קאמבק, תרתי משמע, או יומן אשפוז - פוסט עם סוף טוב

הרבה זמן לא כתבתי כאן.

חוסר בזמן, עודף מטלות, החיים.
כמו כולנו, אתם בטח מכירים...

ועכשיו פתאום הרגשתי צורך להיות כאן. לחזור למקום הבטוח שלי, ואולי גם לפרוק... סוג של סגירת מעגל, או פתיחתו, תלוי איך מסתכלים על זה לאור כל האירועים האחרונים שחייבו אותי לעצור את המירוץ המטורף הזה שהייתי בו.
החיים ב - 200 קמ"ש גובים כנראה מחיר, בסופו של דבר...

אז איפה מתחילים?
טוב, יש הרבה נקודות זמן משמעותיות לציון שארעו בזמן שחלף מאז הפוסט האחרון, כולל טיול גדול לסקוטלנד שאני חייבת לתעד אותו (בעיקר בשבילי, למרות שמה שחשוב זה מה שנשאר בלב) כי הוא היה מדהים, ואין מצב שלא ירשם בדפי ההיסטוריה המשפחתית, להלן הבלוג, אבל לא לשם כך התכנסתי הפעם...

את הסיפור של הפוסט הזה אני בוחרת להתחיל בנקודת הזמן של לפני כחודש, פחות או יותר.

ה - 10.11 היה לפנינו, יום נישואין עשרים למנייננו, והיה ברור לנו שצריך לציין או לחגוג אותו באיזשהו אופן ולא לתת לו לחלוף סתם כך...

אחרי הרבה מחשבות, התלבטויות, רעיונות וזיכרונות מברלין הקפואה ביום נישואין 18, החלטתי, ברגע שממש לא אופייני לי, שאני משחררת את עצמי מה"מטלה". נתתי ליניב את המושכות בעניין ואמרתי לו שיעשה מה שבא לו, ושלא יספר לי, שפשוט יפתיע אותי 😊.

מה שלא ידעתי אז זה שבסוף אני זו שאפתיע את שנינו ו"אדאג" לדרך בלתי נשכחת לציין בה את עשרים שנות נישואינו.

כשבועיים לפני יום הנישואין הייתי, כרגיל, במירוץ החיים היומיומי...
השכמה, כרגיל, בחמש ורבע בבוקר, טיפול בחתולים האהובים שמחכים לי בבית וברחוב, עבודה במשרד עד שלוש-שלוש וחצי, חזרה הביתה בארבע, פלוס מינוס, ישר למטלות משמרת ב'.

בין לבין שילבתי בזמן שאין לי את האומנות שלי, בעיקר בשביל הנפש, אבל גם כי היא בוערת בי תמיד וחייבת איכשהו לצאת. עשיתי את זה בעיקר בלילות, בסופ"ש ועל חשבון דברים אחרים כמובן, לרבות שעות שינה, אבל הייתי חייבת את זה לעצמי. חייבת.

בזמן הזה היו גם סדנאות שנהניתי הכי בעולם לקיימן כי היה בהן קסם שנוצר מנקודות, והכרתי עולם חדש ונשים נפלאות וזה עשה לי טוב, הכי טוב שאפשר, למרות העייפות שחשתי.

וחשתי.

ואז הגיע השיבוץ ההזוי של איתי לצבא, שיבוץ שלא הולם את נתוניו האישיים, כישוריו או יכולותיו, וכאן נשברתי.

נעלבתי. לקחתי את זה קשה. הרגשתי כמו טובע שזקוק להצלה, אבל לא היתה כזו בשום מקום אליו ניסיתי לפנות.

לכולם היתה אותה התשובה: אל תחפשי הגיון כי לא תמצאי, זו המערכת, ואולי בסוף זה יצא לטובה כי הוא יחשף לדברים שלא נחשף אליהם מעולם...

המוח עוד איכשהו הבין, אבל הלב היה כבד ולא נתן לי מנוח. בבית ניסיתי לשמור על פאסון ולא לשדר את המצוקה האישית שלי לאיתי, אבל קרסתי. שנינו (יניב ואני) קרסנו. נשבר לנו הלב מול האטימות שנתקלנו בה.

פעם ראשונה בחיי שחשתי כזו מצוקה אמיתית וכבדה.

למזלנו, הילד החכם שלנו, בתבונתו הרבה ובשלוותו האופיינית, קיבל את רוע הגזירה במין סוג של החלטה/השלמה/הבנה שזו תקופה שתחלוף ושהוא יתמודד עם הכל...

עמוק בלב הייתי ממש גאה בילד שגידלנו, אבל בראש ידעתי שהוא בעצם לא ממש יודע מה זה "הכל", בטח לא בצבא, כי הוא גדל בחממה ובמסגרות של ילדים כמוהו, ילדים מחוננים שטופחו מגיל צעיר למצוינות, אבל צה"ל חשב אחרת, צה"ל שלא מכיר אותו בכלל ולא התרשם אפילו לא במעט מנתוניו המרשימים, שחור על גבי נתוני מיט"ב האובייקטיבים, ולא רק לדעת הוריו וכל הסובבים שמכירים אותו.

אני זוכרת שבהיותו בן אחת עשרה, אמר לי אחד המורים שלו שהוא תמיד ימשיך לקרוא את עיתון הארץ כי הוא יודע שיום אחד השם של איתי יופיע באיזו כותרת על מחקר פורץ דרך או משהו מבריק אחר...

במקביל לניסיונות לשנות את ההחלטה המשכתי בשגרת החיים ואף הלכתי לעבודה כרגיל, למרות כאב ראש שהחמיר והקשה יותר ויותר מיום ליום, כשאני משכנעת את עצמי שמדובר בכאבים פסיכוסומטיים ותו לא כי הם עוברים עם משכך כאבים כזה או אחר.

ביום שקרסתי עוד הלכתי בבוקר לעבודה כרגיל. קמתי בחמש עם כאבים נוראיים בכל הגוף. יניב שכנע אותי להישאר בבית, ואני שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר. שדווקא אם אשאר בבית ארגיש חולה, ולכן עדיף שאקום ואצא לשגרת היום.

לא יודעת מה עבר לי בראש, בחיי. חוץ מהכאב, כמובן...

אין לי מושג איך הגעתי לעבודה חוץ אולי מהעובדה שסוס היונדאי האהוב שלי יודע את הדרך ל"אורווה" לבדו. אין לי הסבר אחר...

מה שהיה צריך להדליק לי נורה אדומה, פרוז'קטור יותר נכון, היתה העובדה שערב קודם לקחתי משככי כאבים בכמות כפולה והם לא השפיעו בכלל, בניגוד לאלה שלקחתי כל השבוע שקדם והקלו על הכאב לסירוגין.

אבל אני סתומה כנראה, או אופטימית, תלוי את מי שואלים ותלוי גם מי עונה, ובגלל זה גם בקושי הגעתי לעבודה.

עמי, חבר טוב ואהוב, היה בחניה כשהגעתי והוא זה שעזר לי להגיע למשרד ואף הביא לי משהו לכאבים (עמי, זה הזמן לספר לי מה זה היה...?) שלקחתי במטרה להרגיע את הכאב הנורא רק כדי לחזור הביתה. אכן, יום עבודה לתפארת.

רק כשעתיים מאוחר יותר (טוב, עמי, כנראה זה לא היה משהו כזה מוצלח, אז לא חייבת לדעת מה זה היה...) הרגשתי שאני מסוגלת לחזור הביתה. לא שהייתי במצב של לרוץ ולקפוץ אבל הגעתי הביתה, ישר למיטה, עד לשעת התור שקבעתי לרופאת המשפחה שלא ממש מכירה אותי כי אני לא הולכת בשביל דברים קטנים.

רק העובדה שקבעתי תור לרופאה היתה סימן נוסף לכך שאני כנראה באמת חולה, שזה לא פסיכוסומטי כמו שחשבתי, שנשברתי מהכאב הזה שלא מרפה ולו גם לכמה דקות של שקט.

בערב הגעתי לרופאה שראתה מיד עד כמה אני כאובה, והיא שלחה אותי למוקד לקבל זריקות נגד כאבים ומסטול באופן כללי, והנחתה אותי לקבוע תור לאורתופד, כי בנוסף לכאב הראש, לא יכולתי להזיז את יד ימין מהכאב.

מוקד מכבי. צריכים לעבוד על הנקודות, אבל בחומרי הרגעה הם ממש טובים

חזרתי הביתה במצב של סמרטוט שקצת פחות כואב לו, ובמשך יומיים נוספים בקושי הרמתי את עצמי מהמיטה, ואם הרמתי, זה היה לספה ולהיפך, אבל מה שממש הטריד אותי זה שהיתה החמרה בכאב ותוספת של בחילות.

כתבתי לרופאה והיא הנחתה לשתות מים לבחילות, ללכת לאורתופד ונתנה הפניה למוקד האחיות לקבל עוד זריקות ועירוי נוזלים במקרה של החמרה נוספת.

האורתופד אליו הלכתי למחרת, בעיקר לשם הפרוטוקול, נתן משככי כאבים אחרים/נוספים וימי מחלה.

כשיצאתי ממנו ביקשתי מיניב שיסע למוקד. שמשהו לא טוב קורה, ואין לי עם מי לדבר, אולי שם יהיה...

למרות שהיה קצת מוקדם נסענו לשם, הגעתי ראשונה. העדפתי לחכות שם באיזו פינה שקטה ולא להתמודד מאוחר יותר עם אורות, רעש והמולה.

כאב הראש היה כל כך חזק שלא יכולתי להתמודד עם הבלאגן האופייני למוקד הרפואי.
לא יכולתי לראות או לשמוע אנשים ואת הרעש שהם עושים (אני מכירה לפחות אחת שתגיד שזה מצב קבוע אצלי, אבל לא, זה לא דומה לזה אפילו...).

הייתי ראשונה. תוך חמש דקות מהרגע שנכנסתי לרופאה, הייתי בחוץ עם הפנייה למיון. הרופאה שם אמרה שחבל לבזבז את הזמן בבדיקות במוקד, ושעלינו ללכת לבית החולים במצב הזה, מה שבאותו הרגע נראה לשנינו קצת היסטרי ולחוץ כי, בכל זאת, נכנסתי על הרגליים, אני לא גוססת, וכל מה שאני רוצה בעצם זה משהו להפסקת הכאב הנוראי הזה...

כשש שעות מאוחר יותר, במיון, היה ברור לשנינו שהרופאה במוקד כנראה צדקה. הייתי במצב של תשישות, מעולפת מכאב, לא מסוגלת לפקוח עיניים או לומר את שמי 😢.

זוכרים שלא רציתי להתמודד עם הרעש והבלאגן האופייניים למוקד הרפואי?

אז קיבלתי אותם בהמתנה במיון, אני מניחה שאומנם במינון נמוך כי מראש הלכנו לבית חולים שידענו שהוא פחות עמוס, בדיוק מהסיבה הזו, אבל זה לא נחסך ממני.

זה התחיל במשפחה שהתיישבה צמוד אלינו ושלפה מהתיקים פיתות עמוסות סלטים ושניצלים לכולם, כאילו בכניסה היה כתוב "גני יהושע" ולא "מיון רפואי". כולם בלסו את הפיתות להנאתם, תוך ניהול שיחה ערה על חוויותיהם המשפחתיות, וכל זאת בצמוד אלי, עם הבחילה העזה וכאב הראש הנוראי שרק החמירו עם ריח הסלטים שבפיתה ורעש הליהוג.

לא היה לאן לברוח, גם לא היה כח.

כשהפיקניק הסתיים, הם פשוט קמו ונסעו הביתה, לתדהמתנו. לא חיכו לאיש, איש לא חיכה להם, כלום.

מקומם לא נשאר פנוי ושקט ליותר מדקות ספורות...

מהר מאוד הגיעו לשם זוג, והבעל, שלא סתם את פיו לשניה, טרף את שאריות מוחי באמהרית שוטפת ונמרצת...

ואז קראו לנו פנימה והתחילה סדרת בדיקות להערכת המצב.

תוצאת בדיקת ה - C.T שעברתי זיכתה אותי בעירוי אנטיביוטיקה ובאשפוז במחלקת א.א.ג.

עירוי ראשון בדרך אל השקט המיוחל...

זוכרת לילה ובוקר מעורפלים, עם בדיקות ורופאים שמדברים איתי ואין לי מושג מה הם רוצים, כי אני רק רציתי את השמיכה עלי, מגבת על הראש, חושך ושקט, שקט וחושך...

בצהרי היום למחרת הועברתי למחלקה הנוירולוגית. לא הייתי במצב תקשורתי או תפקודי בעליל... ביקשתי חושך (פולניה או לא פולניה?), ביקשתי שקט, ולא היה. לא מזה ולא מזה.

אחה"צ, מה שזה לא היה החמיר והתחילו הקאות. היה רע לתפארת.

היו יומיים זוועתיים מהסוג שלא חוויתי מעולם. הרגשתי שבר כלי, צל של משהו כבוי וכאוב, למרות כמויות מטורפות של משככי כאבים ואנטיביוטיקה בעירוי בלתי פוסק שהתחיל כבר במיון, אבל היה נדמה ככוסות רוח למת, או למתה, במקרה הזה...

בלילה נלקחתי ל-C.T נוסף, שני בתוך 24 שעות, כאשר הסניטר שהוביל את המיטה במסדרונות, במעברים ובמעליות של בית החולים בדרכו למכון ה - C.T לא פספס אף דלת, משקוף או מהמורה שאפשר להתנגש בהם כאילו הוא נמצא במתחם המכוניות המתנגשות בלונה פארק, ועליו להתנגש עכשיו בכל מה שנקרה בדרכו וגם במה שלא...

עכשיו דמיינו את כל זה כשאתם על המכונית המתנגשת שלו עם כאב ראש מטורף ובחילות. כיף זה לא היה.

בכלל, העניין הזה של שירותי ההסעות של הסניטרים בבתי החולים נראה בעינינו כמו UBER או GET TAXI, רק בלי האפליקציה 😜

יש להם מונית גדולה (מיטה), יש מונית קטנה (כסא גלגלים), וכל מה שנשאר זה להזמין ולומר להם יעד ושעת הגעה...

למרות הערכתנו הרבה לשירות המסור, אנחנו מקווים שלא נצטרך להשתמש בו עוד לעולם!

ואז, עוד יום חולף, וכלום לא משתנה ומחליטים על בדיקת ניקור מותני כדי לשלול דלקת קרום המוח.

הדבר היחידי שמעודד בהחלטה כזו זו העובדה שמישהו חושב שיש לך מוח וששווה לבדוק מה קורה בו, אבל בזה זה נגמר.

אין משהו טוב לומר על הבדיקה הזו, וזו יכולה להיות הסיבה לכך שעשו לי אותה 3 פעמים, כדי שאולי בכל זאת אמצא בה משהו טוב...

אז זהו, שלא.

אחרי שלושה נסיונות כואבים במיוחד, ובעיקר כושלים, שגררו סשן מלבב של ערפול הכרה, ודקה לפני ביצוע הניסיון הרביעי הוחלט להפסיק את הכיף ולנסות שוב למחרת, כשאתאושש, והפעם כשרופא בכיר מבצע את הבדיקה ולא מתמחה.

לו יכולתי להרים את עצמי מהמיטה, הייתי נמלטת על נפשי באותו היום, אבל לא יכולתי, פשוט לא יכולתי, במיוחד עכשיו, כשנוספו לכאבי הראש גם כאבי גב.

מכירים את הבדיחה על ההוא שכאב לו הראש כל כך וכשהלך לרופא קיבל ממנו בעיטה, וכשהוא שאל את הרופא למה עשה זאת כי עכשיו כואבת לו הרגל, אז הרופא ענה שעשה זאת כדי שלא ירגיש את כאבי הראש... ?

אז כזה, אבל בממש כואב, ובכלל בכלל לא מצחיק.

נשברתי 2. מנטלית בעיקר, כי פיזית נשברתי כבר כמה ימים קודם...

קיבלתי מגוון רחב של משככי כאבים בכל מיני וריאציות. בעירוי, בזריקות ובמקרים של הכאבים הקלים יחסית נהניתי גם מאופטלגין נוזלי שטעם השקט שבא בעקבותיו התעלה על טעמו המר והבלתי נסבל בעליל.

עוד אחד בדרך אל האושר...

היו גם הזיות, בעיקר בלילות, ולדעתי הן היו קשורות למשככי הכאבים החזקים שבאו בגרסת העירוי.

בלילות הראשונים ראיתי דברים ממשיים ביותר, ויחד עם זאת ידעתי שאני לא חולמת ושאינני ישנה בכלל. לפחות לא במובן הטוב של המילה.

ראיתי ערימת כיסאות עץ נטושים בגובה של בניין רב קומות, ראיתי ערימה של נחשי קרמיקה שחורים בוקעים מתוך קדירת ענק בצבע שחור, ולילה אחד בכלל ישנתי בהיכל מפואר על מיטת אפיריון...

כל אלה, כמובן, מראות הגיוניים לגמרי 😜 , במיוחד כששוכבים כבר כמה ימים מול קיר בצבע קרם קודר ומשעמם בלי אף נקודת צבע שמחה עליו לרפואה...

הקיר שלי ואני בעוד לילה נטול שינה

נוסף על כל אלה, היה באחד מחדרי המחלקה מאושפז מבוגר שבכל לילה, מחצות בערך ועד לפנות בוקר, היה צורח H-E-L-P...

בלילה הראשון עוד הייתי בטוחה שזה חלק מההזיות שלי... רציתי גם לצרוח, רק שלא היו לי כוחות...

כשהוא התחיל לצעוק HELP ME ו OHHHH GOD, הבנתי שההזיות שלי לא כאלה מפותחות, ובטח לא באנגלית, אז רק רציתי לצעוק להם ש"מה שאתם נותנים לו, תביאו לי גם..."

לא צעקתי, למרות שרציתי שמישהו יציל אותי מהצונאמי הזה ששטף אותי...

שקט, לילה, כולם ישנים, רק אני, שמשון ויובב ערים...

אחרי בדיקת הניקור המותני הנוספת שנערכה ביום המחרת שללו דלקת קרום המוח, מהזן החיידקי לפחות, ואישרו שהמוח שלי תקין (מיד ביקשתי אישור כתוב, תמיד טוב שיש אחד כזה בכיס, לא?)

בדיקת מומחה א.א.ג בפעם השנייה שללה סינוסיטיס באופן סופי, וכך נשארתי חסרת אבחנה ממשית, למרות מה שראו ב - C.T.

ולמרות שלרופאים לא הייתה אבחנה חד משמעית לגבי מקור הכאב, בשמונת ימי האשפוז האלה היו לי, באופן אישי, אבחנות אחרות... תובנות שהתגבשו מעצמן, מהמצב ומדברים ששמעתי מנשים חכמות שם במחלקה.

הבנתי שאנחנו חיים במירוץ מטורף שבעצם אין לו תכלית ממשית. כלומר, יש, לחלקו לפחות, אבל כשאתה נופל מהמירוץ, מכל סיבה שהיא, בעיקר כאשר מדובר בבריאות שלך שקורסת פתאום, אין למירוץ המטורף הזה ולהישגים שלך ממנו שום משמעות. כלום. פשוט כלום!

שום דבר כבר לא חשוב, וכל מה שרוצים אחרי הנפילה זה לקבל את השגרה בחזרה.

הכל, לכאורה, מסתכם בהבל הבלים, אבל היי, הבל ההבלים הזה זה בדיוק מה שעושה לנו טוב בכל יום מחדש. זה מה שמניע אותנו, אז למה לא בעצם אם זה מה שעושה לנו טוב?

אז מה עושים?? שאלה טובה שאני עדיין לא יודעת בוודאות את התשובה לה...

הבנתי שיניב זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. לא שאי פעם חשבתי אחרת, אבל כזה עוד אף פעם לא היה לנו.

הוא דאג וטיפל ואהב והלך וחזר ועשה כל מה שצריך כדי שיהיה לי טוב בתוך הכאוס הזה שנקלענו אליו, וכל זה תוך טיפול בילדים ובבית במקביל.

יניב הוא ההוכחה לכך שלא צריך חופשה מפוארת ובית מלון מרשים כדי להראות אהבת אמת מהי.

את יום הנישואין העשרים שלנו "חגגנו" בשפל כאוב במיוחד, בחדר הכל כלול (גם מה שלא רוצים) במחלקה הנוירולוגית, בלי נוף לים ובלי פרטיות, ולמרות הקושי שלו (שבטוח היה למרות שלא אמר לי) הוא לא התלונן לרגע. ההיפך הוא הנכון! הוא זה שעודד וחיבק וחיזק והחזיק את היד ברגעים הקשים, והיו כאלה,  והכל ברוגע ובשלווה האופיינית לו, וכמובן באופטימיות הנצחית שלו.

ואגב הכל כלול, אני לא יכולה ממש לומר שאכלתי בבית החולים, פשוט כי לא אכלתי באופן כללי, בלי קשר אליהם, אבל אני כן יכולה לומר שממה שראיתי, בימים שראיתי, האוכל שם היה בסדר גמור. אני הסתפקתי לרוב בעירוי.

ארוחת בוקר, צהריים וערב

הבנתי שלא צריך לחכות עד שהסוללה שלנו תגיע לאפס אחוזי טעינה, ואסור להתעלם מההתראות של הגוף. צריך לעצור לפני, הרבה לפני, כי אותנו הרבה יותר קשה לתקן...

לא יודעת אם זה היה מקרי או לא, אבל בבוקר היום בו אושפזתי יניב שם לב שמערכת המולטימדיה ברכב שלי שבקה חיים והפסיקה לעבוד פתאום, מבלי שהיו לה אי אילו בעיות קודם.

בביקור קצר אצל מתקין מערכות ותמורת כמה שקלים היא הוחלפה במערכת חדשה.

בזמן האשפוז ביקשתי מיניב שיבדוק עם מתקין המערכות אם הוא מחליף מערכות מולטימדיה גם לבעלי הרכב באותה הקלילות, כי אם כן, אנו עוזבים הכל ובאים אליו...

הבנתי שאסור לאבד הכרה או להיות בערפול חושים כששואלים את הבעל שאלות שקשורות למשקל שלך... 😜

באיחור של שישה ימי אשפוז וכ- 2 ק"ג פחות ממה ששקלתי כשהגענו לביה"ח (שגם זה לא היה יותר מדי), גיליתי שאהוב ליבי, מחמל נפשי,פרגן לי עשרה (כן, 10) ק"ג נוספים ונדיבים למשקל.

אמרתי לו שבסיטואציות מסוימות זו עילה קבילה לגירושין, אבל למזלו אין לי כוח להתגרש, אז אני נשארת...

הבנתי ש"אין כמו בבית" זו בכלל לא קלישאה, ומי שיגיד לי אחרת ושעכשיו אני קיטשית להחריד, מוזמן להתאשפז בבית החולים ליום-יומיים-שמונה עם הכל כלול ואז לחשב את קלישאותיו מחדש.

בכלל, בלילה האחרון בבית החולים (כך קיוויתי וכיוונתי לפחות) הרגשתי כמו שמרגישים ביום האחרון של טיול גדול, גם המהנה ביותר שיכול להיות, ופה לא היה מהנה  ב-כ-ל-ל, כשאתה מגיע לשדה התעופה וכולך מכוון מטרה אחת בלבד - הביתה!!

בבוקר, אחרי עוד לילה נטול וטרוף שינה, יניב ארז לבד, אני קמתי, התקלחתי וחיכיתי לשלב הבידוק (ביקור הרופאים), רק כדי לקבל את הבורדינג פס (מכתב השחרור הנכסף) לטיסה הכי חשובה שהיתה לנו עד כה הביתה..

דווקא בבוקר זה, מכל הבקרים, מרפי הגיע והבידוק התעכב עד לשעות אחה"צ המאוחרות, אבל היי, קיבלתי בורדינג פס!

אחרי שמונה ימים איטיים במיוחד, כאשר חלה הטבה בכאב הראש ובשלל תופעות האושר שחוויתי, שוחררתי מבית החולים, נטולת אבחנה חד משמעית למקור הצונאמי ששטף אותי, אבל בהחלט במצב תפקודי ונטול כאב כמעט לחלוטין.

עכשיו אני בבית, ואולי כשהפוסט יתפרסם כבר אחזור לעבודה, אבל אני משלימה המון שעות שינה ושקט, שני דברים שחסרו לי כל כך במחלקה.

לא יודעת אם זה היה בגלל שהייתי בחדר שלפתחו שכנה תחנת האחיות, אבל היה שם רעש ללא הפסקה. של הכל...  מכשירים, אנשים, טלפונים, מערכת ההתראות שבתחנת האחיות, וכל מה שעושה רעש שתעלו בדעתכם...

אולי כאב הראש הנורא חידד את כל הרעשים ואולי לא, אבל הרגשתי כאילו המיטה שלי נמצאת על רציף בתחנת רכבת השלום בצהרי היום, כל היום... והלילה...

אני עדיין תשושה, עדיין עם קצת כאבים, אבל ברמה אחרת לגמרי. נסבלת. כזו שניתנת לחיסול באופטלגין אחד או שניים.

מקווה שעוד כמה ימים גם זה יעלם ואחזור להציק לכם 😊.

הפוסט הזה נכתב בהמשכים, על פני ימים רבים וכתיבתו לוותה בהרבה דמעות, אבל הרגשתי שאני חייבת לכתוב אותו. חייבת לשחרר את זה ממני, להוציא את זה כדי לאפשר מקום נקי וחדש לדברים טובים שיבואו, או לפחות אני רוצה להאמין שכך יהיה.

אז זהו, הוא נכתב, תם ונשלם, ומקווה שזה לא יחזור עוד לעולם!

הייתם טובים אלי, אבל שלום, אני בורחת, ואני לא רוצה שתלוו אותי הלאה...

תודה לכל מי ששאל והתעניין וכתב ודאג, וגם סליחה על שלא עניתי בעצמי. לא יכולתי להישיר מבט אל מסך הטלפון, אז לא פתחתי אותו בכלל יותר משבוע, לא יכולתי גם לכתוב ועוד יותר מזה, לא היו לי כוחות לדבר...

חייבת לציין שאני חושבת שיניב עשה עבודה טובה גם בתור הדובר שלי/עונה בשמי לשיחות ולהודעות שהיו בטלפון שלי, למרות שיש בהחלט מקום לשיפור בעניין, אבל מעדיפה שלא להזדקק לשירות מהסוג הזה יותר בעתיד, מכל הסיבות שפורטו לעיל...

אה, ומשהו קטן לסיום?

בית חולים זה רק בסדרות.

בסדרה אתה נכנס לבית החולים מפורק וכאוב, ויוצא ממנו נוצץ, מחייך ועם תוספות 😜 .

במציאות זה ממש לא כך, מבלי לזלזל אפילו לרגע בעבודת הקודש הקשה של הרופאים והאחיות.

לא הייתי מחליפה איתם לרגע!
טוב, גם לא איתי...

שנהיה בריאים תמיד ❤

יעלי.

הכל בגלל חתול קטן...

החתולים אשמים בהכל! כמו תמיד, כן? אבל בדיוק בגלל זה אני אוהבת אותם כל כך, יצורים קטנים ומופלאים שלי...

לפני כמה חודשים מצאו גור קטן ומפוחד ליד חדר האוכל בעבודה.

מפה לאוזן ומפה לשם, כשעה אחרי הוא כבר שכן בטוח, שבע ומכורבל בשמיכה בתוך ארגז אצלי במשרד.

אחר הצהריים הקטן נסע איתי הביתה במטרה להישאר, כי חשבתי שאחרי שעוברים לדו ספרתי בספירת הדיירים עם הזנב בבית, זה כבר לא מורגש אם נוסף עוד אחד...

אז חשבתי... וזהו, שלא!
מסתבר שאצלם זה מורגש מאוד, והקטן חטף מהם על ימין ועל שמאל, ובכל הזדמנות אפשרית גם באמצע...

אחרי כשלושה שבועות בהם ראינו שזה ממש לא מסתדר והקטן באמת סובל, חיפשנו לו בית, וקשת התנדבה לאמצו.

כשהייתי אצל קשת ראיתי שהיא ריססה מים על עלים שהונחו בצורה מסודרת על מגש עם מצע חול (אדמה, בסדר, אבל יותר קל לומר חול ☺). כששאלתי מה זה, קיבלתי הסבר מקוצר, הדגמה חיה ואפילו עציץ עם כמה סוקולנטים (ככה היא אמרה שקוראים לעלים האלה, מודה שידעתי על קיומם לפני, אבל אף פעם לא התעמקתי בזן...) הביתה.

מי שהיה אומר לי מה יקרה כמה חודשים אחר כך, היה מקבל מבט מגחך וחסר אמונה כי הגיע הזמן לומר את זה ולהודות בפה מלא - מעולם לא ראיתי סיבה כלשהי לגדל משהו בעציץ, גם בגלל הטרחה, וגם בגלל האכזבה כי הרי הוא ימות בסוף, וגם בגלל הזמן שזה גוזל וממילא אין לי, ולכן לא גידלתי עציצים מעולם!

נכון שאנחנו מטפלים בגינה כבר שנים, אבל זה לגמרי שונה! יש  בה עצים שגדלים מעצמם ולא צריכים אותי, יש מערכת השקייה, ויש בעל... ☺

אז היום, כמה חודשים אחרי, אני מכורה! אנחנו מכורים! יניב נדבק גם הוא בסקלנטת מצויה, ואנחנו מבלים המון זמן בחיפוש אחר סוקולנטים מיוחדים, בטיפוחם, בהצמחתם משלב העלה עד הגעתם למצוות (סליחה,לבגרות ולאפשרות להעברתם לעציץ חדש..), ואנחנו    נ ה נ י ם !

העיסוק החדש והמתפתח גם הביא עימו שינוי ומהפך לפינות שהיו עד עכשיו "שוממות" בגינתנו, והיום הן זוכות לעדנה וצבע, בעיקר צבע...

תריס מקשת, קערות אמאייל מרומא ומדף הום מייד

מסתבר שאין דבר שיכול לעמוד בפני הרצון ותרסיס צבע / צבעי אקריל, וכל מה שמתאים לגינה המתחדשת שלנו, מקבל טיפול הולם באחד מהשניים.

מסגרת מראה שקשת מצאה ברחוב

כשעניין הצבע ממש מצא חן בעיני, החלטתי לצבוע גם עציצי טרקוטה פשוטים שניתן להשיג בכל משתלה, ולתת להם נוכחות צבעונית עם קריצה. הרשת מלאה ברעיונות לצביעה ולציור על עציצים, החל מפרידה קאלו וכלה במיניונים, הלו קיטי ושלל חבריהם המצויירים...

השלישיה שלי..

עכשיו, כשמלאו עציצנו צבע, צריך גם מדף, כדי שאלו עם הזנב שמסתובבים בחצר לא ישמידו אותם... בכלל, חתולים ועציצים אלו שני דברים שממש קשה לגדל יחד, ולכן כל אפשרות להגנה מתקבלת בברכה, כמו למשל כלוב הציפורים שמצאתי זרוק בפינת איסוף גזם והיה לי ברור מיד שזה מגן מושלם ואפילו יפה לעציצי היקרים...
(ואגב, מי שרוצה לזרוק כזה כלוב ישן או לא שימושי, אשמח לקבלו ☺).

חצי כלוב בפעולה

חצי כלוב בפעולה 2

אז איפה היינו? במדף...
לקחנו מידות, הזמנו עצים, יניב צבע והדביק, ו....טדאאאםםםםםם....

קוראים לזה אושר! אושר בצבעים! לאט לאט נמלא את המדפים בעוד אושר בצבעים, ובקרוב גם נוכל להחליף סוקולנטים צעירים עם מכורים נוספים. מי שבעניין, מוזמן לכתוב לי, אנחנו נשמח ☺

סוקולנטים חדשים בדרך...

ועכשיו, כמו בכל בר מצווה תקנית, מגיע שלב הקרדיטים והתודות...

תודה למקס הקטן שמצא אותי, תודה לקשת שהביאתנו עד הלום, תודה ליניב שמשתף פעולה עם כל השגעונות שלי, תודה לחברים שמוצאים כלוב של ציפורים וישר חושבים עלי (עופר, במיוחד לך, תודה על הכלוב שמצאת ♥), ותודה על זה שיש לי את היכולת לצבוע את הסביבה שלי בצבעים שמחים.

תודה גם לכם, שאתם קוראים ומגיבים פה, נתראה רק בשמחות ♥

נ.ב. אבל חשוב יותר מכל הפוסט למעלה -

אם כבר הזכרנו חתולים, אז עכשיו קיץ. וחם. והם צמאים. מאוד צמאים. וחתולים יכולים למות מהתייבשות. ובכל קיץ הרבה מהם מתים מהתייבשות...

אז בבקשה, מי שיכול, שימו קערה עם מים טריים בחצר בכל יום, זה יגזול מכם שתי דקות בדיוק... הם יודו לכם, וגם אני ♥

חג שמח!!

אני בפולנית...

בקיץ האחרון יצאנו, כמיטב המסורת המשפחתית, לטיול השנתי שלנו.

התכנון המקורי היה לצאת לשבוע בסלובקיה, ולהתמקד בשני איזורים עיקריים בה - הטטרה הנמוכים והטטרה הגבוהים.

מניסיון של טיולים משפחתיים כגון אלו, פרק זמן של שבוע ממש לא מספיק, היות ועם ילדים כל מתבצע בקצב איטי יותר, ועד שמצליחים להביא אותם למצב מאונך בבוקר, כבר צהריים...

אי לכך ובהתאם לזאת, אמרתי ליניב שבשביל שבוע אני לא פותחת מזוודה ושימצא טיסות אחרות, שמאפשרות יותר ימי שהיה במקום.

יניב, כמו חייל ממושמע חיפש ומצא שהטיסות לקושיצה הן אחת לשבוע - שבת - שבת, וכן, נאלצנו לשמחתי להאריך את הטיול בשבוע נוסף.

השבוע הנוסף הזה, אפשר לנו לעשות את הטיול בנחת וגם לקפוץ לאיזה יומיים שלושה לפולין, סתם, בעיקר כדי לגלות איך זה לשבת לבד בחושך...

אז זהו, שלא! פולין לא יושבת לבד, ובטח לא בחושך!!!

הגענו ליומיים, נשארנו שבוע שלם! גילינו מדינה יפיפיה, מפותחת, אנשים מקסימים ואוכל משובח!

לא נעים להודות, אבל סלובקיה, על נופיה היפים, פתאום נדמתה לנו כזו שיושבת לבד ובחושך...

טיילנו בכפרים ססגוניים, בערים קטנות ובנופים מהממים, ולנו בבית מקסים ששכרנו בפאתי העיר קרקוב.

קרקוב מהממת! גם בחלק החדש וגם בחלק הישן. יש בה סמטאות קסומות עם חנויות קסומות עוד יותר. יש בה כיכר שוק נעימה וכייפית עם דוכני אוכל וגלידה משובחים, יש בה חנויות ורשתות ענק וקניונים ועוד מיליון דברים אחרים, והכל מואר, והכל שירותי ונעים, וגם, כבונוס, ממש זול...

אבל, מכל אלה, הוקסמתי מאוד מהאומנות הפולנית המסורתית. יש בה ציורי פרחים, תרנגולים ואנשי כפר בצבעים מרהיבים, מושכי עין ולב, שקרצו אלי בכל חנות אליה נכנסנו.

ציורי הפולקלור האלה מופיעים בכל חור אפשרי, מודפסים על מגבות, תיקים, חולצות, מפיות, לוחות שנה, כלים, וכל מה שאפשר לצייר או להדפיס עליו.

בדרום פולין יש אפילו כפר שלם, זליפיה (Zalipie), בו כל הבתים זכו לציורים האלה על קירותיהם הפנימיים והחיצוניים, והכפר הפך ליעד תיירותי בשל כך. בביקור הבא בפולין, אגיע גם לשם. חייבת.

בכל מקרה, היה לי ברור שאני לא חוזרת הביתה בלי משהו עם הציורים האלו שגרמו לי להתרגש בכל פעם מחדש, וכך חזרתי הביתה מהטיול עם שלל של פריטים מודפסים באומנות פולקלור פולנית.

היה לי ברור שמתישהו זה יגיע גם אלי, בדרך הביטוי שלי, בתרגום שלי לאומנות הפולנית, המרהיבה והצבעונית.

ואז, זה קרה מעצמו. ביום האחרון של חנוכה, אחרי כחודש של יצירת סביבונים עם רקע שחור ונקודות צבעוניות, הרגשתי שאני חייבת לצבוע סביבון לבן. חייבת.

אז צבעתי. והתחלתי לנקד בנקודות ססגוניות.
ומשהו היה חסר. השחור היה יותר יפה, לא יעזור ללבן כנראה...

ואחרי שסיבוב הצבע הראשון התייבש, החלטתי להוסיף נקודה מעל, בצבע שונה לחלוטין, זועק לא פחות וממשפחה אחרת לגמרי, והפלא כמו החל להתרחש מעצמו...

אל מול עיני ראיתי איך האומנות הפולנית מתרגמת לנקודות שלי... אצתי רצתי להוציא לוח שנה פולני שרכשתי, וזה היה בול זה!

האסימון ירד והפעמונים צלצלו בראשי!

הבנתי שסוף סוף זה יצא! היה לי ברור שזה יקרה, רק לא ידעתי איך ומתי זה יקרה... אושר גדול הציף אותי, נכנעתי ללבן ונשביתי בקסמו...

וברור לי עכשיו שזו רק התחלה של משהו חדש וקסום עוד יותר ממה שהיה לי עד כה...

עולם הנקודות שגיליתי בשנה האחרונה עושה לי טוב! אני כל כך נהנית מהשלווה ומהרוגע שזה משרה עלי, וממשיכה לגמרי באותו הקו של הצבעים הססגוניים, העזים והמרהיבים בהם השתמשתי ביצירות עיסת הנייר שלי...

זהו, נראה לי שהבנתם שאני מתרגשת ונרעשת מהגילוי, עכשיו אני צריכה להוכיח את זה בתמונות, אז הנה הן התמונות של הסביבונים שלי, הראשונים בפולנית שלי, על רקע הלוח שהיווה מקור להשראה.

בעקבות הסביבונים, באה סנונית קנבס ראשונה באותה קשת צבעים וסגנון...

מבטיחה לעדכן בהמשך שיבוא ☺

ואם תרצו לראות עוד תמונות לפני כולם - היכנסו לחשבון האינסטגרם שלי  על ידי לחיצה כאן - אינסטגרם

אה, ולקיץ הבא, תזמינו חופשה בפולין. בכפרים, בנופים, וכן, גם בקניות. תכינו מספר כפול של מזוודות...

יום נקודות שמח,
יעלי.

וואו!

למה וואו? כי אין לי ממש שם לפוסט, ולכן החלטתי לקרוא לו וואו, כי המילה הזו מתארת בדיוק את מה שאני מרגישה לגבי עולם הנקודות החדש שלי.

אומנם לא כתבתי כאן מזמן, אבל לא נטשתי. לא את עולם היצירה ולא את הבלוג. סתם עניין של אין לי זמן לנשום או להסתכל במראה ולא מעבר לכך, וטוב שכך ☺.

מקווה שאתם עדיין כאן, קוראים וגם נהנים.

פתאום, במרחק הזמן, נראה לי שעברתי המון בחודשים האלה, והעבודות שמופיעות בפוסט הקודם נראות לי בוסריות וכל כך התחלתיות...

עם כל מנדלה שיצרתי כאילו גיליתי עולם חדש. אומנם מדובר בנקודות, אבל מסתבר שכל נקודה נחשבת (רגע, זה יכול להיות שם מעולה לפוסט...), ולכל נקודה ולאופן שבו מציירים אותה יש משמעות.

גם לבחירת הצבעים יש משמעות. ויש עוד רבדים ביצירת הנקודות האלה, שכל אחד מהם מוביל לתוצאה שונה.

ואגב תוצאה, כשאני מתחילה מנדלה, הדבר היחידי שאני יודעת כמעט בוודאות, זה רק הגוונים שאני בוחרת להשתמש בהם. לא מעבר. המנדלה לגמרי יוצרת את עצמה, וכאילו בוחרת עבורי מחדש בכל הקפה את הצבע הבא בו אשתמש.

זה נשמע אולי מוזר או מצחיק, אבל כשאני מתחילה יצירה, בחיי שאינני יודעת מה יצא בסוף תהליך היצירה הזה ואיזו מנדלה תצא...

אה, וגם לא הצלחתי לשחזר או ליצור במדוייק אף מנדלה. כל אחת היא דגם אחד, יחיד ומיוחד. אין לי מושג למה, אבל זו עובדה כרגע. אם אצליח לפצח את העניין, אדע לשכפל מנדלות אהובות.

אני מנקדת הכל! קנבסים, קערות, כדורים, סביבונים, וכל מה שאפשר לנקד, וזה גורם לי אושר ♥.

היבט נוסף שמשמח אותי הוא החזרה להנחיית סדנא ליצירה, מה שלא עשיתי בשש השנים האחרונות, ומסתבר שהתגעגעתי כל כך...

המפגש עם הנשים היוצרות ממלא אותי באדרנלין מטורף, ואני חשה תחושת סיפוק נפלאה מעצם העברת הידע והשיתוף עם אחרות.

עד כה קיימתי שני מפגשי סדנאות מרוממי נפש מבחינתי, ואני מקווה להמשיך בהם.

אז מה היה לנו עד כה? אבנים מנוקדות, תמונות קנבס מהממות, קערות, כדורים וסביבונים, וסדנא מושלמת, ואת כל זה ניתן לראות בתמונות, שאני מקווה שמשקפות ולו במעט משמחת הנקודות שלי ☺.

סדנא ליצירת אושר ♥

כך, פחות או יותר, נראה עולם הנקודות שלי בימים אלה, והדבר מסב לי עונג רב.

רוצים לראות עוד תמונות לפני כולם? היכנסו לחשבון האינסטגרם שלי - לחצו כאן.

עיסת הנייר נשארה הרחק מאחור, כזיכרון מתוק ותו לא. מתקשה להאמין שאחזור לעיסת הנייר.

אני צריכה גיוון, תשוקה ולהט בחיי היצירה שלי, וללא תשוקה זו, היצירות מאבדות מערכן. יצירה שנעשתה שלא מתוך תשוקה ולהט, אינה יצירה בעיני...

לחיי יצירות שמחות!
יעלי.

האבנים המתגלגלות

הכל התחיל מאבנים לבנות שהגנן הניח לרגלי העצים במקום עבודתי (העבודה הזו של הגדולים, לא הסטודיו...).

משהו בהן קסם לי. לא יודעת לומר בדיוק מה זה היה, אבל מיד כשהבחנתי בהן, נעמדתי מולן ובחנתי אותן, ודמיוני אץ לו רץ לו למחוזות אחרים לגמרי...

חפנתי כמה מהן בידי, וכך, יחד איתן, באופן ספונטני לגמרי, יצאתי לחנות היצירה הקרובה למקום עבודתי.

בדרך, התגלגלו רעיונות רבים במוחי הקודח, וכשהגעתי לחנות היה לי ברור שאני הולכת לקנות טושים אקריליים שישמשו לציור על האבנים...

אז קניתי.
וכשהגעתי הביתה, התיישבתי כאחוזת דיבוק לנסות את העניין.
צרפתי אלי גם את הבנות, וביחד העברנו כמה שעות של כיף בציור על אבנים, ובלי קשר להמשך, אני ממליצה בחום על הפעילות המהנה הזו עם הילדים.

ציירנו את כל אלה שבתמונה ועוד קצת, והרגשתי שזה נחמד, אבל לא בדיוק זה מה שאליו התכוונתי... אומנם נהניתי והיו תוצאות יפות, אבל עדיין בער בי רצון לא ברור לנסות עוד דברים...

אז הלכתי לחפש אבנים אחרות. גדולות יותר ועגולות יותר, ובאף מקום לא מצאתי. בכל המשתלות בסביבתי מכרו אומנם חלוקי נחל בגדלים שונים, אך צורותיהם של החלוקים לא התאימו למה שדמיינתי בעיני רוחי...

הרחבתי את איזור החיוג והחיפוש וכך הגעתי למקור  שמספק את האבנים למשתלות, ואצלו מצאתי את מבוקשי, במחיר של 15 ש"ח לק"ג ( כשלעיתים 2 אבנים זה ק"ג, כן? ).

קניתי כמה ק"ג יפים של אבנים יפות עוד יותר שנבחרו בקפידה אחת לאחת, חזרתי הביתה נלהבת ושלפתי את צבעי האקריל הרגילים והטובים...

מה אגיד ומה אומר? עונג!!!

גיליתי רובד נוסף ואחר של ציור על אבנים, שרק גרם לי לרצות לגלות עוד! נהניתי מכל אבן ומכל טיפת צבע, הרגשתי שמשהו חדש מתחיל אצלי עכשיו, ואני חייבת ללמוד ולחשוף בו עוד ועוד רבדים, כמו מקלפת עטיפות רבות בדרך אל מתנה נכספת.

וכך הגעתי אל הנקודות ואל המנדלות שנוצרות מהן, עולם קסום בפני עצמו...

ואז, יום אחד חשבתי לעצמי, אם אפשר על אבנים, למה שלא יהיה אפשר על פריטים אחרים? על קנווס? על מוצרי עץ שונים שיש בחנויות היצירה?

וכך, יצאתי לי למסע ליקוט שכל יעודו היה למצוא פריטים שיתאימו לציור מנדלות הנקודות שלי, כאשר בהתחלה התמקדתי בפריטים עגולים בלבד. בהמשך, זה לגמרי עבר לי...

מאז, קצת יותר מחצי שנה אחרי האבנים ההן בחצר העבודה, אני שרויה בעולם קסום של צבע ומנדלות שסובבות אותי (תרתי משמע..).

כשאני מתחילה ציור של מנדלה, אני אף פעם לא יודעת איך היא תסתיים.. משהו פנימי מוביל אותי לבחירת הצבעים והדוגמא, ואני החלטתי שלא להתנגד ולזרום עם האינטואיציה והרצון הפנימיים...

עד כה, נראה לי שהשיטה עובדת טוב, אני ממש מרוצה מהתוצאות.

מסתבר שלעולם המנדלות יש משמעויות רבות (להלן ויקיפדיה) שלא בטוח שאני מתחברת אליהן, אבל ליצירתן, בדרכי שלי, אני מתחברת מאוד, ואני נהנית מכל נקודת צבע על הקנווס שלי.

כבר חודשים שאני מנקדת וממנדלת הכל, ויסלחו לי הבבושקות. עייפתי מלהכינן, ולכן הן נזנחו קשות לאחרונה.

אם אני יוצרת משהו, זה נעשה רק מאהבה ובאהבה גדולה ליצירה עצמה, וכשמרגישים שזה כבר לא נעשה כך, אז אני מעדיפה שלא ליצור..

אני מניחה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ולנסות בעולם החדש שלי, ואשמח לשתף בחוויות וביצירות גם בהמשך.

בינתיים, שמה פה כמה תמונות של השראה מעבודתי עד כה ☺.

האבנים ההן, אלו מתחילת הפוסט, גלגלו אותי לעולם חדש, מאתגר וקסום, ועל כך אני מודה לאיזה גנן עלום שם על שבחר את האבנים ההן, ובעצם כך, על שהביאני עד הלום... ☺

שיהיה לכולנו יום צבעוני ושמח,
יעלי.

יום המלך - מאחורי הקלעים

יום המלך, פעם חמישית, אבל מי סופר ☺

הפעם החלטתי להציג את העובדות שמאחורי הקלעים של יום המלך.

כמה כבר אפשר לספר על השיטוט הארוך במרחבים האינסופיים של המציאות המדהימות?

כמה כבר אפשר לכתוב על האווירה המדהימה ששוררת ברחובות ובכלל ביום הזה?

האמת? אפשר, ואפשר הרבה, אבל כבר כתבתי בעבר איזה פוסט או שניים בנושא, אז נראה לי מספיק, נראה לי שהעניין כבר הובן, אני רואה את זה בטיסות...

אז על מה אני הולכת לכתוב? הולכת לכתוב על החלק שאחרי הקניות. הולכת לכתוב על אריזת התכולה המהממת שקנינו במזוודות.

לכאורה, נשמע פשוט, מה זה לארוז מזוודה בכלל?... אבל!!! זה לא פשוט בכלל!!!

וכן, כל מי שמצקצק עכשיו בלשונו וממלמל בשקט מתחת לשפם "צרות של עשירים" ו/או "אגוזים למי שאין שיניים" ושאר בלה, בלה, בלה, מוזמן לעצור את הקריאה כאן ולעזוב את הפוסט, או, לחילופין, לבוא איתי בשנה הבאה לארוז ☺

(הפנייה, אגב, כתובה אומנם בלשון זכר, אך בהחלט מיועדת גם לעלמות החן המצקצקות...).

אנחנו קראנו לזה "סודוקו אריזות", אבל אפשר בהחלט לקרוא לזה גם "טטריס מזוודות". מיכל, אגב, שותפתי לנסיעה, שזו לה הפעם הראשונה במשחק האריזות הזה, אמרה שלפתור סודוקו זה הרבה יותר קל...

אז מה היה לנו שם??

שתי נשים מהממות וממש מוכשרות בקניית אוצרות (אם אין אני לנו, מי לנו?), מיליון חפצים מהממים (אחרת הם לא היו שם), שש מזוודות (ארבע גדולות ושתיים קטנות) ואחד אלוהינו.

ומה לא היה לנו שם??

מכולה ושני סבלים...

זה התחיל בערב יום המלך. נסענו לאוטרכט כדי להתחיל את החגיגות באווירה מהממת של עיר מקסימה, מוסיקה טובה, אנשים שמחים והמון המון מציאות.

קנינו.
נהנינו.
קנינו ושוב נהנינו.
נהנינו ושוב קנינו.
אה, ועוד קצת קנינו. כמעט שכחתי... ☺.

לאחר כשלוש שעות של קנייה והנאה, כשהיינו כבר עמוסות לעייפה, שמנו פעמינו חזרה לדירה ששכרנו באמסטרדם.

דוגמא קטנה לדוכן...

פרקנו הכל בדירה והלכנו לישון בידיעה שהיום הגדול עוד לפנינו, ושבעצם זה היה רק המתאבן למחר...

למחרת, קמנו השכם בבוקר ויצאנו לרחובות שרק פתחו עיניים. כיתתנו רגלינו בין הרחובות, בתוך ים של מציאות שוות שפרוסות מכל עבר, ונשמנו מלוא ריאותינו את אוויר הקסם של היום המיוחד הזה... אחחחחחחחחחח... זר לא יבין זאת...

דוכנים בשדרה הגדולה

ועוד קצת...

בגלל שלא היה לנו נעים מכל האנשים שמוכרים דברים, אז לא הסתפקנו רק במילוי ריאותינו באוויר שטוח צלול כאמסטרדם, אלא גם קנינו מהם דברים, כי ידענו שזה ממש מבאס לשבת כל היום בדוכן כשאף אחד לא קונה ממך.

ומכיוון שהיה לנו לא נעים מהרבה אנשים, אז קנינו הרבה דברים... ☺

המון דברים.

וכולם יפים וכולם מהממים, וכולם במחירים שאי אפשר להשאיר שם.

ואת כולם פרקנו בדירה, יחד עם קרוביהם מאוטרכט שנקנו בערב הקודם.

קצת דירה...

עוד קצת דירה...

בשעה ארבע אחר הצהריים כשהכל הסתיים, התחלנו לשחק במשחק שלנו, סודוקו אריזות/טטריס מזוודות.

כל אחת החלה לארוז את החפצים שלה ולחלקן בין שלוש המזוודות שברשותה. מהר מאוד (אחרי שעתיים וחצי של נסיונות בערך...) הבנו שלא נוכל להסתדר עם המשקל והנפחים של החפצים והחלטנו לשחק במשחק חדש "מישמש מזוודות", כלומר לערבב הכל יחד ולארוז באופן שיעמוד בתנאי המשקל המותר והנפח האפשרי בכל מזוודה ומזוודה.

אחחחחחחחחחח.... שלוש שעות נוספות אחרי, היינו כמעט מרוצות מהפתרון שהגענו אליו, אבל לא נותר כמעט מקום לקניות נוספות, שזהו, מבחינתנו, מצב בלתי אפשרי בעליל!! הרי לא יעלה על הדעת שיש עוד חמישה ימים לפנינו ולא נוכל לקנות בהם כלום, במיוחד כשיש בתוכנית עוד שוק פשפשים ועוד מכירת Car boot...

אבל זה היה יותר מדי להתמודד איתו בערב אחד, גם נפשית, גם שכלית, גם שעתית וגם משקלית אז הדחקנו והלכנו לישון...

בבוקר קמנו, חדורות מוטיבציה, לא נותנות לפרט השולי הזה להפריע לנו כמעט, ומנסות לחשוב על פתרון יצירתי אחר שהגיע בסופו של דבר לאחר שיחה עם נציג אל על והגדלת המשקל המותר למזוודה בתוספת תשלום.

אין, גאונות זה אנחנו!!!

עכשיו, כשחבל המשקל כבר לא היה מהודק על צווארנו, שמנו פעמינו לשוק הפשפשים שמתקיים בימי שבת בדלפט.

נהנינו מהדרך המקסימה מאמסטרדם לדלפט שהיתה מעוטרת בשדות צבעונים מרהיבים, נהנינו מהשהיה בעיר עצמה ובשווקים שבה (שוק העתיקות והשוק הרגיל), ישבנו בכיכר המרכזית לקפה משובח, ואפילו עזרנו לעובר אורח נזקק... ☺

בהולנד, כך מסתבר, יש מנהג לפיו חתן, לפני החתונה, אוסף על חולצה את שמות הנשים שנתקל בהן בדרך זו אחרת...

הבחור הנחמד שבתמונה ניגש אלינו וביקש שנרשום את שמותינו, וממש ממש לא יכולנו לסרב לו... שאנחנו לא נעזור לבחור במצוקה??
עזרה זה לגמרי אנחנו... 

בערב, אחרי עוד יום מקסים עם עוד קניות, חזרנו לשחק טטריס אריזות. כל קניה אילצה אותנו לשנות את הרכב המזוודות מחדש.

מפעילה גם את הראש, לא רק את הרגליים...

למחרת, שוב קמנו השכם ושמנו פעמינו למכירת Car boot שהתקיימה בפאתי העיר, וכמובן שהיו שם עוד דברים מהממים, במחירים מהממים, אבל כאן כבר נאלצנו לשקול בכובד ראש (תרתי משמע...) כל קניה וקניה היות והגענו גם לקצה היכולת של ההגדלות (כן, יש עוד אפשרויות, אני יודעת, אבל הן לא באו בחשבון הפעם משיקולים אחרים).

וכך נוצר מצב בו נאלצנו לוותר על דברים שבוודאות היינו קונות אם לא הייתה בעיית משקל. קצת מבאס, אבל ממש לא נורא, כי יהיו עוד פעמים, ואני מאמינה בכך שמה שצריך להיות שלי יהיה, ומה שלא, לא, ולגמרי משחררת...

אגב, היו גם חפצים שכבר קנינו במהלך הימים שחלפו והם הושארו בדירה היות ולא היה מקום מבחינת נפח ו/או משקל לקחתם איתנו.

היינו ברמת הגרם, נשבעת! ולכן השארנו שם את כל מה שהיה אפשר להשאיר מבחינת ציוד אישי, וכן, גם פריטים שנקנו והיו פחות חשובים לנו מאחרים.

אין ספק, הפעם התעלינו על עצמנו ונשברו שיאי עבר מפוארים... ☺

רק דוגמא זעירה, נחשו מה היינו קונות...

בערב, לא תאמינו, שוב שיחקנו טטריס אריזות ☺

נהג המונית שבא לאסוף אותנו שאל בעדינות האם השארנו משהו באמסטרדם, והתבייש לשאול את ההמשך המתבקש של השאלה - האם אנחנו בטוחות שאנחנו צריכות מונית או שאולי חברת הובלות... מיכל שחררה אותו מאי הנעימות ואמרה לו שהוא כנראה צודק...

ואם כבר נהג מונית מהמם, ראו המלצה בסוף הפוסט.

באמצע, בין לבין הקניות, היינו גם בשוק העתיקות המקורה De-looier  שבאמסטרדם, מקום מרהיב בפני עצמו, אך מאוד יקר ביחס למחירים של אותם הפריטים בשווקים שבחוץ. שווה ביקור, ולו רק בשביל הנפש.

כתובת השוק המקורה - Elandsgracht 109, Amsterdam מגיעים אליו עם טראם מס' 7 מהליידספליין.

עוד המלצה בשביל הנפש היא ללכת לאיבוד ברחובות היורדן, בין הסמטאות. הרחובות היפים האלה ובהם חנויות קטנות וקסומות, נמצאים במרחק הליכה קצר משוק העתיקות המקורה, כך שניתן בהחלט לשלב בין השניים.

חנות קטנה ומטריפה

ל-ס-י-כ-ו-ם!!

האמת היא שממש קשה לי לסכם את הפוסט הזה.... נהניתי מכל רגע בשבוע המופלא הזה, למרות שברובו היה קר, ואני, כידוע, סובלת מקור.

האוכל היה מעולה, החברה משובחת, והולנד, הייתה טובה אלינו, כמו תמיד ☺

הלכנו קילומטרים על גבי קילומטרים בהנאה גדולה, והיינו חוזרות על זה שוב עכשיו, אנחנו לא צריכות שנה כדי לנוח...

זה, למשל, צילום המסך של מד הצעדים מיום המלך עצמו, לא היו אופניים, ה"אופניים" זה בעצם הקטעים של ההליכה המהירה, והסך הכולל של הצעדים לאותו היום בלבד עומד על 37,500 צעדים, או, 13.9 קילומטר שנצעדו בקלילות המונעת בעזרת אדרנלין... ☺

המלצות -

כדי להתנייד בעיר, קנו כרטיס טראם אחד למספר הימים שבו שאתם שוהים בה. זה הכי זול, ומאפשר לכם גישה כמעט לכל מקום, לא כולל רכבות מחוץ לעיר.

אנחנו קנינו כרטיס ל-6 ימים (144 שעות מרגע הפעלתו) בעלות של 31 יורו בלבד. הוא נוצל עד תום.

שדירת הקניות השווה ביום המלך נקראת - Apollolaan.

בנוסף - מומלץ להגיע גם לוונדלפארק, יש שם הפנינג מטורף ומציאות שוות לא פחות.

נהג מונית ישראלי מהמם שמעבר להסעות משדה התעופה ואליו, עושה גם טיולים אישיים מודרכים בעברית במחירים שפויים לגמרי -

דורון - 31644044110 +

זהו! בערך...

עד לפעם הבאה, Long live the king, או בהולנדית -

מישהו בא לשחק טטריס מזוודות/סודוקו אריזות??

כבר שבוע שלא שיחקתי...

יעלי.