, וזה נעים.

ועכשיו היא חוגגת שנתיים, וכיאה למעמד, הכנתי עוגה ואפילו כיסא של יומהולדת. הבית קושט בה-מון בלונים, והיא מאושרת מהחגיגה ומהשירים, גם מבלי לרדת לעומקם של הפרטים. אבל בשביל זה אני פה, מצלמת, כותבת ומתעדת, אולי פעם היא תראה זאת לילדיה...

שלב ההוכחות:

העוגה:

הכיסא:

קצת מהכל:

מאיה שלי, מדהימאיה שכמוך, את ילדה של אהבה, ומכל מילה, מבט או מחווה שלך אני מעלה במשקל קילוגרמים של גאווה.

מאחלת לך את כל הטוב שהעולם יכול לתת, שתגשימי חלומות כמו שתרצי באמת. שתהיי בריאה ותמיד מאושרת, כל השאר יבוא מעצמו, כך אני אומרת...

שלך, עד סוף העולם וחזרה,
אמא.