חתול. חיה אצילית, חכמה ופקחית.
אני יודעת שלא רבים יסכימו איתי, ואת זה אני אומרת בצער רב, היות ואני רואה מדי יום סביבי את היחס של רוב האנשים לחתולי הרחוב.
לאורך השנים והדורות התקיימו תפיסות ואמונות שונות ומשונות לגבי החתול, רובן (ולדעתי האישית כולן) חסרות כל בסיס או אחיזה במציאות, ובעיקר מטופשות.
מי שלא גידל חתול מימיו, לא מבין אפילו עד כמה החיה הזו מדהימה.
בניגוד למיתוס הנפוץ ביותר, זוהי חיה חברותית ונאמנה מהרגע שרוכשים את אמונה, לאט לאט ובאהבה רבה. כמו כולנו, לא?
אני מגדלת חתולים כמעט כל חיי, וכל חתולי הבית שלנו הם חתולי רחוב לשעבר שנאספו לביתנו בשלב כלשהו של חייהם.
זקן חתוליי כרגע, זוקומבוש קרוקומבוש הראשון (או, בקיצור, זוקו) הוא היום בן שמונה, חתול אצילי ומיוחד, נאמן ואוהב, שנאסף מהרחוב בהיותו גור זעיר.
אחריו נאספה זוזי, היום בת שש, חתולה מיוחדת באופי ובהתנהגות, שונה באופייה לחלוטין מזוקו, אך אי אפשר שלא לאהוב גם אותה, כל עוד זה בתנאים ובגבולות שלה.
אחריהם הגיעה שושנה, או, כמו שמאיה קוראת לה שחורשנה כי היא שחורה לחלוטין. שושנה אימצה אותנו. היא פשוט הופיעה בפתח הבית יום אחד וישבה שם כמו צל. לא יללה, לא זזה כמעט, אפילו ניסתה שלא להתבלט. לאט לאט נפשו של איתי נקשרה בנפשה, והיא הפכה לחלק מהבית. איננו יודעים את גילה, אך אנו בטוחים שהיא הייתה חתולת בית שננטשה ועברה תקופת חיים קשה עד שהגיעה אלינו. את העקבות לתקופה הקשה, רואים בהתנהלותה עד היום.
ואז הגיע צ'לו... גור צרחן ומתוק שנמצא נטוש באוגוסט שעבר על ידי חברתי שלה, אישה קטנה עם לב ענק. את צ'לו האכלנו מבקבוק עד שבגר, והיום הוא חתול ענק עם נשמה ענקית עוד יותר, מתמסר באהבה ובאופן ודאי גם מכיר תודה על התקופה ההיא...
לפני כחודשיים נמצא גם חצי. גור שנלכד בשיח קוצני ענק ויילל את נשמתו עד שגל שמעה אותו וגייסה משלחת חילוץ לגיזום השיח וחילוץ האוצר. היום הוא שדון קטן שמתרוצץ בבית בשמחה חתולית שלא יודעת גבול ומטריף את כל זקני השבט.
ועכשיו יש אחד נוסף שמצאתי זרוק ברחוב, נטוש, חולה, אומלל. את אחיו לא הצלחתי להציל, והוא מת כמה שעות לאחר שהגענו אל הוטרינר.
הוא עדיין נאבק על חייו, ולעיתים נראה לי שהוא מוותר קצת. אין לו שם עדיין, ואתמול, כשחיפשתי סימנים שמעידים על התאוששות, חשבתי לקרוא לו סימנטוב, אולי זה יעזור, לי ולו.
מה שהכי עצוב לי זה שהמון אנשים חלפו על פניו, ולאף אחד לא היה אכפת ממנו, ואני בטוחה שיש עוד עשרות, אם לא מאות, גורים כאלה עכשיו ברחבי הארץ כי זו התקופה שאחרי גל ההמלטות הגדול שהיה בסביבות פסח.
אנחנו כאילו רגילים להתעלם מהנשמות השקופות האלה בחיי היום יום שלנו, אבל אני חושבת שחשוב שנזכור ונלמד גם את ילדינו שלכל יצור חי יש נשמה, ומגיע לו הכבוד הבסיסי כדי להתקיים.
והכבוד הזה יכול לבוא בצורת קערת מים בחצר (גם אם זה בניין משותף או מקום עבודה), בעיקר עכשיו בקיץ, בצורת מתן אוכל מדי פעם, ואפילו אם מדובר בשאריות, וגם בצורת ליטוף...
אני מאמינה שמי שנותן אהבה מקבל אותה בחזרה, גם בצורת ליקוק או התחככות פרוותית ברגל שכולה בעצם הבעת תודה ענקית.
וכן, זו אני המשוגעת שאתם רואים מאכילה חתולי רחוב, ותמיד יש לי שקית זמינה עם אוכל חתולים בכל מקום. פעם, כשהילדים היו קטנים, זה היה אפילו בסל של העגלות שלהם כשיצאנו לטיול...
ואם הגעתם עד לכאן, אתם בטח תוהים למה כתבתי בכלל את הפוסט הזה... אז האמת היא שבתחילת הקיץ חשבתי לבקש "על הדרך" באיזה פוסט שתשימו קערת מים בסביבה הקרובה שלכם, ואיכשהו לא יצא.
עכשיו, כשאני כבר שבוע כמעט נלחמת על חיי גור אומלל, בייחוד לאחר שאחיו לא שרד, המחשבות על הנשמות האומללות האלה לא מרפות ממני, ואם הצלחתי באמצעות הפוסט הזה לגרום להצבתה של אפילו קערת מים אחת באיזו חצר, הרווחתי.
אז מה אתם אומרים? תשימו קערת מים?
תודה מראש, בשמי ובשם הנשמות הטהורות עם השפם :-).
ושלא תחשבו שאיני יוצרת, הנה הצצה למה שמעסיק אותי בימים אלה...
שיהיה לכולנו רק טוב תמיד,
יעל.
אני יודעת שלא רבים יסכימו איתי, ואת זה אני אומרת בצער רב, היות ואני רואה מדי יום סביבי את היחס של רוב האנשים לחתולי הרחוב.
לאורך השנים והדורות התקיימו תפיסות ואמונות שונות ומשונות לגבי החתול, רובן (ולדעתי האישית כולן) חסרות כל בסיס או אחיזה במציאות, ובעיקר מטופשות.
מי שלא גידל חתול מימיו, לא מבין אפילו עד כמה החיה הזו מדהימה.
בניגוד למיתוס הנפוץ ביותר, זוהי חיה חברותית ונאמנה מהרגע שרוכשים את אמונה, לאט לאט ובאהבה רבה. כמו כולנו, לא?
אני מגדלת חתולים כמעט כל חיי, וכל חתולי הבית שלנו הם חתולי רחוב לשעבר שנאספו לביתנו בשלב כלשהו של חייהם.
זקן חתוליי כרגע, זוקומבוש קרוקומבוש הראשון (או, בקיצור, זוקו) הוא היום בן שמונה, חתול אצילי ומיוחד, נאמן ואוהב, שנאסף מהרחוב בהיותו גור זעיר.
אחריהם הגיעה שושנה, או, כמו שמאיה קוראת לה שחורשנה כי היא שחורה לחלוטין. שושנה אימצה אותנו. היא פשוט הופיעה בפתח הבית יום אחד וישבה שם כמו צל. לא יללה, לא זזה כמעט, אפילו ניסתה שלא להתבלט. לאט לאט נפשו של איתי נקשרה בנפשה, והיא הפכה לחלק מהבית. איננו יודעים את גילה, אך אנו בטוחים שהיא הייתה חתולת בית שננטשה ועברה תקופת חיים קשה עד שהגיעה אלינו. את העקבות לתקופה הקשה, רואים בהתנהלותה עד היום.
ואז הגיע צ'לו... גור צרחן ומתוק שנמצא נטוש באוגוסט שעבר על ידי חברתי שלה, אישה קטנה עם לב ענק. את צ'לו האכלנו מבקבוק עד שבגר, והיום הוא חתול ענק עם נשמה ענקית עוד יותר, מתמסר באהבה ובאופן ודאי גם מכיר תודה על התקופה ההיא...
ועכשיו יש אחד נוסף שמצאתי זרוק ברחוב, נטוש, חולה, אומלל. את אחיו לא הצלחתי להציל, והוא מת כמה שעות לאחר שהגענו אל הוטרינר.
הוא עדיין נאבק על חייו, ולעיתים נראה לי שהוא מוותר קצת. אין לו שם עדיין, ואתמול, כשחיפשתי סימנים שמעידים על התאוששות, חשבתי לקרוא לו סימנטוב, אולי זה יעזור, לי ולו.
מה שהכי עצוב לי זה שהמון אנשים חלפו על פניו, ולאף אחד לא היה אכפת ממנו, ואני בטוחה שיש עוד עשרות, אם לא מאות, גורים כאלה עכשיו ברחבי הארץ כי זו התקופה שאחרי גל ההמלטות הגדול שהיה בסביבות פסח.
אנחנו כאילו רגילים להתעלם מהנשמות השקופות האלה בחיי היום יום שלנו, אבל אני חושבת שחשוב שנזכור ונלמד גם את ילדינו שלכל יצור חי יש נשמה, ומגיע לו הכבוד הבסיסי כדי להתקיים.
והכבוד הזה יכול לבוא בצורת קערת מים בחצר (גם אם זה בניין משותף או מקום עבודה), בעיקר עכשיו בקיץ, בצורת מתן אוכל מדי פעם, ואפילו אם מדובר בשאריות, וגם בצורת ליטוף...
אני מאמינה שמי שנותן אהבה מקבל אותה בחזרה, גם בצורת ליקוק או התחככות פרוותית ברגל שכולה בעצם הבעת תודה ענקית.
וכן, זו אני המשוגעת שאתם רואים מאכילה חתולי רחוב, ותמיד יש לי שקית זמינה עם אוכל חתולים בכל מקום. פעם, כשהילדים היו קטנים, זה היה אפילו בסל של העגלות שלהם כשיצאנו לטיול...
ואם הגעתם עד לכאן, אתם בטח תוהים למה כתבתי בכלל את הפוסט הזה... אז האמת היא שבתחילת הקיץ חשבתי לבקש "על הדרך" באיזה פוסט שתשימו קערת מים בסביבה הקרובה שלכם, ואיכשהו לא יצא.
עכשיו, כשאני כבר שבוע כמעט נלחמת על חיי גור אומלל, בייחוד לאחר שאחיו לא שרד, המחשבות על הנשמות האומללות האלה לא מרפות ממני, ואם הצלחתי באמצעות הפוסט הזה לגרום להצבתה של אפילו קערת מים אחת באיזו חצר, הרווחתי.
אז מה אתם אומרים? תשימו קערת מים?
תודה מראש, בשמי ובשם הנשמות הטהורות עם השפם :-).
ושלא תחשבו שאיני יוצרת, הנה הצצה למה שמעסיק אותי בימים אלה...
יעל.
