לאור התגובות הנלהבות ליצירה על הגבס בפוסט הקודם, החלטנו בבית לשחזר את ההצלחה, והפעם זו גל שהרימה את הכפפה, או יותר נכון, שברה את הרגל.
סתם, סתם... שמישהו לא ייקח את זה ברצינות, הרגל נשברה כבר במהלך כתיבת הפוסט הקודם, ולא היה לי זמן או כח לשכתב אותו ולכן זה לא נכתב.
בכל מקרה, חמישה ימים בלבד אחרי אחותה הצעירה, גם גל התחדשה בגבס לבן שיעטר את רגלה השמאלית לשבועות הקרובים, ויפעיל את שירות הלקוחות של אמא ואבא הובלות לא בע"מ במשרה מלאה פלוס פלוס.
עד כמה שזה ישמע אירוני, בחמשת הימים שהיו לה בין גיבוס היד של אחותה לבין קבלת גבס משלה, הילדה הירהרה רבות ובקול רם בסוגיה של "איזה כיף זה שיש לך גבס...".
יומיים אחרי הגיבוס, עבר לה הכיף, והיא הייתה מוותרת עליו היום בשמחה רבה, אבל בינתיים, מכיוון שזה בלתי אפשרי, היא נהנית מכסא גלגלים חדיש מבית יד שרה, עם שלל פונקציות שיכולות להלהיב רק ילדים בני שבע וחצי בחופש הגדול.
וכך, החברים עומדים בתור לסיבוב קטן בבימבה המשוכללת, ואילו אחותה הקטנה אף הגדילה ואמרה לה שלא תתלהב כי הכסא הוא לא רק שלה, הוא של כווווווולם...
אהההההההההההה!!
כדי שלא יהיו טענות קיפוח, ובעיקר כדי שלבעלת הרגל המגובסת יהיה נחמד ולאמא לא ישעמם (לא ממש מכירה את פירוש המילה, אבל נראה לי שהיא מתאימה פה...), ירדנו שוב לסטודיו לאחר כבוד וכבודה.
היות והילדה מאוהבת בחתול שלה (לעיתים אף יותר מאשר באמא שלה...), היא ביקשה שאצייר לה על הגבס חתולים. החתול האמיתי, זוקומבוש-קרוקומבוש הראשון, או בקיצור-זוקו, ישב והסתכל בנו במבט משועמם שניכר בכל אחת משערות שפמו האצילי. חתולים אחרים ויצירות בגבס כנראה שלא עושים לו את זה...
טוב. קישקשתי מספיק, אז עכשיו התמונות:
![]() |
| לפנייייי |
![]() |
| אחרי, מעוטר למשעי, נוסע בבימבה |
זהו. אבל הפעם, אני חייבת לומר לכם שגם אם תהיה התלהבות ותכתבו הרבה תגובות מפרגנות, אנחנו לא חוזרים על זה שוב, ולא נרים שום כפפה ולא נשבור יותר שום דבר (אני מקווה...).
מיציתי את נושא היצירות בגבס לחופש הגדול הנוכחי. רוצה לחזור ליצור בעיסת נייר. הרבה יותר נחמד, תאמינו לי.
ולמרות הכל, אסכם ואומר שבאלה יסתכמו צרותינו כולנו.
באיחולי בריאות שלמה לכולם,
יעל.
