המכונה שהתחפשה

במסגרת הפינוי הכללי שאני עורכת בימים אלה, החלטתי להיפרד מכמה ממכונות התפירה האהובות שלי, אוסף שטיפחתי בשנים האחרונות. החלטתי להשאיר ברשותי רק שתי מכונות תפירה עתיקות אליהן יש לי סנטימנטים כאלה ואחרים.

אז שיחררתי שלוש מכונות תפירה עתיקות (לא בקלות, אבל הייתי חייבת...), שכל אחת ואחת מהן מצאה לה בית חדש וחם, ונשארתי עם שלי, ועם עוד אחת נטולת הוד והדר, נטולת רגליים ומלאת חלודה שאף אחד לא רצה, אפילו לא במתנה...

הימים עברו, וכך גם המכונה, עברה ממקום למקום בבית, בעיקר למקומות כאלה של "בדרך החוצה", עד שפתאום זה בא.

ההארה (תרתי משמע, במקרה הזה...) הגיעה מהשהות במרחב הוירטואלי (פייסבוק, בואו נודה בזה...), שם ראיתי בנות מוכשרות שהופכות כל מיני חפצים ישנים לגופי תאורה מקסימים.

מרגע שהתקבלה ההחלטה להפוך את המכונה הישנה לגוף תאורה, עמלנו קשות כדי להסיר את החלודה מגוף הברזל הישן, ותודה גדולה מגיעה לגל אהובתי על העזרה הגדולה ועל העבודה הנמרצת שהיא השקיעה בזה.

במקביל אצתי רצתי ורכשתי גוף תאורה, ואז עמדה בפנינו הדילמה הגדולה - איך לחבר בין המכונה לתאורה...

עזרה קטנה של אבא שחשמל זה אהבתו, ופירוק כמה חלקי מתכת מקוריים של המכונה כדי לפנות מקום לחלק החדש, עשו את העבודה היטב, והרי היא לפניכם, בתצורתה המחודשת.

מכונת תפירה בתחפושת מנורת אווירה.

מהממת!

מחשבות לצביעה מחודשת של גוף המכונה ירדו די מהר מהפרק כיוון שהיא מקסימה גם כך, דווקא כשרואים עליה את סימני הגיל והזמן.

אנחנו מאוהבים בה, ובינתיים מדליקים אותה גם סתם באמצע היום כי היופי של המכונה הקשישה כאילו ניעור לחיים באבחת המתג, ובעינינו יש בזה משהו משמח.

חג פורים שמח,
יעל.

בר מצווה

המדען חגג השבוע בר מצווה. בן שלוש עשרה למצוות, והוריו למטלות...

מכיוון שלא אנו ולא החתן חובבים של הפקות אירועים מהז'אנר הכולל חליפת בר מצווה מחויטת (או חונטת? אותו הדבר כנראה...), שמלת פייטים מנצנצת (לאמא), וכניסה מרשימה על גב סוסים / פסנתר / כרכרה  (מחקו את המיותר, או את כולם...), החלטנו למקד את החגיגה ולבצע את זממנו בעלייה לתורה שהתקיימה ביום שני האחרון.

ולמה ביום שני אתם שואלים כשאפשר גם ביום חמישי ואז כבר לסגור את השבוע? כי המדען אמר שאת יום שני בלימודים הוא יכול להקריב למען החגיגה. את יום חמישי הוא לא מוכן...

כנועים לרצונותיו (המוזרים משהו, יש להודות...), כיוונו את כל יישותנו ליום שני, ועמלנו וטרחנו להכין, לערוך, לקנות, לבשל, לאפות, לסדר, לנקות, לגהץ ולקשט, והגענו ליום שני בבוקר עם הלשון בחוץ, אבל עם אושר גדול בלב.

התחלנו את הבוקר מוקדם. בעצם, ממש מוקדם, אולי אפילו היה לילה, לא יודעת, היה חשוך משהו, אבל זה לא הפריע. לא רצינו להעיר גם את השמש, אז נתנו לה לזרוח בקצב שלה. שמישהי לפחות תנוח, אנחנו ננוח כבר אתם יודעים איפה...

כשהשמש והילדים כבר התעוררו וכל האורחים הגיעו, התכנסנו כולם בבית הכנסת והתפילה החלה. כולם חיכו בקוצר רוח לקטע בו הילד קורא את פרשת השבוע (ספר שמות, פרשת משפטים).

כן, בטח.

מה שהם חיכו לו באמת היה הקטע של זריקת הסוכריות... כולם חיכו בדריכות לאות שיאפשר להם להפגיז את המדען במטחים כבדים של סוכריות. האושר שזרח מפניהם ברגע הינתן האות משתווה כמעט לאושר שזרח על פניה של נדיה קומנצ'י כשזכתה במדליה באולימפיאדה.

היה מדהים לראות איך כולם יחד, גדולים כקטנים, מעיפים סוכריות באושר גדול, ובאותה הזדמנות, על הדרך, מסיטים את הסוכריות מהמטרה המיועדת, ומשליכים אותן ליעדים אחרים ובכך מחסלים אי אילו חשבונות פתוחים מהעבר או מבר המצווה שלהם... וכן, חיים, הרגשתי גם את הסוכריה שהעפת לעברי...

המזל הוא שסבתא חשבה על הכל מראש וקנתה סוכריות מרמלדה רכות שעטופות בעטיפה שרק מתחזה לקשיחה, וכך כל הצדדים יצאו מרוצים.

כשהסתיימו מטחי הסוכריות, עברנו לחדר האירוח הגדול אותו הכינונו מראש (זה החלק של ה-לסדר, לנקות, לקשט ולערוך מלמעלה...), לארוחת בוקר עשירה ומפנקת עליה עמלנו בהנאה רבה יום קודם אמי היקרה ואני.

בתום הארוחה, מכיוון שידענו שבר מצווה ללא פדיחה של הורים היא לא בר מצווה אמיתית, ביקשנו את תשומת לב האורחים לצורך צפייה בקליפ אותו הכינותי מראש עבור האירוע. הקליפ כלל תמונות מינקותו וילדותו המוקדמת של המדען, וברכה מאיתנו, ההורים המפדחים...

ברגע שהמדען שמע על עצם קיומו של קליפ הוא הרים את רגליו ונשאן אל מחוץ לכותלי המקום... חבריו היקרים שהחליטו להתאמן במסע אלונקות כבר מעכשיו ולא לחכות לאימונים בטירונות, הרימו אותו בתנוחת אלונקה והחזירו אותו לאחר כבוד למקומו והשידור התחיל כמתוכנן.

אז לכל הסקרנים - לא הייתה שום פדיחה. השיר והתמונות נבחרו בקפידה רבה, ולא היה אפילו שמץ לפדיחה בקליפ, וגם המדען, כשיהיה בן שלושים, יודה בזה.

אבל זה לא מנע ממני לומר לו שהרווחנו ביושר את הזכות לעשות לו פדיחות בבר מצווה... שלושים שעות בחדר לידה, מאות לילות לבנים נטולי שינה, ומלאנת'לפים הסעות, החזרות, תיזוזים והקפצות הם אלה שהקנו לנו ביושר רב את הזכות המלאה לעשות לו פדיחות, נכון? נכון!

זה הקטן גדול נהיה, אחת מהתמונות המפלילות...

עכשיו, כשכל השילדה שלי כואבת ועייפה, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה סוף השבוע והמיטה שלי, שאני מוכנה להישבע שגם ברגעים אלה אני שומעת אותה קוראת בשמי...

אופס... בסוף השבוע יש שבת חתן בבית הכנסת, המיטה כנראה תצטרך לחכות. כזו אני, קשה להשגה...

ילד שלי, שרק תהיה לי בריא ומאושר. אני סומכת עליך שתשיג את כל השאר...

אסיים בשיר של שלום חנוך, השיר שנבחר ללוות את הקליפ הלא מפדח.

בגלגול הזה
מילים ולחן:שלום חנוך.

שתהיה תמיד שמח ,
שלעולם לא תפסיק לשיר.
שתמיד תמשיך לגדול,
ושתמיד תישאר צעיר.
שתמיד תלך קדימה,
ושלא תאבד תקווה.
שתדע שלום וטוב,
ושתמצא את האהבה.

שתשכיל לחיות ביחד,
ולהישאר חופשי.
ושתוכל למצוא תועלת
גם במצבים קשים.
שתמיד תישאר צנוע,
ושתמיד תהיה בריא,
ושתצליח שחייך
לא יהיו לריק.

שיהיה לך טוב,
שתספיק לאהוב,
הו בגילגול הזה
הגילגול הזה.

כי זה לגמרי לא קל
להיות פה בכלל
ועוד, עוד ועוד
בגילגול הזה.

שתהיה אל אחרים
כמו שאתה אל עצמך.
שתתברך במה שיש,
ושתשמח בחלקך.
שתמצא את דרכך
בכל דרך שתלך.
ושתדע להישרד
מול הגורל המתהפך.

שיהיה לך טוב
שתספיק לאהוב
הו בגילגול הזה
בגילגול הזה.

זה לגמרי לא קל
להיות פה בכלל
ועוד, עוד ועוד
בגילגול הזה.

שיהיה לך טוב
ושתספיק לאהוב
הו בגילגול הזה
בגילגול הזה.

אוהבת,
אמא.