תודה

אז מאיפה להתחיל? אולי דווקא מהסוף הפעם? מהמילה שלשמה התכנסנו הפעם והמשמעויות שלה? ממממ....

אז קודם כל תודה! תודה לאלה שבאו, שחיבקו, שפירגנו, שאהבו, שקנו...

היה יריד מדהים! ארבעה ימים של יריד חלומות שעבר מהר יותר מחלום.

שלושת חודשי ההכנה שקדמו ליריד, לא הכינו אותי אפילו לא במעט לכמויות האהבה, הפרגון והחיבוקים שקיבלתי בימים האלה.

לחץ הזמן וכמות המלאי שנדרשה הכניסו אותי למוד "טכני" של עבודה בסדרות, עבודה כמעט מכנית כמו בפס יצור, אבל עם המון אהבה ורגש שהושקעו בכל אחת ואחת מיצירותי.

בדרך, נדמה היה כאילו שכחתי אותי ואת הרגשות שלי בעניין, ואז, ביריד, הוצפתי בנחשול אדיר של רגש חם ושל אהבה שמילאו אותי באדרנלין מטורף שהספיק לכל ימי היריד וגם לאלה שבאו אחריו, והזכירו לי שמאחורי המסך אתם נמצאים...

ואתם אוהבים ומפרגנים, וזו תזכורת מעצימה ומחזקת.

לקח לי המון זמן לעכל את הכל ולשחזר כל פגישה עם מי שאני כבר מכירה וכל היכרות חדשה שהיתה לי עם מי מכם קוראי וקוראות הבלוג וחברי הפייסבוק, ובכל פעם שנזכרתי במישהי או במישהו אחר, החיוך עלה בי שוב.

אז נחזור להתחלה. או לסוף.... אני רוצה לומר לכם תודה אישית ומחבקת, לכל מי שבא וחייך וחיבק ואהב ופירגן.

תודה רבה!

עכשיו אנחנו נוסעים לכמה ימי מנוחה שחיכינו להם זמן רב... אנחנו נוסעים לחגוג את יום המלך באמסטרדם, ולאחר מכן ממשיכים לטייל קצת בויילס שבאנגליה.

להתראות אחרי,
יעל.

מטבח

את הפרוייקט הזה אפשר להגדיר כפרוייקט המהיר ביותר שעשיתי, אם סופרים את השעות שחלפו מרגע ההחלטה על ביצועו ועד לרגע סיומו.

האחיין הקטן והמתוק שלי חגג יום הולדת שנתיים בראשון לאפריל. לא, זו לא בדיחה, הילד כאן והוא בן שנתיים,

ולמרות התאריך, ביום הולדת כמו ביום הולדת צריך להביא מתנה.

היות והילד חובב כלי מטבח באופן מיוחד, ומראהו ומשמע קולו של מיקסר פועל גורם לו אושר ונחת שלא יסולאו בפז, ההחלטה בנושא "איזו מתנה נביא לילד" היתה די קלה ומובנת מאליה.

לא, לא מיקסר. כזה יש לאמא שלו והוא משמש להרגעת הילד בנוסף לתפקידים הבנאליים שלשמם הוא נוצר.

אז מה כן? מטבח. ברור שמטבח.

כל בית צריך מרפסת וכל מיקסר צריך מטבח.

מיד התיישבתי מול יד2 על מנת לחפש שידה שתתאים למטרה בכדי שאוכל לבצע בה את זממי.

לאחר חיפוש ארוך ומתיש נמצאה האחת. היו המון שידות אופציונליות, אבל היתה רק אחת שידעתי שזו האחת שנועדה בשבילי. מיד התקשרתי, והיא, כמובן, חיכתה רק לי...

יניב ואני נסענו להביאה ממושב אשתאול, אי שם על הדרך בואכה בית שמש, והדרך יפה, כל כך יפה בין הערביים, שהנסיעה כשלעצמה הייתה שווה את הטירחה.

מיד כשהגענו הביתה עם השידה, התחלנו לשייף, לנסר, לחתוך ולהתאים את השידה לצרכינו. למחרת בבוקר קנינו עוד כמה פריטים משלימים, והשידה נצבעה במבצע משפחתי משותף.

בפחות מ - 24 שעות מרגע ההחלטה, קיבלנו מטבח לתפארת. הבעיה היחידה שעמדה בפני היתה הצורך לשמור אותה בסוד. הפתעה זו הפתעה, והיה עלי להתאפק מלגלותה במשך שלושה ימים תמימים...

וכמו שאתם בטח מבינים הצלחתי להתגבר על היצר והסוד נשמר, אבל רק באופן חלקי, לא כי אני גיליתי, אלא כי אחי חשב שהוא צריך לבוא לבקר באופן ספונטני באמצע היום וצביעת המטבח מבלי לרמוז אפילו...

כמובן שאמרתי לו שעכשיו, אחרי שחשף את ההפתעה, לא תהיה לנו ברירה אלא להרוג אותו, אבל הוא הבטיח לא לגלות לאיש (כן, איש זה כולל אותך, טלי...), אז ויתרנו לו...

בשלושת הימים עד ליום ההולדת אספנו אריזות של מוצרים אמיתיים, ניקינו וסידרנו במטבח.

להשלמת המתנה, סבא וסבתא קנו לו מיקסר ונשאר לנו רק לחכות ליום ההולדת.

ביום ההולדת המטבח על כל אביזריו נמסר באהבה, והגמד הקטן היה בהלם שכל מה שהוציא מפיו היה "מיקסר"...

מי יודע מתי מתקיימים האודישנים למיקסר שף העונה הבאה? יש לי מועמד...

חג שמח לכולם!!
♥
יעל.

הבלוג שלי השתגע...

ביומיים האחרונים נשלחו לכל המנויים קישורים ופרסומי רשומות שלא פרסמתי ביומיים אלה.

האחת אמורה להתפרסם ביום ראשון הקרוב והיא תכיל תמונות ותהיה ערוכה כמו שצריך, והשנייה היא רשומה שפורסמה כבר לפני כשנה.

אני ממש מודה לכולם על ההודעות, וכמובן על התגובות החדשות, ומקווה שהבעיה שלא ברור לי מה מקורה תיפתר.

אם מישהו מכיר או יודע במה מדובר, אשמח לעזרה.

תודה לכולם על ההבנה וחג שמח
♥
יעל.

אומנות המיחזור

אומנות עיסת הנייר היא אומנות כפולה. מכיוון שעיסת נייר לא עומדת בפני עצמה אלא מהווה רק ציפוי חיצוני, יש צורך תמידי להכין בסיסים קשיחים ומוצקים אותם מצפים, בסופו של דבר, בעיסת הנייר.

לפיכך, אומנות עיסת הנייר היא גם אומנות המיחזור.

כשאני צריכה להכין בסיס לעבודה, אני משתמשת בכל חומר גלם קשיח אפשרי, שרובו נחשב כזבל בעיני אחרים, כמו למשל בקבוקים ריקים, חתיכות קלקר מאריזות מוצרים, קרטונים קשיחים, קופסאות פלסטיק, חוטי ברזל ועוד מגוון גדול של ג'אנק שאפשר למצוא סביבנו.

לא אחת קורה לי שאני רואה אריזת פלסטיק או בקבוק מיוחד, ובעיני רוחי מיד צצים הרעיונות של מה שאפשר ליצור מהם עם עיסת הנייר. לפעמים, אני קונה מוצרים בסופר בגלל האריזה שלהם ולא בגלל שאני צריכה אותם... ;-)

והפעם, נפל בחלקי פרוייקט מיחזור גדול מימדים, תרתי משמע.

נתבקשתי להכין שפופרת צבע ענקית, לפחות מטר וחצי, ושני מכחולים גדולים, גם הם בגודל לא טבעי בעליל, מטר - מטר ועשרה, שישמשו כתפאורה לקבלת הפנים במעדניית הסדנאות של דנה ישראלי.

בגלל הגדלים שנתבקשו החלטתי ללכת על פיסול ברשת לולים שאותה אצפה בעיסת נייר.

לאחר שהשפופרת עוצבה ברשת הלולים התעוררה השאלה במה למלא אותה על מנת לקבל בסיס קשיח ונוח לעיצוב, אך יחד עם זאת קל משקל ככל שניתן.

סוגיית המשקל מיד הסירה מהפרק את אפשרות המילוי בעיתונים, ועלתה לראש ההבנה שיש למלא את שפופרת הענק במשהו חלול... מיד נזכרתי שסמוך לבית ניצב מתקן מיחזורית ענק שיניב אוהב לבקרו פעם בשבוע.

מיד שלחתי את עורכת הדין עם שתי שקיות וביקשתי ממנה להביא בקבוקי שתיה ריקים ממתקן המיחזורית. מה? רק אנחנו צריכים לתת לו כל הזמן? בכדי לשמור על יחסים תקינים צריך הדדיות, לא? שגם הוא יתן קצת...

לאחר כמה דקות הילדה חזרה עם שקיות מלאות שנבלעו בתוך שפופרת הרשת כאילו כלום, ולא נודע כי באו אל קירבה...

מיד נשלחה משלחת נוספת, הפעם בראשות יניב, להביא עוד בקבוקים. הרבה בקבוקים...

אם מישהו מהשכנים קורא עכשיו, זה הזמן לחבר אחד ועוד אחד ולהבין למה שדדנו את מתקן המיחזור השכונתי, ולא, זה לא היה בשביל 30 אגורות...

וזה מה שיצא בסיום-

בשלב זה, החגיגה האמיתית החלה. עיתוני לאישה, שסוף סוף נמצא להם שימוש הולם אצלנו בבית, נתלשו בזה אחר זה לדפים בודדים, והתחלנו בעבודת צוות משפחתית מהנה של ציפוי שפופרת הרשת הענקית בכדי להקשיח אותה, כמובן תוך כדי קריאת כותרות ופרסומות...

השלב הזה חזר על עצמו עוד שלוש פעמים בהפרשים של כמה ימים בכל פעם על מנת לתת לשכבות להתייבש בין לבין.

כשהתוצר כבר היה קשיח ומוכן, ציפיתי הכל בנייר לבן כדי להקל על עבודת הצביעה אחר כך.

ואז הגיע השלב הכייפי באמת מבחינתי - עיצוב השפופרת עם עיסת נייר. עיצבתי פתח לתפארת בחלקה העליון של השפופרת, ונהניתי להיזכר בעובדה שלעיסת הנייר אין גבול. אפשר לעשות איתה הכל! טוב, נו, כמעט הכל...

במקביל לשפופרת הצבע הכנתי גם שני מכחולי ענק תואמים, בתהליך די זהה, רק שבהבדל אחד - המכחולים צופו לגמרי בעיסת נייר, הן בשל הצורך לעצב את שערותיהם והן בשל הטקסטורה האחידה המתבקשת.

בסיום, הכל נצבע, במצב מאוזן כמובן, בעיקר בשל העובדה שהשפופרת ארוכה ואני קצרה...

ועכשיו כפי שהם הופיעו בכניסה של מעדניית הסדנאות, הצילומים המקסימים צולמו על ידי דנה ישראלי -

ומכלול התצוגה -

ואחת אחרונה להמחשת הגודל, צולמה על ידי רומן בלשוב -

אין ספק שזו היתה אחת העבודות שממש נהניתי לעשות, בעיקר בגלל אתגר הגודל שלה, אבל גם בשל המכחולים שהיו בשבילי משימה אחת מרשימת ה - To do שלי, לאחר שראיתי פעם בכפר איטלקי בטיול לפני כ - 12 שנים מכחולי ענק מפלסטיק וידעתי שפעם גם אני אעשה כאלה מעיסת נייר...

אז הפעם הזו הגיעה. אפשר למחוק מטלה אחת. נשארו שמונת אלפים תשע מאות עשרים וחמש משימות...

♥♥♥
יעל

נ.ב.
ולא, אני לא עובדת עליכם, למרות התאריך היום... ;-)