חתולים

הפוסט הזה יוקדש לחתולים. לא כאלה מעיסת נייר, חתולים אמיתיים. נכון, זה לא קשור ליצירה, אבל אני חייבת. חייבת שכל מי שיכול ידע שחתול זו חיה מדהימה. ואני, אוהבת כלבים בכלל, אבל כשמכירים חתול באופן אישי, הלב כבר פועם אחרת.
ואני מכירה את זוקו, החתול המדהים והאהוב שלי שנפגע קשות לפני שבוע וחצי ממכונית חולפת. לא ברור איך זה קרה, אבל מצאתי אותו חבול ופצוע, ספון בכאביו, בשיחים שבגדר הבית. הוא אפילו לא ילל. בבדיקת הוטרינר לא נמצאו שברים, אך בהחלט נראה כי הוא חטף מכה חזקה. כבר שבוע וחצי שהוא סיעודי לחלוטין, לא אוכל ולא שותה באופן עצמאי, אך הוא חי, ועל כך אני מודה. אתמול הבחנתי כי המבט הכואב בעיניו התחלף, והמבט האוהב והמכיר תודה התמידי שלו חזר, מה שמראה על סימני התאוששות. הוא גם גירגר לראשונה מזה שבוע וחצי.
אספנו אותו מהרחוב, בפסח לפני ארבע שנים בדיוק, גור זעיר, שגרם לבתי שהיתה אז בת שנתיים וחצי להתאהב בו ממבט ראשון. היה ברור שהוא בא איתנו. והוא בא. והיה מונח באופן קבוע על כתפיה, בתנוחה שמחזיקים תינוק לגרעפס אחרי האוכל. זה היה מצחיק, אבל שניהם אהבו להסתובב כך בכל הזדמנות שהיתה להם. גם היום, כשהיא בת שש וחצי, והוא בן ארבע ושוקל כמה קילוגרמים יותר, הם מסתובבים כך. וזה עדיין מצחיק, אבל כל עוד שניהם נהנים, מי אנחנו שנפריע...

אני יכולה לכתוב ארבעה פוסטים לפחות על כמה חתולים מדהימים, אך לא אעשה זאת, כי קשה לשכנע את מי שמשכנע את עצמו אחרת. אבל אני כן יכולה לבקש שבפעם הבאה שתראו חתול ברחוב, תסתכלו על העיניים שלו, על המבט הטוב שבהן, זה שמכיר תודה על ליטוף, על מעט אוכל ועל מים. אם יש לכם חצר, שימו קערה עם מים, לפחות עכשיו בימים החמים האלה ובאלה שעוד צפויים לנו.

אני אופטימית, וכדי לסיים בנימה כזו, הנה זוקו בימים טובים יותר, כמו אלה שעוד יבואו. אם תתעלמו מרעש הרקע של הטלויזיה, תשמעו נחירות. הנחירות ברקע הן של נושה, כלבתנו הקשישה, ולמי שחשבה שבעלה נוחר יותר - הנה שכנוע שכנראה שלא...



להתראות בפוסטים עליזים יותר,
יעל.