אות ועוד

אותיות. מה כבר אני יכולה לחדש על אותיות שלא ידעתם? כלום.  טוב, נו, כמעט. אני יכולה לשתף באותיות החדשות שלי שנוצרו בהשראת עוגות יום ההולדת הרבות שהכנתי עד כה מבצק סוכר. חשבתי לעצמי שזה יהיה נחמד אם לשם שינוי לא יאכלו אותן. הרי הן כל כך יפות וכל כך מושקעות, אז למה שלא ישארו קצת יותר מעבר לחגיגת יום ההולדת?

אז החלטתי לנסות וליצור אותיות עם Do&Dry (או בקיצור - דודי), חומר פיסולי ממשפחת הדאס.

עכשיו, כשהיה כבר רעיון וההחלטה התקבלה, הייתי צריכה גם סיבה. ולא בעיה למצוא סיבה כשרוצים אחת כזו, נכון? נכון.

דלתות העץ החומות של חדרי הילדים ממש התחננו לקצת צבע (לא להיות קטנוניים, אז מה אם הן לא יכולות לדבר?). קצת, לא הרבה, וגם קצת נקודות, אם כבר...

ראה המשקוף כי טוב, זעק גם הוא לקצת צבע. אז מה אם רק אני שמעתי אותו, הרי בחיים לא צריך יותר מאחד שבאמת יקשיב לך, לא? נכנעתי. לא היתה לי ברירה. כאלה זעקות שבר, הייתי חייבת לעשות משהו גם עבורו, אז הכנתי מזוזות יפות שיתאימו לאותיות העליזות. מכיוון שהיה לי קשה להחליט מה אני באמת רוצה, אז הכנתי כמה דוגמאות. כמה הרבה דוגמאות...

הגזמתי קצת, אני יודעת, אבל רוב המזוזות כבר מצאו בית חם ואלו שלא, ימתינו לתורן.

ואז, בדיוק כשאני בשיא ההתלהבות מהחומר הפיסולי החדש שנתגלגל לידי, הגעתי לביקור בסטודיו של פוגי נעים (עליו כתבתי בפוסט הזה), וקיבלתי ממנה מפית ובו ציור של בבושקה אשר בהשראתו היא יוצרת את בבושקות הקרמיקה המדהימות שלה.

ביקשתי יפה את רשותה ליצור בבושקות משלי מהדודי שלי, ונעניתי בחיוב.

החלטתי ליצור מגנטים חביבים בצורת בבושקה. מה אגיד ומה אומר? זה ממכררררר... אחת יותר יפה מהשנייה, ולמרות העובדה שהן נעשו ברצף, כל אחת קיבלה אישיות שונה, ואין שתיים זהות.

את הגדולות יותר אפשר לתלות, ולהן הענקתי אחריות לפנקס ממו קטן בו ניתן לכתוב מסרים, תזכורות וכל העולה על הדעת. השילוב בין פנקס הממו לבבושקה יצר את הממו-שקה, או בקיצור הממושקה:

עכשיו אני עובדת על משהו חדש עם הדודי, לא שטוח אלא תלת מימד, ועדיין איני יודעת לאן זה יוביל או מה יצא מזה, אבל הכיוון מסתמן כחיובי עד כה J. מבטיחה לשתף בהמשך.

רק שמחות ודברים טובים,

יעל. 

סיפור לידה

צילומי הריון הם דבר ידוע ומקובל כבר זמן רב. צילום לידה הוא משהו חדש יחסית שטרם נכנס לתודעה הישראלית כמו צילומי ההריון, אך מקובל מאוד ונפוץ ברחבי העולם.

מכיוון שהנושא התגלה לי רק לאחר לידת בתי השלישית, עלו בי הרהורים על הרביעי, אך המחשבה על הלילות הלבנים, העיניים הטרוטות, החולצות המוכתמות בדרגות פליטה שונות והיונק שתלוי עלי קבוע החזירו אותי מיד לחשיבה שעדיף להמשיך ולצפות בסרטים של אחרים ולהתרגש איתם מצידו השני של המסך.

הסרט הראשון שראיתי העלה בי דמעות של התרגשות וגעגוע, וכאמור, גרם להרהורי כפירה במנטרה ששיננתי לעצמי כל הזמן "שלושה זה מספיק".

הסרט השני כבר הבהיר לי שיש פה משהו שצריך לפרסם שכולם ידעו, ולכן אני כותבת את הפוסט הזה שמטרתו בעיקר לפרגן, לפרגן, לפרגן.

הצלמת המוכשרת היא דנה אופז, אמא לשלושה וחברה טובה, שמלווה את הלידה מהרגע שמודיעים לה על תחילתה, ועד לאחר בקיעת הצאצא לאויר העולם.

דנה נמצאת בחדר הלידה, אך אינה מפריעה למהלך הלידה אלא צופה מהצד ומתעדת בשקט, משהו כמו סופר נני בשלב הצפייה. היו לה כבר כמה מקרים בהם הבעל נתקף חולשה או שלא עמד בכאבי הצירים (כי זה קשה, אין מה לומר, צריך להבין אותו...), ודנה נדרשה למלא את מקומו, אך היא עשתה זאת בקור רוח ובצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

מה שבטוח זה שבמקום שהבעל יתעסק בכל תחמושת הצילום שהוא הביא עימו לחדר הלידה, ויעבור מהוידאו לסטילס ובחזרה, יחליף בטריות, יטעין חדשות, יגבה בצילום בפלאפון, יבחן זויות צילום מעניינות, ומדי פעם ימלמל "תיכף ממי, רק עוד תמונה אחת", הוא יהיה פנוי במאת האחוזים לרעייתו שתחייה וללידה הממשמשת ובאה. (ואולי יש בעלים שדווקא בגלל זה יעדיפו שדנה לא תהיה שם?).

הצילומים הם בעצם צילומי סטילס שצולמו לפני הלידה, במהלכה ולאחריה, ועובדו לקליפ שמתאר את החוויה כולה במספר דקות מרגשות ביותר, ללא פרטים חושפניים. כל הפרטים החשובים מופיעים בקליפ, כמו שעת הלידה, משקל הלידה והודעת ה - SMS המבשרת על בוא הצאצא לעולם, כך שלא צריך להתמקד בפרטים ולנסות לזכור הכל תוך כדי, אלא רק ללדת...

הערך המוסף של הצילומים, מעבר למזכרת המרגשת,  הוא היכולת לשתף את כל העולם ואישתו בחוויה המדהימה, מבלי צורך לחזור על סיפור הלידה שוב ושוב לכל אורח ואורחת שבאים לבקר ושואלים מתוך נימוס איך היה ולא ממש בא להם לשמוע את התיאורים הפלסטיים שאנחנו כל כך רוצים לספר...

אני, באופן אישי, חושבת שהצילומים יכולים לשמש בעתיד גם כראיה למול הצאצא/ית  כוכב/ת הקליפ במקרה בו יחליטו להגיש תביעה על יכולות ההורות שלנו, ולהראות להם איך הכל התחיל בעצם....

לדנה יש הסכם שיתוף עם כמה בתי חולים לגבי צילומי הלידה, כמו איכילוב ואסף הרופא, ונוכחותה מתקבלת בברכה גם על ידי הצוות הרפואי.

ועכשיו, אחרי שקישקשתי מספיק, אין טוב ממראה עיניים, ואני מצרפת קישורים לשני קליפים מדהימים שדנה עשתה. תכינו טישו, זה מרגש. לא כמו סרט טורקי, אבל העיניים מתלחלחות. שלא תגידו שלא אמרתי...

הלידה של עדי

הלידה של מיכל

ועוד הצצה קטנה לאתר של דנה, תמצאו כאן.
 
אז שיהיה במזל ושנתראה בשמחות תמיד,
יעל.

קערות, קופסאות ומה שביניהן

קערות. יש גדולות, יש קטנות, יש יפות, יש מכוערות, יש מזכוכית ויש מפלסטיק, מלאות בכל טוב, או סתם במסטיק. אבל לא עליהן באתי לדבר, אלא על קערות מחומר אחר. חומר ממוחזר, לא ממש מוכר, טוב, נו - קערות מעיסת נייר.

הכנת קערות מעיסת נייר אינה תורה גדולה, אך על מנת שתתקבל קערה יפה וגם שימושית, יש להקפיד על כמה פרטים בתהליך העבודה. בקערות שעשויות מעיסת נייר לא ניתן להכיל מזון טרי/חשוף, אך בהחלט ניתן לשים בהן פירות (לפני השטיפה וההגשה), סוכריות ושלל פרטי נוי יבשים לתצוגה.

את הקערה הראשונה שלי עשיתי במסגרת ההחלפה המתוקה עליה יש פוסט נפרד בבלוג, ומאז יצרתי עוד קערות, יפות לא פחות, המשמשות אצלי בסטודיו ככלי קיבול לסוכריות. ועכשיו, אחרי שקישקשתי מספיק, הגיע הזמן לתמונות, כי אין טוב ממראה עיניים כדי להמחיש את יופיין של קערות עיסת הנייר:

פריט משלים לקערה יכול להיות בהחלט קופסת איחסון תואמת. לאחרונה יצרתי שלל של קופסאות, בצבעים ובדגמים שונים, ואחת מהן, מיוחדת מאוד, ניתנה באהבה רבה לגלי ליום הולדתה שחל לאחרונה.

ואם כבר קופסאות, אני חייבת להראות לכם את עבודותיהן של בנות סדנת הקופסאות שהתקיימה אצלי לפני כשבועיים, מדהימות אחת אחת:

ולסיום - סדנא להכנת קערות, קופסאות ועוד תתקיים בסטודיו שלי בבאר יעקב (בין ראשל"צ לנס ציונה), ותכלול שני מפגשים בתאריכים 31.12.10, 7.1.11, החל מ - 9:00 בבוקר.

המפגש הראשון - ימשך שעתיים, ובו ניצור את הקערות ונעצב את הקופסאות, כל אחת כראות עיניה וכאוות נפשה.

המפגש השני - ימשך ארבע שעות - ובו נצבע את שלל הפריטים שהכנו במפגש הראשון.

עלות כוללת לשני המפגשים - 340 ש"ח.

העלות כוללת את כל החומרים, לשני המפגשים.

שתיה קרה, קפה ומאפה הבית יהיו זמינים להנאתכם לכל משך הסדנא.

הרשמה במייל - yaelel@inter.net.il
יש לציין שם מלא ופרטים להתקשרות.

להתראות בדברים טובים,
יעל.

סטייל? אני?

אתחיל בתודה. תודה ענקית לכל מי שתמך וניחם, הגיב ושלח מייל בימים הקשים השבוע. תודה לכם על החיבוק החם והעוצמתי שהענקתם לי בשעות הקשות.

החיים חזקים מכולנו, ועכשיו ההכרה שזהו טבע העולם תפסה את מקומו של הכאב (שלא נעלם, רק קהה במעט), ועימה באה ההשלמה, ואני כאן בכוחות מחודשים.

ועכשיו לפוסט עצמו:

זה התחיל בתגובה שקיבלתי בבלוג ממישהי בשם חנה, שהזמינה אותי לבלוג שלה באומרה שהיא חושבת שאני אשמח לראות שהיא כתבה עלי בבלוג שלה, חיים של יצירה.

כמובן שמיד נכנסתי לבלוג שלה, וגיליתי, להפתעתי הרבה, שהיא המליצה על הבלוג שלי כאחד מהבלוגים שראויים לכינוי המפרגן "בלוג עם סטייל".

"בלוג עם סטייל" הוא מעין אות שבח לבלוג מושקע בתחום היצירה, שמועבר בין הבלוגריות שמפרגנות האחת לשניה.

ואני, שהדבר הכי קרוב לסטייל שאני מכירה באופן אישי הוא כרטיס הלייף סטייל שלי, הסמקתי קשות... טוב, אם לא אני, אז לפחות הבלוג שלי  J.

שניה אחר כך, גיליתי שהבלוג שלי קיבל את האות פעם נוספת, והפעם מליאת, מהבלוג תכלת עם נקודות.

עוד לא סיימתי לכתוב את השורה, וגיליתי שגם יעל יניב המדהימה העניקה לי את התואר, ואני כאן, שלולית של עצמי ממבוכה ואושר כאחד.

ואז, כמעט ברגע אחד ובמקביל, קיבלתי את ההמלצה גם מיונית החמודה מהבלוג פיצו'להלוג, הילה המקסימה מהבלוג אל הפילים, תמי המפרגנת תמיד מהבלוג טה טה טם, כרמל המתוקה מהבלוג אומנות ועוד, ד"ר מירי שתמיד זוכרת מהבלוג Sticky Fingers, וליאת שאוהבת מהבלוג מציאות מתאוררת .

וואו! אני נפעמת מגודל הפירגון ועוצמתו, ממש ממש מסמיקה פה, ואת הסיבה לכך תראו בסעיפים 1 ו - 2 בהמשך, בשמונה דברים שלא ידעתם עלי.

אז הנה הוא, הלוגו של הבלוג עם סטייל:

 

ועכשיו, אני צריכה להעביר את השרביט הלאה לשמונה בלוגים שאני אוהבת (אני אוהבת יותר, וזה ממש קשה להחליט רק על שמונה, אז השתדלתי להעניק לבלוגים שטרם קיבלו או לפחות לא ראיתי שפירסמו...), ובנוסף, אני צריכה לספר על עצמי שמונה דברים שלא ידעתם (למה שמונה? זה ממש קשה...).

 אתחיל בבלוגים:

1. כמו אויר לנשימה - בלוג חדש יחסית, אבל אני אוהבת את הכתיבה של סיגל.
2. בית למחשבה יצירתית - את יעל גיליתי כשעשתה מנוי לבלוג שלי ואהבתי מאוד.
3. יצירה זו רק עוד דרך לנהל יומן - הבלוג של יאמה, כנסו כנסו.
4. BigMook - תקראו ותראו בעצמכם.
5. קיפודים - הבלוג המקסים של הקיפודה הכי לא דוקרת בעולם.
6. יצירה בין נמשים - שלא תגידו אח"כ שלא אמרתי...
7. Loola - הבלוג של סמדר המוווווווכשרת.
8. רחלי גזית - כגודל הכישרון כך הצניעות, והבלוג שלה טומן בחובו הפתעות.

  

שמונה דברים עלי שלא ידעתם:

1. את הבלוג הזה פתחתי בעיקר לעצמי כדי לתעד את יצירותי, ולא חשבתי שמישהו פעם יקרא אותו אם לא אגיד לו לעשות זאת... נשבעת.
2. מה שעוד יותר ישמע לכם מוזר זו העובדה שאפילו פחדתי שיקראו את הבלוג ויגידו משהו בסגנון של: "מה היא רוצה מאיתנו, המעפנה הזו עם העבודות האלה, כדאי שתמצא לעצמה חיים ומהר...". אולי נשמע מוזר, אבל ממש אמיתי.
3. "הבית של יעלי" נכתב כשם זמני עד שימצא שם אחר לבלוג. מאז הוקם גם סטודיו שנושא בגאווה את אותו השם, והוא כמובן ישאר קבוע.
4. אני חנונית. הייתי בכיתה של חננות (קראו לזה מצטיינים, עאלק), מעולם לא הברזתי מבי"ס, אף פעם לא רימיתי כדי להוציא גימלים בצבא, ובחיים לא שתיתי אלכוהול.
5. אני אוהבת ליצור במטבח. אוהבת לאפות, לבשל ולרקוח. בעיני, המטבח הוא ממלכה בפני עצמה ליצירות אומנות.
6. אין לי סבלנות לטיפשים ולכאלה שעושים את עצמם טיפשים. בעיה, אני יודעת, אבל כמעט ולא שולטת בזה.
7. לא יכולה לשבת בשקט לרגע אחד. תוך כדי עשיית דבר אחד, חושבת כבר על הבאים בתור...
8. רשימת הבאים בתור שלי כוללת כשבעת אלפים שמונה מאות עשרים וחמש משימות שהצבתי לעצמי...  והראשונה מהן היא לחזור למסלול ולפרסם פוסט על יצירה.

אז תודה לכל המפרגנים והמפרגנות, אני מאוד מעריכה את זה, ויודעת שאתם פה, גם אם אנחנו לא מכירים באופן אישי, לחבק, לאהוב, וגם לנחם כשצריך.

שיהיה לנו תמיד רק טוב,
יעל.

סבתא

סבתא. מילה בת ארבע אותיות בלבד ועם משמעות שלא ניתן לכמת אותה במספר כלשהו.

סבתא שלי. אישה קטנה עם נשמה גדולה, שאין מספיק מילים בשפה שיטיבו לתאר אותה. צנועה, ענווה, צדקת. שייכת לדור שכבר לא קיים.

אני יושבת ובוהה במסך, ובראש מתרוצצים כל כך הרבה דברים. מחשבות, זיכרונות, תפילות. לא יודעת מה לכתוב קודם...

סבתא נפטרה בלילה שבין שישי לשבת, הזמן בו, כך מאמינים, צדיקים הולכים לעולמם. וסבתא שלי היתה צדיקה, אני יודעת. ולא כי היא היתה סבתא שלי, ממש לא, אלא כי היא באמת היתה כזו, ויעיד על כך כל מי שהכיר אותה.

כשאני חושבת על סבתא שלי, אני מיד חוזרת להיות ילדה בת שש, עם שתי צמות דקות והדוקות שהיא היתה קולעת לי בערב אחרי המקלחת, בימים בהם ישנו אצלה במושב כשהיינו בחופשות. רוב זיכרונות הילדות שלי הם מסבתא במושב. כך קראנו לה, סבתא במושב. עץ השזיפים העצום שענפיו נטו כלפי מטה ויצרו מעין מערה בה אהבנו לשחק, עץ התאנה וריחו המתקתק, החבל על עץ התות ששימש לנו כנדנדה, עצי הגויאבות בעלי הריח העז עליהם טיפסנו עד לעננים, שער הדיר המתנדנד שעליו היה מונח מזרון ישן והיה בשבילנו סוס דוהר עם אוכף...

אני זוכרת גם את העגלה הכתומה שהיתה רתומה לסוס לבן שעברה כל בוקר בין בתי המושב כדי למכור לחם טרי. סבתא היתה קונה כחמישה כיכרות מדי יום, לבנים שהגיעו בערב מהצבא והיו בוצעים כל כיכר לשניים, מסלקים את התוכן, וממלאים אותם מחדש בתבשיליה, וכך היו אוכלים אותם. עד היום, למרות שאני כבר לא בת שש, אני אוהבת לקחת לחם שחור טרי, לחתוך את קצהו המעוגל, להסיר את התוכן ולמלא אותו בכל טוב. תנסו את זה פעם, אף סנדביץ' רגיל לא משתווה לזה.

גם את נעלי הבובה בצבע לק שחור עם פרח אדום אני זוכרת. נעליים שבחרתי בעצמי כשלקחה אותי בוקר אחד בהפתעה לעיר הסמוכה כדי לקנות לי מתנה. מיותר לציין, שהטעם שלי השתנה מאוווווד מאז, אבל את הנעליים האלה כנראה שלעולם לא אשכח.

היא קראה לי ללה. כינוי חיבה לילדה אהובה שליווה אותי תמיד כשהייתי במושב. כשגדלתי, משום מה, היא כבר לא קראה לי כך אלא קראה לי בשמי. אף פעם לא שאלתי למה הפסיקה, אבל תמיד כשכינוי החיבה הזה היה עולה באיזו שיחה, היה לה מבט חם בעיניים ובת שחוק בשפתיים, שהביעו, כך אני חושבת, געגועים לתקופה אחרת.

אני זוכרת גם את הלילה ההוא, גם בין שישי לשבת, שסבא נפטר בבית ההוא במושב. הייתי בת שבע, והוא היה רק בן 59 במותו. היא נשארה מאז לבד להתמודד עם קשיי היום יום והחיים. היום אני יודעת שזה היה מוקדם, מוקדם מדי להיפרד מבן זוג אהוב. אני גם יודעת שזה היה קשה, קשה מאוד לחיות ולהתמודד לבד בגיל צעיר יחסית, אבל היא אף פעם לא התלוננה. אף פעם, וזה מדהים בהתחשב בכמות הקיטורים שאנו מקטרים  מדי יום, גם מבלי שתהיה לנו סיבה ממשית לכך.

כנראה שהיא קורצה מחומר אחר. בעצם, במחשבה שניה, אני בטוחה שהיא קורצה מחומר אחר, אחרת לא היתה עומדת בכך...

כשהבדידות במושב הכריעה, היא עברה לדירה בעיר. הבית הישן והאהוב נמכר, ונשארו רק הזיכרונות. שנים רבות לאחר מכן, חברתי הטובה נישאה לבחור ממושב שכן. כשאמרתי לו שסבתי פעם גרה במושב הסמוך, הוא מיד שאל לשם המשפחה. כשאמרתי, הוא השתהה, ואז שאל אותי האם אני יודעת שאף אחד לא הצליח לגור בבית הזה לאורך זמן מאז שנמכר. אמרתי שלא, וכששאלתי אותו מדוע, הוא אמר שבמושב רווחת האמונה שבבית הזה גרו צדיקים גמורים (כן, סבא וסבתא שלי), ומי שאינו כזה, לא יוכל לגור בבית הזה, והוא יאלץ לעזבו במהרה.

הלכתי למושב לראות את הבית, ואכן, גם עכשיו, 30 ומשהו שנים אחרי, הבית נשאר כשהיה. מסביבו קמו וילות נאות, ואין כמעט מה שיזכיר את בתי המושב הישנים. רק הוא נשאר כשהיה, רק קטן יותר ממה שזכרתי, אבל בעיקר נטוש.

כל עצי הפרי המפוארים נעקרו, ונותר בבדידותו רק עץ השזיפים הזנוח (בתמונה, מימין לבית).

התמונות צולמו במכשיר הטלפון שהיה ברשותי, ולכן איכותן לא מבריקה. האמת היא שלא עלה על דעתי שאתרגש כל כך וארצה לצלם שם משהו, ובגלל זה לא לקחתי את המצלמה איתי.

השנים חלפו, הילדים גדלו, נישאו והקימו משפחות וכל אחד היה טרוד בענייניו. היא נשארה לבד ולא נשמעה תלונה אחת מפיה. רק ברכות. תמיד כשעמדתי בפני משהו חשוב בחיי, הייתי הולכת אליה לקבל את ברכתה שהיתה חשובה לי עד מאוד. היא בירכה את כולם בבריאות, מזל, הצלחה ואריכות ימים. היום אני יודעת שאריכות ימים זו לא ממש מציאה גדולה, וסליחה על הקלישאה, אבל חשובה האיכות ולא האריכות.

בשנים האחרונות סבתא רק סבלה. סבלה מהזיקנה האיומה והנוראית, וממחלת האלצהיימר שהשמידה כל חלקה טובה שהיתה, באופן עקבי ובשיטתיות, עד שלא נותר בה כח להילחם והיא נכנעה.

היום נלווה את סבתא בדרכה האחרונה ונבקש ממנה שתמשיך לברך אותנו מלמעלה כמו שתמיד עשתה כשהיתה כאן. שתשמור עלינו ביחד עם סבא, ושבעיקר תנוח. תנוח מהסבל שהיה מנת חלקה בשנים האחרונות האיומות האלה.

סבתא, אני אוהבת אותך, ועד יום מותי אשאר ללה שלך.

נוחי בשלום.

יום בחיים

שגרה זה רע? לא, לא רע, אבל לצאת ממנה זה הרבה יותר טוב, ולכן החלטנו, בעלי ואני, לשבור את השגרה המתישה ליום אחד, ולצאת לאוורר את נפשנו באוויר פסגות צלול כיין ופנינו מזרחה, לירושלים. היו לנו תוכניות שמספיקות לשבועיים בערך, אבל בפועל היו לנו רק שש שעות מרגע פיזור הצאצאים במערכת החינוך ועד לרגע שצריך לאספם בחזרה.

מפאת קוצר הזמן, החלטנו להתמקד, והיעדים שנבחרו קשורים לאהבותי העיקריות - יצירה, אומנות וצילום.

התחלנו את היום ברמת רזיאל, בביקור בסטודיו לקרמיקה של פוגי נעים, שאירחה אותנו בביתה ואפשרה לי להתפעל מהסטודיו שלה, ואף לצלם בו תמונות כדי לשתף. כמובן שלא יכולתי לסיים את הביקור מבלי לרכוש לעצמי שתיים מהבבושקות המקסימות שהיא יוצרת, ויצאתי מצויידת גם במפית עם ציור שלהן כדי להתנסות ביצירתן בחומרי פיסול  אחרים . פוגי - תודה רבה!

משם המשכנו לביתה של אילנה, בעלת "סטודיו פעם", שנמצא בחצר מדהימה עם נוף חלומי. מה אגיד ומה אומר, הוקסמתי. מהכל. הכל כל כך יפהההה. גם אילנה הסכימה שאצלם, ואני חייבת לשתף אתכם גם בקסם הזה. אילנה - תודה רבה!

כשסיימנו ברמת רזיאל, פנינו לכיוון ירושלים וטיילנו בשכונת ימין משה ובמושבה הגרמנית. אויייייי (יש להיאנח במבטא פולני...), איזה קסם יש בעיר הזו. קסם שממלא הריאות באויר צלול, ומהלך כשפים, עלינו לפחות...

לסיום, אי אפשר לבקר בירושלים מבלי לבקר בשוק מחנה יהודה הססגוני, הלוקיישן האולטימטיבי לצילומים צבעוניים שתמיד תמיד משמחים את הלב, ולא משנה העונה והמחיר לרבע ק"ג תות (שימו לב לתמונה הראשונה בצד שמאל למטה...).

ועוד תמונה אחת שאני אוהבת במיוחד, שצולמה מבעד לחלון מסעדת פורטונה (מומלצת ביותר) בה ישבנו לאכול צהריים.

חזרנו הביתה, עמוסים בכל טוב מפירות וירקות השוק ובהחלטה שחייבים לעשות את זה מדי פעם. ערכו של הניתוק מהמרוץ היומיומי לא יסולא בפז. השיחרור הזה ממטלות היום יום השגרתיות מחולל פלאים לנשמה.

ואסיים בהמלצה - תנסו את זה בבית, מבטיחה שלא תצטערו J.

יעל.