יום רביעי, 18 בפברואר 2015

חו"ל בלי ילדים - מדריך לתפעול הנשארים בבית

אמצע פברואר. למרות שעדיין יש ימים גשומים, אני מתחילה להרגיש איך האביב מחייך לעברי, ואני אוהבת את החיוכים האלה שלו...

שונאת חורף מושבעת אנוכי, ויש לי תחושה, אולי דימיונית, אבל אני חושבת שרוב האנשים שנולדו בחורף מתעבים אותו תיעוב גדול, ואילו רוב האנשים שנולדו בקיץ, חשים את אותו התיעוב כלפי הקיץ. היש אמת בדבריי? סתם מעניין לדעת, אשמח אם תכתבו בתגובות...

אבל!!! בענייני אביב עסקינן, ובאביב אנשים מתחילים לצאת מהבתים, לנסוע יותר לטיולים בארץ ובחו"ל, ובקיץ, עונת הנסיעות בשיאה.

ואיך זה בעצם זה קשור לפוסט? בפוסט הזה אשתף ברעיון נחמד שהשתמשתי בו כשהילדים היו קטנים בכל פעם שהיינו נוסעים לחו"ל בלעדיהם, כדי להקל עליהם את ההישארות בארץ כשאנחנו לא כאן.

אז נכון שהם תמיד נשארו בידיים האוהבות של סבתא, סבא ועוד סבתא ולא נגרע מהם דבר (ההיפך הוא הנכון), אבל עדיין היה בי הצורך לתת להם את ההרגשה שהם שותפים לטיול של אמא ואבא, ולא רק לחלק המתנות שבסופו.

אז מה הרעיון הגדול אתם שואלים? אז ככה -

לפני כל טיול שלנו הכנתי עבור הילדים חוברת שהיתה מורכבת מאוסף מכתבים שנכתבו מאיתנו, מכתב אחד בכל יום של הטיול, ובהם היה פירוט של המקומות והחוויות אותן "עברנו" ביום זה.

ולמה המילה עברנו מופיעה במרכאות? כי כל המכתבים נכתבו מראש, עוד לפני היציאה לטיול, לפי המסלול המתוכנן שלנו, פחות או יותר, והחוברת הושארה בבית לפני הנסיעה כדי שסבתא תקריא את המכתבים בכל ערב לפני השינה.

הטיול לאירלנד

הטיול לסלובניה

מעבר לכיתובים האישיים עבור כל אחד מהם, הוספנו בחוברת גם מידע כללי על המקומות  בהם אנו מטיילים כמו המיקומים של מדינות, יבשות, אתרים יפים או חשובים במדינה זו או אחרת, אמונות ומנהגים, וכך, על הדרך, עשינו להם גם שיעור חביב בידע כללי.

החוברת שבתמונות נכתבה כשהילדים היו בני שנתיים ושש, והתוכן והשפה הותאמו לגילאים אלה.

יש ללחוץ על התמונות כדי לראות אותן בתצוגה גדולה ומלאה.



"הבית של הדודה" = צימר/מלון בלשון הילדים כשהיו קטנים





הוספתי גם מעטפה ובה תמונות שלנו למקרה של געגוע פתאומי, ויצאה לי חוברת לתפארת...


בסוף החוברת חיכתה לכל אחד מהם טבלה ודף מדבקות שאותן עליהם היה להדביק בטבלה בכל ערב לאחר קריאת המכתב, מתוך ידיעה שלאחר הדבקת המדבקה האחרונה אמא ואבא יגיעו ☺.



מי שמחפש יצירת אומנות בסקראפ, לא כאן המקום, כי הדבר היחיד שאני יודעת לעשות ממש טוב מנייר זה עיסה, אבל אני חושבת שיצאו לי חוברות לא רעות בכלל בהתחשב בכישרון המוגבל ובתנאים של לפני כעשר שנים... ;-)

היום, כשאנו נוסעים לבד לחו"ל, העניין רלוונטי רק עבור הקטנה, אבל היא ילדה תכליתית... לא מעניינים אותה סיפורים ומעשיות על שדים אירים, מפלצות בריטיות, בתי מלוכה אצילים ושווקים גדולים.

היא ממוקדת מתנה. סליחה, מטרה.

והיות ואנו מתאימים את עצמנו לזמן ולדרישות, יש לנו לשם כך תיבת דואר אמיתית בתוך הבית אליה "נשלחות" מתנות מאיתנו בכל יום מימי הטיול.

על הדיוור היומי לתיבה אחראית גל שמתאמנת על תפקיד חייה בעתיד כפיית השיניים, תפקיד שאני ממלאת בנאמנה כבר מספר שנים לא מבוטל...

כן, עוד נשארה אחת בבית שמאמינה לי שהיא אכן קיימת ☺.


תיבה לי, תיבה לי, תיבה לי חביבה...

זהו. עכשיו רק נשאר לחכות לאביב ולקיץ ולקבוע את הטיול הבא... ☺

שיהיה לנו כיף תמיד,
יעל.