מהממת

הכל התחיל ממלאי הבדים בסטודיו שהלך וגדל במחי קליקי עכבר והזמנות אינטרנטיות.

הקלות הבלתי נסבלת הזו של היכולת להזמין את כל העולם כמעט במחי קליק אחד ממכרת, וגם אני התמכרתי. מודה.

ערימת הבדים הלכה וגדלה, והארונית בה אוחסנו הבדים הלכה וקטנה. טוב, כך לפחות היה נדמה לי...

אז חיפשתי ארון או ארונית מספיק גדולים לצורך העניין, ומצאתי ויטרינה מהממת (כלומר, ויטרינה שתהיה מהממת לאחר השיפוץ...), ומכיוון שלא יכולתי לעמוד בקסמה, רכשתי אותה.

עמוק בלב, ידעתי שאני רוצה אותה בצבע שונה, צבע שלא עשיתי עד כה, והיה ברור לי שיש כאלה שיעקמו את אפם למראהו, אבל, עם תחושה לא מתווכחים, והלכתי על זה.

לאחר שרכשתי את הצבע וחשפתי את כוונותי, נאמר לי בעדינות כי יש לצבע שיק של ואדי ערה...

אבל, לא הערה בסגנון ואדי ערה תערער את בטחוני, ולכן, נחושה בדעתי וללא עוררין, אני מתחילה בתהליך השיוף והכנת הויטרינה לצביעה. על הדרך, אני צובעת כיסא חביב שחיכה ליומו שיגיע. יצא מהמם.

עבודת השיוף היתה ידנית ברובה כיוון שפאות הויטרינה עגולות, ולכן אינן ניתנות לשיוף מושלם על ידי המכונה.

משכבה לשכבה, היה לי ברור שזה ה-צבע. הוא פשוט היה מושלם בעיני, בדיוק מה שרציתי, או לפחות בדיוק מה שדמיינתי בעיני רוחי...

בתום עבודת השיוף והצביעה היה לי ברור שאני מחזירה לויטרינה את הידיות המקוריות, אך כשהגיע הרגע, היה ברור לי יותר שאם אעשה זאת, אעשה לויטרינה עוול...

היות ואני נגד עוולות, החלטתי להכין לויטרינה ידיות חדשות - אדומות עם נקודות לבנות...!

שוב, כמה גבות הורמו, כמה אפים עוקמו, ומבטים מרחמים הבהירו לי שעכשיו זה סופי, כולם בטוחים שיצאתי מדעתי...

רכשתי ידיות עץ, צבעתי אותן באדום וניקדתי בלבן, והייתי מאושרת... אולי משוגעת, אבל בטוח מאושרת.

והנה היא, מושלמת בעיני, עם שיק בלתי מעורער ומהממת. פשוט מהממת....

ואז כשההתלהבות שככה והיה צריך להורידה לסטודיו כדי לאכלס בה את הדיירים החדשים, גילינו שאי אפשר להורידה בעיקול המדרגות מפאת גודלה.

אם הייתם פותחים מילון באותם הימים כדי למצוא את הערך "אכזבה", סביר להניח שהייתם מוצאים תמונה שלי.

כשהסכמתי לקבל את העובדה שלא ניתן לפנות את המדרגות ממקומן, הבנתי שעלי להיפרד מהויטרינה המהממת כיוון שאין מקום אחר עבורה בבית, וכי יש לחפש עבור הבדים שבסטודיו פתרון אחר.

בצער רב ובלב לא שלם החלטתי למכור אותה, ועוד לפני שפרסמתי זאת, שאלה אותי מיכל ערב אחד כשבאה לסטודיו, האם היא למכירה. אמרתי שכן, אבל לא בלחץ...

מיכל גילתה סבלנות ואני הפנמתי את העובדה שהויטרינה הולכת לבית אוהב באמת, וביום היריד של יום המשפחה הויטרינה נמכרה ♥.

מיכלי - אני יודעת שהויטרינה בידיים אוהבות, תהני ממנה , מחר בבוקר אנחנו מגיעים, תפני מקום!
♥♥♥
יעל.

שירן

זה התחיל משיחת טלפון. בצידו השני של הקו היה קול גברי מהוסס קמעא ששאל האם אני עושה חוגים בעיסת נייר. אמרתי שכן, סדנאות. בתגובה הוא שאל האם אני גם באה לבית. השבתי לו שלא, ושהסדנאות נערכות אצלי בסטודיו כיוון שיש שם את כל הציוד הדרוש.

ואז הוא אמר שאשתו חולה ואינה יכולה לצאת מהבית, אך היא מאוד רוצה לעשות קצת עיסת נייר, והוא, שרק רוצה למלא את רצונה, הגיע אלי דרך חיפוש בגוגל. מיד אמרתי לו שאני באה, שרק יגיד לאן ומתי.

קבענו ליום ראשון בבוקר. הוא נתן לי כתובת בעיר אחרת, לא באיזור מגוריי, ואני התחלתי לארגן ארגז עם ציוד לקחת איתי.

שאלתי את אחותי אם בא לה להצטרף אלי, והיא מיד אמרה שכן.

וכך הגענו בבוקר של תחילת החורף לכתובת שניתנה לנו, עמוסות ציוד ומלאות נכונות. מסיבה כלשהי, הכניסה לבית התברברה לנו קצת, מכיוון שהכתובת שניתנה לנו היא  של חזית הבית, אבל הכניסה אליו, כך הסתבר בדיעבד, היא מרחוב אחורי חד סיטרי, מה שלא נאמר לנו בהתחלה ודי עצבן על הבוקר, במיוחד לאור ההטרטרות שהיתה כרוכה בכך עם כל הציוד על הידיים...

ואז, לאחר כעשרים דקות של התברברות ותסכול, נכנסנו הביתה, וברגע שראיתי אותה, כל תחושות הכעס והתסכול שהצטברו בעשרים דקות האחרונות נעלמו כלא היו, והמילה פרופורציה הבהבה בענק מול עיני. שירן לחצה את ידי לחיצה רפה.

שאלתי אותה איפה נוח לה לעבוד, והיא סימנה שעל השולחן שסמוך לחלון דרכו נכנסה שמש חורפית, קרה ושקרנית. מיד סידרתי לנו שולחן עמוס כל טוב ליצירה. שעתיים של עבודה עייפו אותה מאוד והיא ביקשה לסיים. ארזנו הכל וקבענו לפעם הבאה. 

בפעם הבאה צבענו עד שהיא התעייפה, אבל היתה תחושה של סיפוק באויר. שלי וגם שלה. נפרדנו בחיבוק.

בפעם שלאחר מכן הוא ביטל כי היא אושפזה. הבנתי שהמצב לא טוב...

לאחר כשבועיים היא קבעה איתי שוב, ולאחר מכן שוב המצב התדרדר, למרות שאף אחד לא אמר, אבל יש דברים שלא צריך שיאמרו. הם פשוט שם.

בסוף ינואר שלחתי הודעת ס.מ.ס אליה לשאול לשלומה. כמענה להודעה קיבלתי טלפון מאלעד, בעלה, שסיפר לי ששירן נפטרה ימים ספורים קודם והם יושבים כעת שבעה...

שירן נפטרה והיא בת רק 28...

הוא הודה לי, ואני התרסקתי. על מה הוא מודה לי? הרי לא עשיתי כלום חשוב. לפחות לא חשוב מספיק כדי שיציל אותה מהמחלה הארורה הזאת...

ואני הודיתי לו. הודיתי לו על הזכות הגדולה שנתן בידי, ועל שאפשר לי להעניק לשירן כמה שעות של נחת והגשמת חלום.... אחד לפחות.

את הערב ההוא ביליתי בהתייפחות בלתי מוסברת. לא הכרתי את שירן מספיק כדי לבכות כמו שבכיתי, אך בכל זאת היא נגעה בנפשי, וכמו שאמרתי קודם, גם בזה יש דברים שאין להם הסבר, הם פשוט שם.

נוחי בשלום, ילדה, אני מצטערת שלא יכולתי לעזור יותר, כי דווקא רציתי. רציתי מאוד...
יהי זכרך ברוך.

ואתם בטח תוהים למה אני משתפת אתכם בזה, הרי זה לא קשור ליצירה, והבלוג הוא בלוג יצירה שמלווה על פי רוב בשמחה ובצבע...

חשבתי על זה רבות והחלטתי שכן לכתוב על שירן מכיוון שהיצירה היא זו שהכניסה אותה ואת אלעד לחיי, ואני מניחה שזה לא יד המקרה. הם יכלו לבחור במישהי אחרת מגוגל שקרובה יותר לאיזור מגוריהם. אני רואה בזאת זכות שניתנה לי להגשים את חלומה של מישהי אחרת, בייחוד על ערש דווי.

מצבים כאלה גורמים לנו להבין עד כמה החיים שלנו שבריריים, ועד כמה האושר הוא בר חלוף, ולכן אני אומרת - צאו והגשימו חלומות, שלכם ושל אחרים. תעשו משהו טוב מדי פעם, למענכם ולמען אחרים.

זה ממלא את הנפש באושר גדול. גם אם הוא רגעי, הוא שווה הכל.

ועכשיו, למי שרוצה, יש הזדמנות לעשות מעשה טוב למען ילדים שגורלם לא שפר עליהם. קשת מארגנת תרומת בובות גרב לקראת פורים, שישלחו לילדים השוהים במעון לנשים מוכות.

הבובה שלי כבר מוכנה לצאת לדרך ומחכה לילדה שתאהב אותה. היא בטוח תחזיר לה אהבה כי נעשתה באהבה רבה.

רק בריאות לכולנו, אמן.
יעל.

זוכרים??

יום שישי מתקרב ועימו היריד וההכנות בעיצומן, הבבושקות מתרבות כאן בקצב שלא היה מבייש זוג ארנבים מצוי, וכולן יפות וססגוניותן מרהיבה בשלל צבעים.

ואני? בניגוד לפעם הקודמת, שבה די הלחצתי את עצמי עם לוחות הזמנים, הפעם נערכתי מספיק זמן מראש, ואני נהנית מתהליך היצירה ומההולדה של עוד "חיים" בסטודיו. כל זוג עיניים חדש שמתבונן בי גורם לי שמחה כשאני נכנסת בבוקר לסטודיו ליצור ולעבוד.

אני מפסלת, צובעת, מדביקה, משייפת ואפילו תופרת, ומאוד מאוד מרוצה מכל התוצרת. רוצים לראות קצת מה שמחכה לכם כאן? עוד שנייה תמונות, אבל רק שתדעו שיהיו פה פריטים מכל טוב, שנעשו באהבה רבה וימכרו באהבה למשפחות חדשות. זה יום המשפחה, לא?

והמתנה שלנו (של פוגי, לילך ושלי) אליכם ליום המשפחה - בין כל הרוכשים מתנות ביום שישי ביריד יוגרלו שלוש מתנות ממבחר מוצרינו. ההגרלה תערך בסיום היריד, ואנו נודיע לזוכים ונשלח את המתנות אליהם.

בנוסף - יהיה כאן ארגז מציאון שמכיל חומרי יצירה ומבחר פריטים לעבודות יד ובכלל במחירים של 5-15 ש"ח בלבד. כל הפריטים הם חדשים וללא שימוש ונמכרים כחלק מתהליך רענון המלאי בסטודיו.

זהו חפרתי מספיק, עכשיו לתמונות. אז מה יהיה לנו כאן?

מגבות תפורות עם שם הילד - ניתן להזמין ולקבלן ביום שישי ביריד.

מחברות עם כיסוי תפור

קופסאות ושלל מוצרים מעיסת נייר

וכמובן חבורה עליזה של בנות נרגשות שמחפשות משפחה חדשה.

גם הבנות של פוגי ממתינות לכם כאן בשמחה

וכמובן שגם התכשיטים של לילך

זהו. נשארו שלושה ימים, ופרט אחד חשוב - 

היריד יערך בסטודיו שלי, ברח' הירמוך 11 בבאר יעקב (קרוב לאיקאה ראשל"צ), בין השעות 9:00 - 14:00.

תבואו, יהיה כיף!

שיהיה לכולנו חג ט"ו בשבט שמח.

נתראה ביריד,

יעל.

מעשה בכיסא

לפני כחודשיים קיבלתי מייל מבחורה בשם הדר שפנתה אלי בעקבות המלצה (רויטל, תודה רבה!), ושאלה האם אני משפצת רהיטים. השבתי לה שכן, ושאלתי במה מדובר.

הדר אמרה שמדובר בכיסא נדנדה שמיועד לשמש ככורסת הנקה עבורה, והוא יהיה חלק מהריהוט בחדר הילדים ההולך ומתגבש בביתם לקראת הלידה הצפויה.

לאחר שסיכמנו בינינו את כל הפרטים וההעדפות, הובא לכאן הכיסא כלאחר כבוד, וכך הוא נראה כשהגיע:

כדי להתחיל בעבודת השיוף, היה צורך לפרק את הכיסא לגמרי על מנת שיהיה ניתן להגיע לכל החלקים הפנימיים של מנגנון הנדנדה שנמצא בתחתית הכיסא.

תוך כדי הפירוק התברר לנו שמדובר בהמון חלקים, מה שלא נראה במבט ראשון לפחות, וכל חלק שונה מרעהו ולכל חלק בערך בורג שונה משלו, כך שהיינו חייבים לצלם ולסמן כל חלק וכל בורג שהוצאנו על מנת שנוכל להחזירם למקומם בדיוק כפי שהיו לפני הפירוק.

לאחר שיוף, בעיקר ידני, של כל חלק וחלק, נצבע כל חלק חמש שכבות בכדי לקבל גימור מושלם, כיוון שצבע העץ המקורי היה חום, והצבע שנבחר היה שמנת.

יממה לאחר הצביעה שייפתי את הפינות בכדי לקבל מראה מיושן וקיבעתי את האפקט שנוצר בלכה. יממה נוספת לאחר מכן, כשהצבע התקבע ונח קצת, הרכבנו את כל החלקים למקומם,  והכיסא השלם היה כל כך יפה שכיף היה להסתכל עליו ולומר שהיה שווה את כל העבודה הקשה.

את הבד לריפוד החדש הביאה הדר, ועל הריפודים אחראי, כמו תמיד, גדי הרפד שאיתו אני עובדת, והתוצאה, בעיני לפחות, מושלמת:

נכון שהוא יפה? כמעט עושה חשק להניק שוב... ☺

מזל טוב לספי והדר שילדה בינתיים את בנם הבכור, הרבה אושר והנאה.

ולכולנו, שיהיה תמיד רק בשמחות.
יעל.