ביום ראשון חגגתי יום הולדת.
חגגתי זו הגדרה יפה למה שבפועל עשיתי, אבל תיכף אגיע לזה.
האמת היא שבכל חמש שנות קיומו של הבלוג לא העליתי על דעתי שאציין את יום ההולדת שלי מסיבה כלשהי בעולם, כי הרי זה בלוג יצירה בכלל, ומה יצירתי ביום הולדת?
אההההה! השנה הפתעתי את עצמי במקוריות וביצירתיות.
התוכנית המקורית לחגיגות היתה נסיעה זוגית לצפון, לינה בצימר ולמחרת טיול בשווקי פשפשים מקומיים.
אבל, תוכניות לחוד ומציאות לחוד.
מיום שישי יניב קדח מחום אחרי שנדבק מהבנות שהיו חולות שבוע קודם, ובשבת בבוקר התקשר לבעלת הצימר לבטל את הגעתנו.
מכיוון שיניב שכב חולה בבית ביום ראשון (ע"ע יום ההולדת), אני השכמתי קום ונסעתי לעבודה כרגיל.
כרגיל זו גם לא בדיוק המילה המדוייקת, מכיוון שחצי יום התעטשתי את עצמי למוות, ולכן בשעה שתיים וחצי החלטתי שאיני יכולה יותר וארזתי את עצמי הביתה.
האוטו נסע על אוטומט, כסוס החוזר לאורווה, ואני, במקביל, התחלתי לחוש בצמרמורות העונג הידועות לשמצה שעוטפות ומכאיבות בכל שרירי הגוף.
את הדרך מהאוטו למיטה כמעט ואינני זוכרת, רק יודעת שזה היה קרוב לזחילה...
ב - 15:16 לפי שעון חדר השינה נכנסתי למיטה רועדת, כאובה, קודחת מחום עם ראש מתפוצץ ולאו דווקא מחגיגות יום ההולדת.
בכל הזמן הזה שגססתי לי במיטה (מי אמר פולניה ולא קיבל??) רק חשבתי על זר הפרחים שראיתי בכניסה לבית, וחשבתי לעצמי שזה ממש לא עיתוי טוב לקבל פרחים במצב כזה...
הלילה היה זוועתי, המחשבות על זר הפרחים ועל האירועים האחרים בהם משתמשים בזרי פרחים לא הוסיפו, ולמחרת הבנתי שאין ברירה ואני חייבת לראות רופא.
וכשאין ברירה אז אין ברירה, ויניב לקח אותי למרפאה כי לא יכולתי ללכת לבד. אז אם ראיתם ביום שני מישהי מדדה למרפאה עם פיג'מה (יפה, אבל עדיין פיג'מה... ☺ ) ויושבת מעולפת על הכיסא בהמתנה, נעים מאוד, זו הייתי אני.
הרופא ראה אותי ומיד פסק: שפעת (איזו מילה יפה לתאר זוועה, נכון?) ואמר להתחיל לקחת באופן מיידי את הטמיפלו.
אני חזרתי לגסוס במיטה כמו פולניה ממושמעת, ויניב אץ רץ לבית המרקחת להשיג את הטמיפלו שניתן לקבל רק בבתי מרקחת של הקופה, ובכלל מתייחסים אליו משום מה כאל חומר רדיואקטיבי נפיץ. אפילו הרוקחת היתה בלחץ באשר למינונים...
ואז ראינו את הכיתוב שאי אפשר לפספס: "לשימוש בשעת חירום בלבד". הלוווו? למה בדיוק אתם מתכוונים שאתם כותבים לשימוש בשעת חירום בלבד? רק מלראות את זה המחשבות על זרי הפרחים חזרו להטריד...
פתחנו את העלון הפנימי שסיפק את המידע החשוב שלא ידענו עליו קודם: "לטיפול בתסמיני שפעת". עכשיו נרגענו. באמת.
בכלל, במבט של כמה ימים לאחור, נראה לי שהטמיפלו הוא גלולת היום שאחרי לשפעת.
לא התחסנתם והתמגנתם נגד הצרה מבעוד מועד? קחו טמיפלו והכל יסתדר...
היום זה היום החמישי לטמיפלו, וחירום או לא, אני מתאוששת. עוד לא בכושר, אפילו לא בכו, אבל השיא מאחורי וזה מה שחשוב.
אז מה בעצם רציתי לומר? בעיקר שמזל שיום הולדת יש רק פעם בשנה... ☺
אני רוצה גם, בהזדמנות זו להודות לכל מי שבירך ואיחל והעלה לי חיוך השבוע, שולחת לכם תודה רבה, גדולה ומחבקת ממני (אל תדאגו, זה כבר לא מדבק...).
רק בריאות לכולם תמיד,
יעל.
חגגתי זו הגדרה יפה למה שבפועל עשיתי, אבל תיכף אגיע לזה.
האמת היא שבכל חמש שנות קיומו של הבלוג לא העליתי על דעתי שאציין את יום ההולדת שלי מסיבה כלשהי בעולם, כי הרי זה בלוג יצירה בכלל, ומה יצירתי ביום הולדת?
אההההה! השנה הפתעתי את עצמי במקוריות וביצירתיות.
התוכנית המקורית לחגיגות היתה נסיעה זוגית לצפון, לינה בצימר ולמחרת טיול בשווקי פשפשים מקומיים.
אבל, תוכניות לחוד ומציאות לחוד.
מיום שישי יניב קדח מחום אחרי שנדבק מהבנות שהיו חולות שבוע קודם, ובשבת בבוקר התקשר לבעלת הצימר לבטל את הגעתנו.
מכיוון שיניב שכב חולה בבית ביום ראשון (ע"ע יום ההולדת), אני השכמתי קום ונסעתי לעבודה כרגיל.
כרגיל זו גם לא בדיוק המילה המדוייקת, מכיוון שחצי יום התעטשתי את עצמי למוות, ולכן בשעה שתיים וחצי החלטתי שאיני יכולה יותר וארזתי את עצמי הביתה.
האוטו נסע על אוטומט, כסוס החוזר לאורווה, ואני, במקביל, התחלתי לחוש בצמרמורות העונג הידועות לשמצה שעוטפות ומכאיבות בכל שרירי הגוף.
את הדרך מהאוטו למיטה כמעט ואינני זוכרת, רק יודעת שזה היה קרוב לזחילה...
ב - 15:16 לפי שעון חדר השינה נכנסתי למיטה רועדת, כאובה, קודחת מחום עם ראש מתפוצץ ולאו דווקא מחגיגות יום ההולדת.
בכל הזמן הזה שגססתי לי במיטה (מי אמר פולניה ולא קיבל??) רק חשבתי על זר הפרחים שראיתי בכניסה לבית, וחשבתי לעצמי שזה ממש לא עיתוי טוב לקבל פרחים במצב כזה...
הלילה היה זוועתי, המחשבות על זר הפרחים ועל האירועים האחרים בהם משתמשים בזרי פרחים לא הוסיפו, ולמחרת הבנתי שאין ברירה ואני חייבת לראות רופא.
וכשאין ברירה אז אין ברירה, ויניב לקח אותי למרפאה כי לא יכולתי ללכת לבד. אז אם ראיתם ביום שני מישהי מדדה למרפאה עם פיג'מה (יפה, אבל עדיין פיג'מה... ☺ ) ויושבת מעולפת על הכיסא בהמתנה, נעים מאוד, זו הייתי אני.
הרופא ראה אותי ומיד פסק: שפעת (איזו מילה יפה לתאר זוועה, נכון?) ואמר להתחיל לקחת באופן מיידי את הטמיפלו.
אני חזרתי לגסוס במיטה כמו פולניה ממושמעת, ויניב אץ רץ לבית המרקחת להשיג את הטמיפלו שניתן לקבל רק בבתי מרקחת של הקופה, ובכלל מתייחסים אליו משום מה כאל חומר רדיואקטיבי נפיץ. אפילו הרוקחת היתה בלחץ באשר למינונים...
ואז ראינו את הכיתוב שאי אפשר לפספס: "לשימוש בשעת חירום בלבד". הלוווו? למה בדיוק אתם מתכוונים שאתם כותבים לשימוש בשעת חירום בלבד? רק מלראות את זה המחשבות על זרי הפרחים חזרו להטריד...
פתחנו את העלון הפנימי שסיפק את המידע החשוב שלא ידענו עליו קודם: "לטיפול בתסמיני שפעת". עכשיו נרגענו. באמת.
בכלל, במבט של כמה ימים לאחור, נראה לי שהטמיפלו הוא גלולת היום שאחרי לשפעת.
לא התחסנתם והתמגנתם נגד הצרה מבעוד מועד? קחו טמיפלו והכל יסתדר...
היום זה היום החמישי לטמיפלו, וחירום או לא, אני מתאוששת. עוד לא בכושר, אפילו לא בכו, אבל השיא מאחורי וזה מה שחשוב.
אז מה בעצם רציתי לומר? בעיקר שמזל שיום הולדת יש רק פעם בשנה... ☺
אני רוצה גם, בהזדמנות זו להודות לכל מי שבירך ואיחל והעלה לי חיוך השבוע, שולחת לכם תודה רבה, גדולה ומחבקת ממני (אל תדאגו, זה כבר לא מדבק...).
רק בריאות לכולם תמיד,
יעל.
