הרהורי כפירה במחשבות על תפירה

למרות שאני עוסקת במגוון של תחומי אומנות, תפירה, משום מה, היתה תמיד מחוץ לתחום עבורי, ולמי שממלמל עכשיו ש"רק לפני שבועיים היא תפרה חתול" אני אומרת שתפירת חתול מזוג גרביים לא נחשבת בעיני כ"יודעת לתפור". לא יודעת למה, ולא שאני לא רוצה לדעת לתפור (להיפך, הייתי רוצה מאוד...), אך הרצון הזה נשאר בגדר רצון בלבד, ללא שום ניצוץ שיניע אותו הלאה. מדי פעם, כשאני רואה בדים יפים, חולפת בי המחשבה ש"הלוואי והייתי יודעת לתפור", אבל, כאמור, היא חולפת וזה עובר לי. מה שלא עובר לי, זה האהבה למכונות תפירה ישנות, עתיקות כאלה, עם קילומטראז' גדול של תכים מכל הסוגים.

את הראשונה רכשתי ביד2 לפני כחמש שנים. מצבה היה רע לתפארת. היא היתה זרוקה הרבה שנים בגינה מוזנחת, חלקה אף היה נטוע באדמה, כנראה מרוב יאוש על אחרית ימיה...

אבל אותי זה לא הרתיע. רציתי רק את רגלי הברזל היפות (והחלודות..) שלה במטרה לעשות מהן בסיס לשולחן פסיפס שהתכוונתי ליצור בעצמי, וכל היתר לא היה רלוונטי. כשהגעתי הביתה, התמונה השתנתה. פתאום, למרות מצבה הרע, ראיתי בה משהו יפה ואצילי, משהו שגרם לי לרצות להשיב לה את נעוריה, ולחדש את ימיה כקדם. חשבתי לעצמי שמכסימום, לא יצליח לי ואחזור לתוכנית המקורית של שולחן הפסיפס...

מה אומר ומה אגיד, המלאכה לא היתה פשוטה בכלל.
החלודה היתה בכל מקום. בעצם, היתה שם חלודה יותר ממכונה...

את חלקי הברזל והמתכת שייפתי עם הרבה סבלנות וה-מון צמר פלדה.
ושייפתי ושייפתי ושייפתי ושייפתי ושייפתי....
בשלב שבו כבר לא נשארו לי אצבעות, הברק חזר אל חלקיה הקשישים. אחרי עבודת הניקוי של החלודה, העבודה על שולחן העץ כבר היתה החלק הענוג שבעניין. שיוף קל, לכה חדשה בגוון המקורי ו...זהו.

והיא יפה, והיא אצילית, כנראה כמו פעם. ואפילו מצאתי שמוטבע עליה מספר סידורי של זינגר, ובחיפוש באתר העולמי שלהם, גיליתי שהיא יוצרה בשנת 1890!! מה עוד אני צריכה לבקש, אה? (אה, כן, נזכרתי - לדעת לתפור...).

אין לי תמונת "לפני" מכיוון שלא חשבתי בהתחלה שיהיה "אחרי". היום אני קצת מצטערת על כך, אבל לא נורא, העיקר שה"אחרי" נראה כמו שהוא נראה:

את המכונה השנייה רכשתי לפני כמה חודשים, שוב ביד2, לא כי הייתי צריכה, אלא כי לא יכולתי לעמוד בפיתוי (ע"ע "חייבת" בפוסטים קודמים...). במקרה הזה, המטרה היתה שונה. רציתי להפוך את השולחן של המכונה לשולחן כתיבה. כשראיתי אותה, מצב העץ של השולחן לא היה מבריק (תרתי משמע) ומלא בקילופים ובפיצוצים בעץ. בנוסף, לא היה מכסה למכונה, ובשולחן היה בעצם חור מלבני באמצע. למרות זאת, לאחר מחשבה קצרה (מאוד קצרה, אני חייבת לציין :-)), החלטתי להמר שוב במחשבה שמכסימום בזבזתי מאתיים ש"ח...

העבודה כללה קילוף שאריות ציפוי העץ המקורי, שיוף מסיבי, ניקוי חריצים והתאמת מכסה חדש בעזרתו האדיבה של רפי, חבר טוב ואומן בחסד בפני עצמו שמבין היטב את גחמותיי בנושא שיפוצים ושיחזורים. רפי - קבל עם ובלוג - תודה!!

הצבע שנבחר הוא תכלת עדין ונעים לעין.

כיאה לשולחן כתיבה מסודר, התווסף לו כסא שעבר צביעה מחודשת באותו הגוון בתוספת כרית איקאה בגוון אדום עז.

והמכונה? עדיין בפנים, אולי פעם אלמד גם לתפור...

נ.ב.
הפוסט מוקדש באהבה רבה למיכל פ. ולכל מי שמאמינה שפעם גם אלמד לתפור, וזו ההזדמנות להודות לכולם על התגובות המפרגנות שקיבלתי בפוסט הקודם על תפירת החתולים.

נ.נ.ב.
למי שעומד לה על קצה הלשון לומר - "תופרת, תופרת, אבל למה היא חופרת?" אני מבטיחה שלא אציק יותר בנושאי תפירה בזמן הקרוב.

נ.נ.נ.ב
סתאאאאם, לא יכולה להתחייב. אולי מיכל תארגן סדנת תפירה של שפנים..?

חתולים בצמרת, או - מיאוווווווווו, אני תופרת...

טוב, אחרי שיללתי פה ובעוד כמה מקומות שאיני יודעת לתפור (ובאמת שאיני יודעת, לפחות לא כמו שאני יודעת לילל...), מיכל פ. (להלן "המורה") אמרה שבכל אחד יש פוטנציאל ולכן הוזמנתי להצטרף לבוקר של כיף אצל קינשסה כדי לתפור חתול. את פירוש המילה חתול ידעתי כבר מקודם כי יש לי שניים כאלה בבית, ויש גם כמה מזדמנים שבאים לחצר לארוחות בופה. עם המילה לתפור היתה לי קצת בעיה, אבל החלטתי שאגיע בכל מקרה, ובמקרה הכי גרוע אשב בצד ואזיל ריר, שזה ממש, אבל ממש לא נראה לי מסובך לעשות.

הצטיידתי בזוג גרביים כמו שאמרה המורה (למעשה הצטיידתי בשישה זוגות אבל לא כי החלטתי לתפור שישה חתולים אלא כי לא יכולתי להחליט איזה מהם לבחור...) ובאתי.

נכון שקשה לבחור?

כל הבנות שהיו שם, מוכשרות אחת אחת, עם קילומטראז'ים של תכי תפירה מאחוריהן, גלויים, נסתרים, תכי מכונה, תכי לא מכונה (למדתי משהו בכל זאת..) - אמאאאאא'לה!!

אבל אני, עם אפס קילומטראז' בתפירה, החלטתי להישאר קולית ולזרום לפי הוראות ההפעלה, ובעיקר לקוות שבאמת יצא לי חתול ולא איזו חיה לא מזוהה שכל מי שיסתכל עליה יגיד לי, ברחמים כמובן, "איזה חמוד, זה מזכיר לי שפעם היה לנו כלב/חתול/סוס/חזיר פיסח, עיוור ומכוער אבל הוא היה חמוד למרות הכל..."

הקשבתי היטב להוראות ותפרתי. ותפרתי. ותפרתי. ותפרתי.
תפרתי כמו שבכל סך שנותיי עלי אדמות לא תפרתי.

ויצא חתול. ח-ת-ו-ל. לא כלב, לא סוס, לא חזיר, וגם לא פיסח ולא עיוור, ואפילו לא מכוער. יש לו פאקים פה ושם, אבל בגלל שאני צלמת טובה יותר משאני תופרת, לא רואים את זה בתמונות...

הגעתי הביתה זורחת וקורנת, גאה בעצמי ובחתול שלי (ולא אכפת לי שתגידו מתחת לשפם "כולה חתול מזוג גרביים.."), והחתול התקבל ע"י הפעוטה בשמחה רבה. כמובן שהיא מיד ניסתה למרוט לו את האף, אבל הפניתי אותה לחתול האמיתי בבית שתתמודד איתו, נראה אותה...

ואז הגיעה עורכת הדין בת הרבע לשבע והגישה ערער לערכאות העליונות בתביעה לחתול משלה. בשימוע בהליך מקוצר שנערך לי בו במקום אמרתי להגנתי שאביא לה חתול אמיתי נוסף (כי זה יותר קל ולא צריך לדעת סוגי תכים), אבל היא לא השתכנעה. רוצה  כ-ז-ה!

מכיוון שאיימה בפנייה לבג"צ החלטתי, במסגרת עבודות השירות שאני ממילא מרצה, לשבת ולשחזר את ההצלחה של החתול הראשון. מה אגיד ומה אומר? הפתעתי את עצמי, ואפילו בלי הוראות. שעה וחצי לאחר מכן היה לי חתול נוסף, יפה לא פחות ועם אופי מפוספס. עכשיו אני גאה באמת!

למחרת, ראה המדען כי טוב ואמר: "גם אני רוצה חתול כזה, אבל אני רוצה לתפור אותו בעצמי (!!!). אמא, נכון שתלמדי אותי?..."

יש רופא בקהל?? מיכל? מישהו...?

שנתיים

הפעוטה בת שנתיים. ש-נ-ת-י-י-ם . אני מתקשה להאמין איך הזמן התעופף לו בכזו מהירות. ולא שזה חדש לי, כבר עברתי זאת פעמיים בעבר עם הגדולים, אבל הפעם הזו שונה. אולי כי אני יודעת שזו הפעם האחרונה בה אהיה אמא לבת שנתיים שממיסה אותי בכל תנועה, מבט או מחווה שהיא עושה, שהרי ברגע שהיא תגדל אני אזדקן רשמית...

א-ב-ל  זה לא פוסט לרחמים עצמיים, ממש לא! ההיפך הוא הנכון. כל יום מחדש אני מוקסמת מהפלא הזה שצומח לי מול העיניים ומתרוצץ לי בין הרגליים, והוא - הוא (היא במקרה הספציפי הזה ;-)) היצירה האמיתית של החיים.

את מערכת היחסים איתי היא התחילה לא משהו בגלל סרבנות עיקשת שלה שלא להתהפך ממש עד לרגע האחרון, מה שאילץ אותי להתגלגל לחדר הניתוח הקר ולחכות לצאתה לאויר העולם בצורה הטכנית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. חכי, חכי, אמרתי לה בליבי, חכי שנגיע הביתה... נתחשבן על זה אחר כך.

אבל, מהרגע שהיא יצאה, ורודה וצורחת, נוצר חיבור כזה שאי אפשר להסביר במילים, משהו שבא מעמוק בפנים. מלא ברוך, מלא באהבה, מלא בשלווה וברוגע, מלא ב"נכון שבילד שלישי זה שונה?" אז כן, זה שונה. לא יודעת אפילו להסביר במה זה שונה, אבל זה שונה, וזה נעים.

ועכשיו היא חוגגת שנתיים, וכיאה למעמד, הכנתי עוגה ואפילו כיסא של יומהולדת. הבית קושט בה-מון בלונים, והיא מאושרת מהחגיגה ומהשירים, גם מבלי לרדת לעומקם של הפרטים. אבל בשביל זה אני פה, מצלמת, כותבת ומתעדת, אולי פעם היא תראה זאת לילדיה...

שלב ההוכחות:

העוגה:

הכיסא:

קצת מהכל:

מאיה שלי, מדהימאיה שכמוך, את ילדה של אהבה, ומכל מילה, מבט או מחווה שלך אני מעלה במשקל קילוגרמים של גאווה.

מאחלת לך את כל הטוב שהעולם יכול לתת, שתגשימי חלומות כמו שתרצי באמת. שתהיי בריאה ותמיד מאושרת, כל השאר יבוא מעצמו, כך אני אומרת...

שלך, עד סוף העולם וחזרה,
אמא.