מי שעוקב אחר הבלוג, בוודאי יודע שמעולם לא תפרתי במכונת תפירה, ונסיונות התפירה הדלים שלי בתפירה ביד, הסתכמו עד כה בחתולים האלה. אבל המחשבה תמיד היתה קיימת, אי שם בתאי המוח האחוריים ביותר...
ואז הגיעה הנסיעה לאמסטרדם, ושלל הבדים הססגוניים שלא יכולתי לעמוד בפניהם ורכשתי אותם מבלי שהיתה לי מטרה ברורה. קניתי בשביל שיהיה. מכירים את זה?
ההחלטה לתפור, כאן ועכשיו, הגיעה דווקא מכיוון לא צפוי.
בחודש שעבר, פירסמה יעל קיפודים הדרכה לתפירת כרית כיס. אני, באינטואיציות של לא תופרת, החלטתי שההדרכה הזו מעולה כפרוייקט ראשון בתפירה במכונה.
ביקשתי וגם קיבלתי מאמי את מכונת התפירה הישנה שלה, וגם הסבר למאותגרות על איך משחילים את המחט, איך עושים אחורה, קדימה וזיגזג.
קראתי היטב את ההוראות, גזרתי בדים והרחקתי עדים מהבית, בעיקר כדי שלא יהיו ראיות מפלילות, ואם יהיו, שתהיה לי האפשרות להעלימן באין מפריע, והתיישבתי לתפור.
מה אגיד ומה אומר? הופתעתי. בעיקר מעצמי. גם מהמכונה הקשישה שעשתה את העבודה מצויין, אבל בעיקר מהיכולת החדשה שגיליתי...
הרגשתי גאווה לא מוסברת, שאפילו לא היה לי עם מי לחלוק, כי הרי העלמתי את כל העדים הפוטנציאליים מהסביבה. אז חיכיתי לשובם הביתה, ובינתיים תפרתי עוד כרית. זה כבר היה קצר יותר. תחושת הסיפוק הייתה נעימה, ועשתה חשק לעוד.
מאז, תפרתי עוד מחברות כאלה, כמו בסרט נע, למתנות למורות/גננות, וקיבלתי תגובות מפרגנות מקהל הצרכנים (שירן, תודה...).
ואז הגיעה הנסיעה לאמסטרדם, ושלל הבדים הססגוניים שלא יכולתי לעמוד בפניהם ורכשתי אותם מבלי שהיתה לי מטרה ברורה. קניתי בשביל שיהיה. מכירים את זה?
ההחלטה לתפור, כאן ועכשיו, הגיעה דווקא מכיוון לא צפוי.
בחודש שעבר, פירסמה יעל קיפודים הדרכה לתפירת כרית כיס. אני, באינטואיציות של לא תופרת, החלטתי שההדרכה הזו מעולה כפרוייקט ראשון בתפירה במכונה.
ביקשתי וגם קיבלתי מאמי את מכונת התפירה הישנה שלה, וגם הסבר למאותגרות על איך משחילים את המחט, איך עושים אחורה, קדימה וזיגזג.
קראתי היטב את ההוראות, גזרתי בדים והרחקתי עדים מהבית, בעיקר כדי שלא יהיו ראיות מפלילות, ואם יהיו, שתהיה לי האפשרות להעלימן באין מפריע, והתיישבתי לתפור.
מה אגיד ומה אומר? הופתעתי. בעיקר מעצמי. גם מהמכונה הקשישה שעשתה את העבודה מצויין, אבל בעיקר מהיכולת החדשה שגיליתי...
הרגשתי גאווה לא מוסברת, שאפילו לא היה לי עם מי לחלוק, כי הרי העלמתי את כל העדים הפוטנציאליים מהסביבה. אז חיכיתי לשובם הביתה, ובינתיים תפרתי עוד כרית. זה כבר היה קצר יותר. תחושת הסיפוק הייתה נעימה, ועשתה חשק לעוד.
ואז הגיעה רותם לסטודיו, ראתה, ומיד אמרה שהיא רוצה כאלה ורודות ליום הולדת שנתיים של מעיין שלה שחל בדיוק עכשיו. ב-רור ששמחתי לתפור את הוורודות , ועוד יותר שמחתי מזה שעוד מישהו חוץ ממני מתלהב מהתפירה שלי. תודה רותם, את חברה יקרה... :-)
ואז, בעודי מתלהבת מהמשחק החדש שלי, פירסמה שרון רותם, הדרכה לתפירת כיסוי בד למחברת, כזה שתמיד חלמתי עליו, ולא יכולתי לעשות, ואפילו קניתי בד במיוחד בשבילו באמסטרדם.
קראתי את ההדרכה, השתנקתי, שתיתי כוס מים קרים, העלמתי שוב את העדים מהבית ודאגתי שחוץ מזוזי החתולה לא יהיה אף אחד שיוכל להעיד על מה שעומד להתרחש בסטודיו בשעות הקרובות.
מכיוון שפחדתי על הבד היפה שרכשתי במיוחד לצורך כך, החלטתי לתפור גירסת ניסיון מבד אחר. התוצאה היתה מקסימה בעיני, ומיד גזרתי גם את הבד היפה שלי, וגם ממנו נתפר כיסוי יפה כמו שתמיד רציתי...
 |
| "הטיוטה" |
 |
| היפה שלי |
מאז, תפרתי עוד מחברות כאלה, כמו בסרט נע, למתנות למורות/גננות, וקיבלתי תגובות מפרגנות מקהל הצרכנים (שירן, תודה...).
התעייפתם? אני לא. להיפך! קיבלתי מרץ, ונטשתי את כל עיסוקיי הרגילים למשך שבוע, וכל עולמי התמקד ברצון לתפור ובחיפוש אחר הדרכות תפירה מעניינות ברשת. כשהרגשתי מוכנה לעדים ושותפים לתהליך, הגיעה לכאן אורית (שמיים ירוקים), ועל פי הדרכה שמצאנו ברשת, תפרנו את הסלסילות הבאות:
 |
| הימנית שלי, השמאלית של אורית |
את התותים המשגעים האלה מלבד תפרה מירי (kontsy), בדיוק מרשים, ובסבלנות אין קץ, והקרדיט עליהם כולו שלה.
כשאורית הלכה הביתה, לא התעצלתי, ותפרתי סלסילה תאומה, בהיפוך צבעים באפליקציה:
אתמול, כשהבנתי שמדובר בהתאהבות חדשה, קניתי לעצמי מתנה מכונת תפירה מצ'וכללת, סוג של חללית ממוחשבת שקוראים לה ינומה, ואין לי מושג איך מפעילים אותה עד שאקבל הדרכה מסודרת בשבוע הבא. בינתיים אני עוברת הדרכה בדחיית סיפוקים, והקרטון של גב' ינומה נשאר סגור...
עד העונג הבא,
יעל.
