מתקתקת

הכל החל לפני כחודשיים, כשתפרתי לאחותי היקרה, לכבוד יום הולדתה, תיק על פי ההדרכה הזו.

התיק עורר התלהבות רבה במשפחה, ולכן החלטתי לפרגן לשתי דודותי האהובות ולתפור להן תיק דומה במתנה. דומה, אך שונה, כי בכל אחד מהתיקים השתמשתי בשילוב בדים שונה:

זמן קצר לאחר מכן חל יום ההולדת של זיו, בת כיתתו של איתי, ואני שברתי את הראש בשאלה "מה, לעזאזל קונים לילדה בת אחת עשרה? עוד חולצה? עוד ספר? נדוששששש...".

החלטתי לתפור לזיו תיק יפה שישמש אותה לשיעורי הריקוד שלה, ובעצם לכל דבר אחר. 

הטלפון שקיבלתי לאחר כיומיים מזיו הבהיר לי שזו היתה החלטה משובחת. היא כל כך שמחה על התיק, אך גם, ובעיקר, מהרעיון שהוא נתפר במיוחד עבורה.

ואז הגיעה בת המצווה של שקד, האחיינית שלי. גם כאן החלטתי שאת המעטפה של המתנה צריך לשים באריזה הולמת שתשמש אותה גם בהמשך, ולכן תפרתי גם לה תיק, דו צדדי, ועימו מחברת עטופה באותם הבדים.



אחרי כל התיקים הללו הרגשתי שאפשר להתקדם קצת הלאה, ורכשתי גזרה במטרה לתפור תיק לגן עבור הבבושקה הפרטית שלי. כשהגזרה הגיעה בדואר, ברגע הראשון לפחות, חשתי הרהורי חרטה קלים ועלו בי מחשבות של ויתור כי חשבתי שאולי העניין קצת גדול עלי. יותר פשוט לקנות תיק וזהו, לא?

אז זהו, שלא. החלטתי לנסות במחשבה שמקסימום אצליח...

במשך שבוע שיננתי את ההוראות, תירגמתי קודים של גזרות, המרתי מידות, ערכתי רשימת קניות, קניתי ו... הגעתי לרגע האמת: לגזור או לא לגזור את הבד המקסים שקניתי...

גזרתי. חיברתי, ריכסנתי (מלשון רוכסן), תפרתי, פרמתי, ולאחר כשלושה ימי עבודה גם סיימתי.

והוא יצא מהמם!
וישר.
והוא אפילו עובד (שזה אומר שהרוכסנים נפתחים ונסגרים...).

ולרגע רציתי אותו לעצמי. לפחות מנטלית, גם אני בת שלוש לפעמים, אז גם לי מגיע, לא?

לא.

היא כל כך שמחה לקבל את תיק "הבקבושקות" שזה היה שווה את כל המאמץ, ואני, כמו שהיו אומרים בסרט בערבית של יום שישי - "אנא מבסוטה אווי אווי" ☺.

זהו. עכשיו נשאר לי רק לתפור תיק לעצמי. זה האתגר הבא.

מתחילה לשנן הוראות, מבטיחה לשתף בתוצאות.

שיהיה לכם יום מתוק(תק),

יעל.

שמונה

עורכת הדין חגגה יום הולדת שמונה.

כחובבת מושבעת של שתי סדרות טלויזיה, היה די ברור שהמתנות והעוגה יהיו קשורים אליהן בדרך זו או אחרת. הסדרות המדוברות, אותן היא מדקלמת בעל פה גם באמצע הלילה, הן פיניאס ופרב - סדרה מצויירת על שני אחים שובבים ואחותם המעצבנת קנדיס, והפיג'מות - סדרת מצבים קומית של ערוץ הילדים בכיכוכובו של גרי המבורגרי, או במילים אחרות למי שמכיר, ניניניניני ני, ני, ני...

וכך, כשלושה שבועות לפני יום ההולדת, התחלתי בפיסול דמויות שני האחים, פיניאס ופרב, שאם תשאלו אותי, דומים יותר לצמד עכברושים חביבים מאשר לילדים. אבל, מכיוון שאומרים שכל הילדים יפים בעיני הוריהם, אז אני מניחה שגם פיניאס ופרב נכנסים תחת ההגדרה הזו, לפחות בעיני הוריהם יוצריהם.

מכיוון שזו היתה הפתעה, פיסלתי אותם בלילות, אחרי שעורכת הדין הלכה לישון, וייבשתי אותם במקומות מסתור לא שגרתיים שהיו כרוכים בטיפוס וירידה של שתי קומות בכל פעם.

גם הצביעה נעשתה תוך תרגילי הסחת דעת והסוואה, אבל מה לא עושים למען ההפתעה.

ביום ההולדת, כשגל קיבלה את הצמד, אורו עיניה כאילו זכתה בלוטו לפחות. גם מבטיהם מזילי הריר של חבריה לא הותירו מקום לספק: הבחירה בפיניאס ופרב כמתנה היתה בחירה מוצלחת ביותר, או, במילותיה של גל, זו המתנה המדהימה ביותר שקיבלתי ליום ההולדת בכל החיים...

בנוסף, ציירתי לה את הצמד על חולצה, שהספיקה לקבל כתמים עוד לפני שסיימנו להוציא אותה מהאריזה. אבל, מה זה משנה, העיקר שעורכת הדין מאושרת, ותביעות בגין אי מילוי תפקידי ההורי לשביעות רצונה לא יוגשו השנה.

עד כאן המתנה.

אך מכיוון שאין, אין, אין חגיגה, בלי, בלי, בלי, בלי עוגה - קבלו גם את עוגת ההמבורגר שנעשתה לפי בקשתה.

ההמבורגר הענק מורכב בעצם משתי עוגות שמהוות את הלחמניה, ובאמצע יש את ההמבורגר, עגבניות, מיונז, חסה וחרדל העשויים כולם על טהרת הסוכר:

גלונצ'ה שלי, ילדת יום ההולדת, אני מנצלת את ההזדמנות הזו לאחל לך שוב את כל הטוב שהעולם יכול להציע, הרבה בריאות, אושר, אהבה ושמחה בחייך.

את כל היתר, אני סומכת עלייך, תשיגי בעצמך ואל תשכחי אף פעם שאני פה איתך בדרכי החיים כדי ללוותך.

אוהבת עד כלות,

אמא.

נ.ב.

ניניניניני ני ני ני ניני ניני...!

כבר לא שעון בן חיל

בשבוע שעבר, לאחר הפסקה כפויה ביצירה, החלטתי שאני צריכה פסק זמן ואוורור מהוירוסים ושאר החולירות שתקפו אותנו בשבועות האחרונים. וכך, ביום הראשון שהקטנה הלכה לגן לאחר תקופת חופשה ארוכה, ניצלתי את ההזדמנות, לפני שמישהו יתחרט, ויצאתי לשוטט בשוק הבוכרים שנמצא בפאתי שוק רמלה.

מדי פעם אני נוהגת ללכת לשם, סתם כי אני אוהבת, ולעיתים אני אף חוזרת משם עם מציאות שונות.

הפעם, בתוך ערימת גרוטאות של שעונים מסוגים שונים, מצאתי ארגז עץ מרוט ששימש פעם כשעון אורלוגין, וכנראה שגם היה יפה יותר בימים אחרים.

הוא היה חבול ומאובק, אבל הפוטנציאל שבו ניכר לעין מיד. סחבתי אותו, למרות משקלו, ומיד כשהגעתי הביתה שלפתי את הכלים והתחלתי לעבוד.

החוסר ביצירה בער בי, והיייתי צריכה למלא את החסר באופן מיידי.

לאחר כשעתיים שבהן שייפתי, סתמתי חורים, תיקנתי חריצים וסדקים, וניקיתי מאבק, השעון כבר נראה יותר טוב.

לסיום השלב הזה, ניסרתי מדף קטן מעץ, ומיקמתי אותו במרכז.

בצביעה החלטתי לשמור על המראה הישן, ולכן צבעתי את השעון בכחול מדולל בהרבה מים, כך שהצבע לא יהיה מלא, וניתן יהיה לראות את העץ היפה שמתחתיו.

בסוף אותו אחר הצהריים הרגשתי נפלא. חשתי סיפוק עצום מהתוצאה, ושמחתי על ההפתעה שזימן לי אותו היום מבלי שממש התכוונתי.

ועכשיו הוא תלוי ליד המטבח, ולכן כלי האמאייל שבו, שקניתי מזמן וחיכו כנראה לזמנם שיגיע.

אני בטוחה שהשעון שמח לפחות כמוני באותו אחר הצהריים. לו רק יכל לומר את אשר על ליבו, אני בטוחה שהיה אומר שהוא שמח על מצבו ומקומו החדשים...

תיק, תק, תיק, תק...
יעל.