כבר לא שעון בן חיל

בשבוע שעבר, לאחר הפסקה כפויה ביצירה, החלטתי שאני צריכה פסק זמן ואוורור מהוירוסים ושאר החולירות שתקפו אותנו בשבועות האחרונים. וכך, ביום הראשון שהקטנה הלכה לגן לאחר תקופת חופשה ארוכה, ניצלתי את ההזדמנות, לפני שמישהו יתחרט, ויצאתי לשוטט בשוק הבוכרים שנמצא בפאתי שוק רמלה.

מדי פעם אני נוהגת ללכת לשם, סתם כי אני אוהבת, ולעיתים אני אף חוזרת משם עם מציאות שונות.

הפעם, בתוך ערימת גרוטאות של שעונים מסוגים שונים, מצאתי ארגז עץ מרוט ששימש פעם כשעון אורלוגין, וכנראה שגם היה יפה יותר בימים אחרים.

הוא היה חבול ומאובק, אבל הפוטנציאל שבו ניכר לעין מיד. סחבתי אותו, למרות משקלו, ומיד כשהגעתי הביתה שלפתי את הכלים והתחלתי לעבוד.

החוסר ביצירה בער בי, והיייתי צריכה למלא את החסר באופן מיידי.

לאחר כשעתיים שבהן שייפתי, סתמתי חורים, תיקנתי חריצים וסדקים, וניקיתי מאבק, השעון כבר נראה יותר טוב.

לסיום השלב הזה, ניסרתי מדף קטן מעץ, ומיקמתי אותו במרכז.

בצביעה החלטתי לשמור על המראה הישן, ולכן צבעתי את השעון בכחול מדולל בהרבה מים, כך שהצבע לא יהיה מלא, וניתן יהיה לראות את העץ היפה שמתחתיו.

בסוף אותו אחר הצהריים הרגשתי נפלא. חשתי סיפוק עצום מהתוצאה, ושמחתי על ההפתעה שזימן לי אותו היום מבלי שממש התכוונתי.

ועכשיו הוא תלוי ליד המטבח, ולכן כלי האמאייל שבו, שקניתי מזמן וחיכו כנראה לזמנם שיגיע.

אני בטוחה שהשעון שמח לפחות כמוני באותו אחר הצהריים. לו רק יכל לומר את אשר על ליבו, אני בטוחה שהיה אומר שהוא שמח על מצבו ומקומו החדשים...

תיק, תק, תיק, תק...
יעל.