שמיכת פלאים

הרשומה הפעם מוקדשת לאמא. מאז שאני ילדה, אני זוכרת את אמא יוצרת. אמא תמיד סרגה, תפרה, רקמה ועסקה במגוון תחומי יצירה. כנראה שזה בא לי ממנה, האהבה הזו ליצירה והעשייה הבלתי פוסקת במגוון תחומי יצירה כל חיי.

בילדותי (שהסתיימה לפני שלוש ארבע שנים בערך...), תמיד רקמתי או סרגתי משהו יחד עם אמא. זוכרות את תמונות הקיר האלה מצמר שהיו נמכרות כערכה לרקמה/סוג של קשירה עם מכשיר מיוחד? כמה כאלה עשיתי שהייתי ילדה...

כמובן שתחום היצירה התפתח מאוד מאז שנות השמונים, והערכות האלה עברו מן העולם, למרות שמדי פעם אני רואה כאלה בודדות בחנויות ישנות שהקידמה פסחה עליהן.

אבל הסריגה תמיד נשארה כאן. מסרגה אחת, שתי מסרגות, שמעתי גם על ארבע מהילה סורגת הבבושקות, מגוון עצום של דוגמאות ווריאציות, ואין סוף אפשרויות.

ועכשיו אמא סרגה לגל שמיכה לבקשתה. גל ואני הלכנו לחנות לקנות צמר לפי בחירתה. בשקט אגלה לכם שהייתי צריכה קצת להגמיש את "בחירתה" כדי לשנות את דעתה לגבי צבעים מסויימים, אבל בסך הכל הכללי, יש לילדה טעם די טוב (טוב, נו, הצלחתי במשהו...).

אלה הצבעים שנבחרו בסופו של דבר:

חבילות הצמר הועברו לאמא, והיא החלה לסרוג ריבועים במרץ רב.

כשהיו מספיק ריבועים (ה-מון ריבועים, ליתר דיוק), החלה מלאכת חיבורם בסריגה אחד לשני, וכך זה נראה:

בסיום החיבור, אמא הוסיפה גימור יפה בשלושה צבעים, ולכל השמיכה הענקית הזו נתפרה בטנה מבד פליז ורוד, רך ומפנק שמוסיף בהחלט לחום ולרכות של השמיכה:

גל מתעקשת להתכסות רק בשמיכה הזו, ואת הפוך היא שמה בצד בכל ערב מחדש. כשהיא נרדמת, הפולניה שבי הולכת אליה לחדר ומוסיפה את הפוך מעל השמיכה הסרוגה (החמה מאוד, יש לציין), רק ליתר ביטחון...

לסיום, אוסיף שתי תמונות של שכמיות שאמא סרגה לבנות, גם הן במסרגה אחת:

אמא - בשמי ובשם גל, תודה!!

שתמיד יהיה לנו חמים ונעים,
יעל.

תהלוכת פורים, או, מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?

מאורעות פורים תשע"א מאחורינו. כמו בכל שנה, התחפושות הוכנו מבעוד מועד, ונותר רק להמתין ללוח השנה שיסתנכרן יחד איתנו, והתאריך המיוחל יגיע.

הנסיונות לשכנע את הפעוטה להתחפש עלו בתוהו, אך לפחות תמונה וחצי עם תחפושת מאחד מנסיונות ההיכרות עימה, יש. והרי לא צריך יותר מזה כדי לענות לה כשהיא תשאל בגיל שלושים למה התחפשה כשהיתה בת רבע לשלוש, נכון?

אבל בזאת לא תמו המשימות. כמה ימים לפני החג, קיבלנו מייל מהגן של הפעוטה ובו נאמר לנו שעל כל משפחה להכין לילד/ה שלה משלוח מנות ובו לשים את הדברים האהובים על הילד/ה. את המשלוח שהכינו ההורים, יקבל כל ילד באחת מהתחנות בהן נעצור במהלך תהלוכת פורים שתתקיים ביום שישי, בין השעות 8:30 - 11:30.

כן, קראתם טוב. שלוש שעות תהלוכה מקיפת ישוב משל היה יריחו שאת חומותיה צריך לבקע. ואני לתומי חשבתי שכבר מישהו עשה זאת קודם בתקופת התנ"ך, וכשאך ניסיתי להביע מחאתי על מסע הכומתה הצפוי, קיבלתי מבט מהגננת שהבהיר לי שאין פטורים ואין הנחות, גם לא לפדלאות כמוני...

חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי "פרה, פרה" (מוטיב שעוד יחזור בהמשך מבלי שצפיתי...). "תתחילי בהכנת המשלוח וכשיגיע יום שישי, יהיה בסדר. אולי בכלל ירד גשם וזה יתבטל? הרי מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, לא?"  (למי שאין סבלנות להמשיך לקרוא, אז התשובה היא לא).

מכיוון שהפעוטה מכורה קשות לשוקולד, היה לי ברור שמבחינתה משלוח מנות מוצלח הוא מניות בעלית. למרות זאת, החלטתי שלא אקנה לה מעכשיו מניות בעלית, אלא אסתפק במשלוח קונבנציונלי של שוקולד-במבה-סוכריות עם שוקולד-אוזן המן-תור לרופא השיניים. ארזתי הכל באוזן המן גדול אדום ויפה עם סרט אדום מנצנץ, ואת הכל צילפנתי בצלופן בוהק, והעברתי לגן יום קודם לפי ההוראות. פרה אחת.

יום התהלוכה הגיע, והגשם, כמו תמיד כשצריך אותו, בושש לבוא. יותר מזה. גיחה קלה החוצה הבהירה לי שצריך חולצה דקה כי הולך להיות חםםםםם. מכיוון שהפעוטה סירבה להתחפש, הלבשתי לה חולצה דקה ומכנס קליל, בדיוק כמוני, כדי שלא תסבול בהליכה בחום. לקחנו כובע ושרביט ויצאנו לדרך. פרה שניה.

הגענו לגן בין הראשונים, כך שהיה לנו הכבוד לראות כמעט את כל ילדי הגן והוריהם בכניסתם המרשימה לגן. את שערי הגן פתחה לנו פרה (הבטחתי לכם שהמוטיב יחזור), סליחה, הגננת, מחופשת לפרה, עם כל האינסטלציה מקדימה. לא שאלתי אותה למה דווקא פרה, אבל אולי לעובדה שהגן חולק גדר משותפת עם רפת יש השפעה בכל זאת...

ואז התחילו להגיע ההורים, שחלקם לקחו את המשימה ברצינות יתרה (ולא כמוני, אמא סוררת...), והגיעו מחופשים כאילו רק חיכו להזדמנות הזו כל חייהם, והילד הוא רק התירוץ. היו שם תחפושות מושקעות, שאפילו אני והציניות שבי נאלצנו להודות שהן יפות.

כשכולם גמרו להשוויץ בפני כולם  ולהצטלם בכל פוזה אפשרית, הוכרזה היציאה לדרך. בראש התהלוכה צעדה פרה נוספת, לא הגננת, אלא בעלה שהתחפש לפרה תואמת, והוליך עגלול מחופש ומקושט, ובתוכו רמקול ענק שמשמיע את שירי פורים בלופ אינסופי כמחשב הוא את קיצנו לאחור.

האמת? היה כיף. כן, אפילו לי ולציניות. מזג אויר נעים, אוירת שמחה, ילדים צוהלים, מוסיקה משובחת (טוב, אולי זה לא...). וכך צעדנו, כעשרים וחמש דקות עד שהגענו לתחנה הראשונה בבית אחד הילדים שהסכים לארח אותנו לחלוקת משלוח המנות. ישבנו בפריסה (חלקנו בקריסה) על מחצלות בגינה, וכל ילד נקרא לפתח הבית לקבל את משלוח המנות שהכינו לו הוריו.

מה אגיד ומה אומר? בשלב הזה נעתקו המילים מפי, ומי שמכיר אותי יודע שלא פשוט להביא אותי למצב הזה.

התחילו לצאת משלוחי מנות בסדר גודל של מארזי שי לחג הפסח או לראש השנה, מוועד העובדים של חברת החשמל לפחות, כאילו היה כתוב במייל : "נא הביאו משלוח מנות הכי גדול, ושיש בו הכי הרבה כדי שידעו כולם שאתם הורים משקיעים", התחלתי לתהות האם אני קיבלתי מייל אחר.

היו ילדים שלא יכלו לשאת את המשלוח היות והוא היה גדול מהם וככל הנראה גם כבד מהם, אבל, זה ממש לא היה משנה, כי העיקר הוא שיש להם הורים משקיעים וכולם ראו. ברור שראו. הרי מישהו היה צריך לעזור לילד לסחוב, לא?

וכך, נפתחו מארזי חטיפים, חבילות סוכריות, מרשמלו, שוקולדים, וופלים  ועוגיות כאילו אין מחר. הכמויות שהיו שם יכלו לכלכל עיר יפנית במצור לאחר הצונאמי. לאחר כעשר דקות, הילדים הסתובבו הלומי סוכר לכמה שבועות קדימה.

ואז הגיע הזמן להמשיך בתהלוכה. יצאנו שוב לדרך, שיכורים ממתיקות, והמשכנו לתחנה הבאה, בית הסבים של ילד נוסף. גם שם חיכו הפתעות לילדים, סוכריות על מקל שצנחו מלמעלה עם בלונים לכל ילד, ארטיק אדום, טעים ובעיקר קריר ומתאים בול לחום ששרר, ועוד קצת ממתקים מהעצירה הראשונה כי רמת הסוכר בדם התחילה לרדת בשעה שחלפה מאז.

בפעם הזו, הפרה-גננת החליטה לעשות מעשה ולהרקיד את ההורים והילדים, כנראה בעיקר כי חששה שיהפכו לפרות בשל כמויות הממתקים שנאכלו שם בשעה האחרונה. בכל זאת, למרות האהבה לפרות, אני בטוחה שהיא מעדיפה שהן ישארו מעבר לגדר....

לאחר סשן ריקודים מעייף וחלוקת מתנות פורים מהגן, המשכנו בתהלוכה בדרך חזרה לגן, שמחים, שיכורים מממתקים, חרשים ממוזיקת פורים בלופ (אני חייבת להשיג את הדיסק הזה, כבר יומיים שאני בלעדיו, וזה קשהההה...), ובעיקר מאושרים מהיום הנפלא הזה שבאמת היה כזה, גם לאמהות קשוחות וציניות כמוני.

ומי שקרא עד כאן, ועדיין לא מבין "מדוע עדיף שלא יחול פורים פעמיים בשבוע?" מתבקש לקרוא את הפוסט הזה בלופ עד שהתשובה תתבהר לו או עד שפסח יגיע, המוקדם מבין השניים.

פעוטה צועדת, עגלול מחופש וחצי פרה

אילי ועמית היקרים - כל הכבוד לכם על ההשקעה הבלתי פוסקת הזו, באמת שהיה כיף גדול, חזרנו הביתה עייפות אך מרוצות. תודה לכם!

אמא ומאיה.

שיעורי מלאכה

כשהייתי ילדה, היה שיעור מלאכה. במסגרת מערכת השעות, היו שעתיים שבועיות של מלאכה, בהן למדנו ועסקנו בשלל מלאכות יד: ריקמה, מקרמה, תפירה וסריגה. בתור ילדה שאהבה ליצור מהרגע שהחלה לנשום בערך, היה צפוי שאוהב מאוד את השיעורים האלה, אבל בפועל שנאתי אותם. שנאתי מאוד, כיוון שעד היום הם זכורים לי כהתנצחות אחת גדולה של ילדה זעירה מול מורה שאף פעם לא האמינה ביכולותיה. טענתה הקבועה היתה שלא יכול להיות שילדה בגילי עושה כאלה דברים וברמה איכותית שאינה תואמת את גילה. פעם, וזה היה השיא, אפשר לומר, היא אפילו הגדילה ראש והתקשרה לאימי לומר לה שזה לא בסדר שהיא תפרה לי את התיק הקטן שהתחלנו בכיתה והיה צריך לסיים לבד בבית... מיותר לציין שזה לא היה נכון, ועד היום אני זוכרת את אותו תיק משבצות ורוד-לבן שתפרתי בעצמי ביד והיא לא האמינה לי...

ואני, לוחמת צדק מושבעת, נלחמתי על האמת כמעט בכל מפגש עם המורה אילנה שאולי קוראת אותי היום ונזכרת שהיתה לה פעם ילדה כזו בכיתה שהתעקשה איתה כמעט על כל עבודה. אני יודעת שהמלחמות האלה בינינו סיפקו בידור ושעשוע רב לשאר ילדי הכיתה, אך בי הן הותירו משקעי אכזבה ממורים שלא מאמינים ביכולות של תלמידיהם, וממש לא משנה המקצוע אותו הם מלמדים, וזו הסיבה שהיום, כשאני מעבירה סדנאות, אין מצב שאני אתן למישהי לזלזל ביכולתה להוציא תחת ידיה תוצר מקסים ואיכותי.

אולי הסיבה שאיני תופרת היום נעוצה במלחמות ה"לכי תוכיחי שאין לך אחות" עם המורה אילנה (ודווקא יש לי אחות, והיא אפילו נחמדה ♥, למרות שהיא לא ממש קוראת את הבלוג), אבל מאז ימי המורה אילנה התנסיתי בהמון תחומי אומנות עד שהגעתי לפיסול בעיסת הנייר.

לפני כמה שנים, כשהייתי צריכה לבנות שלד גדול ללטאת עיסת נייר ענקית שרציתי להכין לקיר החיצוני של הבית, התחלתי להתעניין בפיסול ברשת. קניתי את הספר של שולמית הרטל, ולמדתי ממנו את הטכניקה.

רכשתי רשת לולים, ופיסלתי לי את גוף הלטאה, שאורכו הכולל עומד על 1.50 מטר. כשגוף הרשת היה מוכן לשביעות רצוני, ציפיתי אותו בשכבות רבות של נייר עיתון עד שהתקבלה הלטאה שכל כך רציתי.

ואז החלטתי שאני צריכה כבשה בגינה. היות וכבשה אמיתית עסוקה בעיקר בהשמדת הדשא וייצור גללים, החלטתי שעדיף כבשה מרשת לולים מצופה בבטון כדי שלא תעשה את כל אלה, וגם שתשרוד לאורך זמן בגשם/שמש/ממטרות ושאר מריעין בישין...

וכך, באותה טכניקה של רצועות העיתון בדיוק, אך בשילוב חומרים אחרים (רצועות בד ומלט), יצרתי כבשה הרועה אצלנו בגינה ומשמשת בעיקר כמקפצה לחתולים בדרך לגג המחסן.




שלה המדהימה והכבשה (שושנה?)

 בגלל המשקל הרב של המלט הרטוב, היה צורך בתמיכה סביבתית נרחבת ובעזרה של חברה מופלאה, שלה היקרה והמוכשרת, שנראית כאן בתמונה בפוזה של "שלה תחזיקי רגע, אני חייבת לצלם...".

הכבשה (שושנה?) בפעולה ליד משה החתול

אחרי הכבשה החלטתי להתנסות בפיסול עדין ברשת עדינה יותר - רשת מהסוג שמותקן בחלונות למניעת כניסת יתושים. אני חושבת שהתמונות יגידו יותר טוב את מה שאני הייתי כותבת כאן עכשיו, אז הנה הן:

לסיום, חשוב לי לומר שצריך רק לנסות. להעז ולנסות, ולא לפסול מראש בטיעון של שתי ידיים שמאליות, כי גם אם ממש נתאמץ, לכל אחד מאיתנו יש רק שמאלית אחת... אני מאמינה שכל אחד יכול.
תנסו את פעם.
באהבה רבה,
יעל.

יש לנו זוכה ותודות...

כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, נערכה הגרלה בין כל מי שתרם עבור הילד חיים וכתב לי על כך. רשימת המשתתפים בהגרלה כללה גם את אלה שכתבו על כך במייל ולא רק בבלוג.

את ההגרלה ערכתי באמצעות RANDOM.ORG, רק שלא הצלחתי לשבץ כאן את התמונה עם המספר הזוכה, אז תצטרכו לסמוך עלי.

והזוכה היא - לירון אוטמזגין - תתחדשי, יש לך ממושקה חדשה, רק שלחי לי במייל בבקשה את הכתובת שלך כדי שהממושקה תצא לדרכה היישר אלייך.
תודה לכל מי שתרמה.


ועוד דבר, חשוב מאוד - במעגל יוצרות בו אני חברה עלה נושא התודות לתגובות בבלוגים, אז רציתי לומר משהו בעניין:
 
פלטפורמת הבלוגים של בלוגספוט לא מאפשרת להגיב לכל תגובה בבלוג בנפרד כמו בתפוז למשל, ולכן, אינני יכולה להגיב לכל אחד ואחת שמגיב/ה לרשומות שאני מפרסמת בבלוג. א-ב-ל -

אני רוצה שתדעו שאני מאוד מעריכה כל אחד/ת שמגיב/ה לרשומות שאני מפרסמת, וקוראת כל תגובה בתשומת לב ובעיון, נהנית, צוחקת ולעיתים אף מתרגשת מהן.

תודה ענקית, בדיעבד ולמפרע, לכל מי שטרח ויטרח בעתיד להגיב לרשומות.

התגובות המפרגנות מזינות את הכתיבה, ואני מבטיחה להמשיך ולכתוב.

 ♥

יעל.
פוסט חדש בקרוב...

מתכון לעוגיות מרוקאיות

באחד מימי השבוע שחלפו עורכת הדין באה בדרישה לעוגיות מרוקאיות לתה. מכיוון שלא היו עוגיות כאלה באותו הרגע בבית, הצעתי לה עוגיות רגילות עם ליטופים של אמא מרוקאית, כי מיד נזכרתי בבדיחה על האיש שהזמין מהתפריט במסעדה אורז עם נגיעות בטטה, וקיבל צלחת עם אורז רגיל לשולחן. כששאל את המלצר איפה נגיעות הבטטה, המלצר השיב לו ש"תיכף הבטטה תבוא ותיגע בך.." (הקרדיט על הבדיחה כולו למדען).

כמובן שתשובתי לא סיפקה את עורכת הדין, והדרישה נשארה בעינה שהביטה בי במבט של "טוב, תיכף אני מכינה את כתב התביעה...".

הפעוטה, שפית בהתהוות, שעד עכשיו הסתכלה במתרחש מהצד, התנדבה מיד להוסיא (=להוציא, ההגיה ב-ס' במקור) קמח וסוכר כדי שאכין את העוגיות המבוקשות.

מכיוון שסירוב לא בא באותו הרגע בחשבון מבחינתי, בעיקר מחשש לתביעה משפטית בגין הפרת זכויות הילד, כמובן שהסכמתי, וכל המצרכים נשלפו ממקומם.

גם המכונה ה"מרוקאית", שזו בעצם מטחנת בשר שלא טחנה אצלי בשר מימיה ולא יודעת שזהו בעצם יעודה המקורי, נשלפה מהארון ומוקמה לאחר כבוד על השיש.

ידיים נשטפו, שרוולים הופשלו, והתחלנו במלאכת האפייה המשותפת. אחת את הבצק לשה, השנייה את המכונה מסובבת, השלישית את העוגיות קצת מחרבת, והיתה שם גם כלבה אחת שקצת התלהבה מחתיכות הבצק הרבות שנפלו לכיוונה.

אפשר היה להגדיר את האירוע כסוג של פוגרום, אך בסך הכל הכללי, כולנו יצאנו מרוצות מהתהליך, כל אחת בדרכה. אחת מרוצה מהתוצאה, אחת מרוצה מהבלאגן, ואחת שממש ממש מרוצה שהבלאגן הסתיים והכל שב על מקומו בשלום. עכשיו נותר לכם לנחש מי מרוצה ממה ואיפה אבא מסתתר...

ועכשיו, אחרי כל ההקדמה הזו, המעט שאני יכולה לעשות זה לשתף במתכון שאינני יודעת ממש את מקורו (מרוקו...?), אך קיבלתי אותו מחברה לפני ה-מון שנים.

המצרכים לבצק:

2 מחמאה מומסת (זה במקור, אני משתמשת בחמאה, 2 חב' של 200 גר' כל אחת)
1 כוס קוקוס
1 וחצי כוסות סוכר
1 כוס מים
2 אבקת אפייה
3 סוכר וניל
1 ק"ג קמח
תוספת שלי שממש משדרגת את הטעם - מעט תמצית בטעם רום של אפיכל.

ללוש את כל החומרים ולעבד לבצק אחיד, ליצור איתו את צורת העוגיות המקובלת בעזרת מטחנת הבשר, כמו זו שבתמונה:

וכך הן נראות אחרי אפייה קצרה ב - 180 מעלות, עד שהן מזהיבות:

ויפות יפות בהגשה:

עכשיו נותר רק להכין כוס תה טוב עם נענע ולהיאנח אנחת רווחה במבטא מרוקאי...
בתאבון,
יעל.

ועוד משהו קטן  אבל חשוב לפני שאתם יושבים עם כוס התה והעוגיות.

בוודאי שמתם לב שהבאנר של הבלוג הוחלף, וכעת יש בו תמונה חדשה של בבושקות מהדור החדש.

הסיבה לכך היא שהיום חל יום הולדת שנה לבלוג. מדהים איך שהזמן טס כשנהנים... ☺.

בשנה הזו קרו לי הרבה דברים טובים ופגשתי המון אנשים נפלאים, ולכן החלטתי לציין את יום ההולדת של הבלוג במעשה טוב מהסוג של "תעבירו את זה הלאה...", בעיקר כי אני רוצה להעביר את הטוב הזה הלאה למישהו אחר שזקוק לו.

ואם אתם תוהים למה אני מתכוונת ויש לכם עוד טיפה סבלנות אלי, אז אפרט:

בעיתון השבת התפרסמה מודעה שתפסה את עיני ובה תמונה של ילד קטן וכיתוב גדול "חלומות של חיים". חקרתי קצת ומצאתי שמדובר בילד בן ארבע המונשם באופן קבוע, ואינו יכול לצאת מביתו מכיוון שלהוריו אין כסף לרכוש עבורו כסא גלגלים שמתאים לשאת אותו ואת ציוד ההנשמה אליו הוא מחובר בכל שעות היממה.

עמותת "חסדי נעמי" עורכת בימים אלה מבצע התרמה בכדי לרכוש את הכסא המיוחל.

מה אני רוצה מכם? - אני תרמתי, אך ברור לי שזה לא מספיק, ולכן אני מבקשת את עזרתכם בגיוס התרומות לחיים, היות וסיפורו נגע לליבי מאוד.

לתרומת 10 ש"ח, יש לשלוח מסרון (SMS) עם המספר 10 אל 9600.
כמובן שניתן לתרום יותר, בטלפון או באתר שבקישור המצורף, כל אחד וכמה שהוא מרגיש.

ומכיוון שמדובר בכל זאת ביום הולדת, מישהו צריך לקבל מתנה, נכון?

בין כל מי שיתרום ויכתוב לי על כך בתגובה לרשומה בבלוג, תערך הגרלה, והזוכה יקבל ממני ממו-שקה, בבושקת הממו שלי, שניתן לתלות אותה גם כקישוט, ולא רק כמחזיק פתקי ממו.

מי שלא מגיב/ה בבלוג ורוצה בכל זאת לתרום ולהשתתף בהגרלה, יכול/ה לשלוח מייל לכתובת  yaelel@inter.net.il  , ולציין בכותרת "תרומה". אין צורך לציין סכומי תרומה, כל אחד יתרום כפי יכולתו ורצונו.

מי שיפיץ את הרשומה בכדי להרחיב את מעגל התרומות, יקבל זכות השתתפות נוספת בהגרלה.

ההגרלה תערך תחת פיקוח של עורכת דין, מדען ושפית בתהווות, ותוצאותיה יפורסמו בעוד עשרה ימים.

תעבירו את זה הלאה ואני מאחלת לכם שתמיד תהיו בצד הנותן.

תודה,
יעל.