הכל בגלל חתול קטן...

החתולים אשמים בהכל! כמו תמיד, כן? אבל בדיוק בגלל זה אני אוהבת אותם כל כך, יצורים קטנים ומופלאים שלי...

לפני כמה חודשים מצאו גור קטן ומפוחד ליד חדר האוכל בעבודה.

מפה לאוזן ומפה לשם, כשעה אחרי הוא כבר שכן בטוח, שבע ומכורבל בשמיכה בתוך ארגז אצלי במשרד.

אחר הצהריים הקטן נסע איתי הביתה במטרה להישאר, כי חשבתי שאחרי שעוברים לדו ספרתי בספירת הדיירים עם הזנב בבית, זה כבר לא מורגש אם נוסף עוד אחד...

אז חשבתי... וזהו, שלא!
מסתבר שאצלם זה מורגש מאוד, והקטן חטף מהם על ימין ועל שמאל, ובכל הזדמנות אפשרית גם באמצע...

אחרי כשלושה שבועות בהם ראינו שזה ממש לא מסתדר והקטן באמת סובל, חיפשנו לו בית, וקשת התנדבה לאמצו.

כשהייתי אצל קשת ראיתי שהיא ריססה מים על עלים שהונחו בצורה מסודרת על מגש עם מצע חול (אדמה, בסדר, אבל יותר קל לומר חול ☺). כששאלתי מה זה, קיבלתי הסבר מקוצר, הדגמה חיה ואפילו עציץ עם כמה סוקולנטים (ככה היא אמרה שקוראים לעלים האלה, מודה שידעתי על קיומם לפני, אבל אף פעם לא התעמקתי בזן...) הביתה.

מי שהיה אומר לי מה יקרה כמה חודשים אחר כך, היה מקבל מבט מגחך וחסר אמונה כי הגיע הזמן לומר את זה ולהודות בפה מלא - מעולם לא ראיתי סיבה כלשהי לגדל משהו בעציץ, גם בגלל הטרחה, וגם בגלל האכזבה כי הרי הוא ימות בסוף, וגם בגלל הזמן שזה גוזל וממילא אין לי, ולכן לא גידלתי עציצים מעולם!

נכון שאנחנו מטפלים בגינה כבר שנים, אבל זה לגמרי שונה! יש  בה עצים שגדלים מעצמם ולא צריכים אותי, יש מערכת השקייה, ויש בעל... ☺

אז היום, כמה חודשים אחרי, אני מכורה! אנחנו מכורים! יניב נדבק גם הוא בסקלנטת מצויה, ואנחנו מבלים המון זמן בחיפוש אחר סוקולנטים מיוחדים, בטיפוחם, בהצמחתם משלב העלה עד הגעתם למצוות (סליחה,לבגרות ולאפשרות להעברתם לעציץ חדש..), ואנחנו    נ ה נ י ם !

העיסוק החדש והמתפתח גם הביא עימו שינוי ומהפך לפינות שהיו עד עכשיו "שוממות" בגינתנו, והיום הן זוכות לעדנה וצבע, בעיקר צבע...

תריס מקשת, קערות אמאייל מרומא ומדף הום מייד

מסתבר שאין דבר שיכול לעמוד בפני הרצון ותרסיס צבע / צבעי אקריל, וכל מה שמתאים לגינה המתחדשת שלנו, מקבל טיפול הולם באחד מהשניים.

מסגרת מראה שקשת מצאה ברחוב

כשעניין הצבע ממש מצא חן בעיני, החלטתי לצבוע גם עציצי טרקוטה פשוטים שניתן להשיג בכל משתלה, ולתת להם נוכחות צבעונית עם קריצה. הרשת מלאה ברעיונות לצביעה ולציור על עציצים, החל מפרידה קאלו וכלה במיניונים, הלו קיטי ושלל חבריהם המצויירים...

השלישיה שלי..

עכשיו, כשמלאו עציצנו צבע, צריך גם מדף, כדי שאלו עם הזנב שמסתובבים בחצר לא ישמידו אותם... בכלל, חתולים ועציצים אלו שני דברים שממש קשה לגדל יחד, ולכן כל אפשרות להגנה מתקבלת בברכה, כמו למשל כלוב הציפורים שמצאתי זרוק בפינת איסוף גזם והיה לי ברור מיד שזה מגן מושלם ואפילו יפה לעציצי היקרים...
(ואגב, מי שרוצה לזרוק כזה כלוב ישן או לא שימושי, אשמח לקבלו ☺).

חצי כלוב בפעולה

חצי כלוב בפעולה 2

אז איפה היינו? במדף...
לקחנו מידות, הזמנו עצים, יניב צבע והדביק, ו....טדאאאםםםםםם....

קוראים לזה אושר! אושר בצבעים! לאט לאט נמלא את המדפים בעוד אושר בצבעים, ובקרוב גם נוכל להחליף סוקולנטים צעירים עם מכורים נוספים. מי שבעניין, מוזמן לכתוב לי, אנחנו נשמח ☺

סוקולנטים חדשים בדרך...

ועכשיו, כמו בכל בר מצווה תקנית, מגיע שלב הקרדיטים והתודות...

תודה למקס הקטן שמצא אותי, תודה לקשת שהביאתנו עד הלום, תודה ליניב שמשתף פעולה עם כל השגעונות שלי, תודה לחברים שמוצאים כלוב של ציפורים וישר חושבים עלי (עופר, במיוחד לך, תודה על הכלוב שמצאת ♥), ותודה על זה שיש לי את היכולת לצבוע את הסביבה שלי בצבעים שמחים.

תודה גם לכם, שאתם קוראים ומגיבים פה, נתראה רק בשמחות ♥

נ.ב. אבל חשוב יותר מכל הפוסט למעלה -

אם כבר הזכרנו חתולים, אז עכשיו קיץ. וחם. והם צמאים. מאוד צמאים. וחתולים יכולים למות מהתייבשות. ובכל קיץ הרבה מהם מתים מהתייבשות...

אז בבקשה, מי שיכול, שימו קערה עם מים טריים בחצר בכל יום, זה יגזול מכם שתי דקות בדיוק... הם יודו לכם, וגם אני ♥

חג שמח!!

אני בפולנית...

בקיץ האחרון יצאנו, כמיטב המסורת המשפחתית, לטיול השנתי שלנו.

התכנון המקורי היה לצאת לשבוע בסלובקיה, ולהתמקד בשני איזורים עיקריים בה - הטטרה הנמוכים והטטרה הגבוהים.

מניסיון של טיולים משפחתיים כגון אלו, פרק זמן של שבוע ממש לא מספיק, היות ועם ילדים כל מתבצע בקצב איטי יותר, ועד שמצליחים להביא אותם למצב מאונך בבוקר, כבר צהריים...

אי לכך ובהתאם לזאת, אמרתי ליניב שבשביל שבוע אני לא פותחת מזוודה ושימצא טיסות אחרות, שמאפשרות יותר ימי שהיה במקום.

יניב, כמו חייל ממושמע חיפש ומצא שהטיסות לקושיצה הן אחת לשבוע - שבת - שבת, וכן, נאלצנו לשמחתי להאריך את הטיול בשבוע נוסף.

השבוע הנוסף הזה, אפשר לנו לעשות את הטיול בנחת וגם לקפוץ לאיזה יומיים שלושה לפולין, סתם, בעיקר כדי לגלות איך זה לשבת לבד בחושך...

אז זהו, שלא! פולין לא יושבת לבד, ובטח לא בחושך!!!

הגענו ליומיים, נשארנו שבוע שלם! גילינו מדינה יפיפיה, מפותחת, אנשים מקסימים ואוכל משובח!

לא נעים להודות, אבל סלובקיה, על נופיה היפים, פתאום נדמתה לנו כזו שיושבת לבד ובחושך...

טיילנו בכפרים ססגוניים, בערים קטנות ובנופים מהממים, ולנו בבית מקסים ששכרנו בפאתי העיר קרקוב.

קרקוב מהממת! גם בחלק החדש וגם בחלק הישן. יש בה סמטאות קסומות עם חנויות קסומות עוד יותר. יש בה כיכר שוק נעימה וכייפית עם דוכני אוכל וגלידה משובחים, יש בה חנויות ורשתות ענק וקניונים ועוד מיליון דברים אחרים, והכל מואר, והכל שירותי ונעים, וגם, כבונוס, ממש זול...

אבל, מכל אלה, הוקסמתי מאוד מהאומנות הפולנית המסורתית. יש בה ציורי פרחים, תרנגולים ואנשי כפר בצבעים מרהיבים, מושכי עין ולב, שקרצו אלי בכל חנות אליה נכנסנו.

ציורי הפולקלור האלה מופיעים בכל חור אפשרי, מודפסים על מגבות, תיקים, חולצות, מפיות, לוחות שנה, כלים, וכל מה שאפשר לצייר או להדפיס עליו.

בדרום פולין יש אפילו כפר שלם, זליפיה (Zalipie), בו כל הבתים זכו לציורים האלה על קירותיהם הפנימיים והחיצוניים, והכפר הפך ליעד תיירותי בשל כך. בביקור הבא בפולין, אגיע גם לשם. חייבת.

בכל מקרה, היה לי ברור שאני לא חוזרת הביתה בלי משהו עם הציורים האלו שגרמו לי להתרגש בכל פעם מחדש, וכך חזרתי הביתה מהטיול עם שלל של פריטים מודפסים באומנות פולקלור פולנית.

היה לי ברור שמתישהו זה יגיע גם אלי, בדרך הביטוי שלי, בתרגום שלי לאומנות הפולנית, המרהיבה והצבעונית.

ואז, זה קרה מעצמו. ביום האחרון של חנוכה, אחרי כחודש של יצירת סביבונים עם רקע שחור ונקודות צבעוניות, הרגשתי שאני חייבת לצבוע סביבון לבן. חייבת.

אז צבעתי. והתחלתי לנקד בנקודות ססגוניות.
ומשהו היה חסר. השחור היה יותר יפה, לא יעזור ללבן כנראה...

ואחרי שסיבוב הצבע הראשון התייבש, החלטתי להוסיף נקודה מעל, בצבע שונה לחלוטין, זועק לא פחות וממשפחה אחרת לגמרי, והפלא כמו החל להתרחש מעצמו...

אל מול עיני ראיתי איך האומנות הפולנית מתרגמת לנקודות שלי... אצתי רצתי להוציא לוח שנה פולני שרכשתי, וזה היה בול זה!

האסימון ירד והפעמונים צלצלו בראשי!

הבנתי שסוף סוף זה יצא! היה לי ברור שזה יקרה, רק לא ידעתי איך ומתי זה יקרה... אושר גדול הציף אותי, נכנעתי ללבן ונשביתי בקסמו...

וברור לי עכשיו שזו רק התחלה של משהו חדש וקסום עוד יותר ממה שהיה לי עד כה...

עולם הנקודות שגיליתי בשנה האחרונה עושה לי טוב! אני כל כך נהנית מהשלווה ומהרוגע שזה משרה עלי, וממשיכה לגמרי באותו הקו של הצבעים הססגוניים, העזים והמרהיבים בהם השתמשתי ביצירות עיסת הנייר שלי...

זהו, נראה לי שהבנתם שאני מתרגשת ונרעשת מהגילוי, עכשיו אני צריכה להוכיח את זה בתמונות, אז הנה הן התמונות של הסביבונים שלי, הראשונים בפולנית שלי, על רקע הלוח שהיווה מקור להשראה.

בעקבות הסביבונים, באה סנונית קנבס ראשונה באותה קשת צבעים וסגנון...

מבטיחה לעדכן בהמשך שיבוא ☺

ואם תרצו לראות עוד תמונות לפני כולם - היכנסו לחשבון האינסטגרם שלי  על ידי לחיצה כאן - אינסטגרם

אה, ולקיץ הבא, תזמינו חופשה בפולין. בכפרים, בנופים, וכן, גם בקניות. תכינו מספר כפול של מזוודות...

יום נקודות שמח,
יעלי.

וואו!

למה וואו? כי אין לי ממש שם לפוסט, ולכן החלטתי לקרוא לו וואו, כי המילה הזו מתארת בדיוק את מה שאני מרגישה לגבי עולם הנקודות החדש שלי.

אומנם לא כתבתי כאן מזמן, אבל לא נטשתי. לא את עולם היצירה ולא את הבלוג. סתם עניין של אין לי זמן לנשום או להסתכל במראה ולא מעבר לכך, וטוב שכך ☺.

מקווה שאתם עדיין כאן, קוראים וגם נהנים.

פתאום, במרחק הזמן, נראה לי שעברתי המון בחודשים האלה, והעבודות שמופיעות בפוסט הקודם נראות לי בוסריות וכל כך התחלתיות...

עם כל מנדלה שיצרתי כאילו גיליתי עולם חדש. אומנם מדובר בנקודות, אבל מסתבר שכל נקודה נחשבת (רגע, זה יכול להיות שם מעולה לפוסט...), ולכל נקודה ולאופן שבו מציירים אותה יש משמעות.

גם לבחירת הצבעים יש משמעות. ויש עוד רבדים ביצירת הנקודות האלה, שכל אחד מהם מוביל לתוצאה שונה.

ואגב תוצאה, כשאני מתחילה מנדלה, הדבר היחידי שאני יודעת כמעט בוודאות, זה רק הגוונים שאני בוחרת להשתמש בהם. לא מעבר. המנדלה לגמרי יוצרת את עצמה, וכאילו בוחרת עבורי מחדש בכל הקפה את הצבע הבא בו אשתמש.

זה נשמע אולי מוזר או מצחיק, אבל כשאני מתחילה יצירה, בחיי שאינני יודעת מה יצא בסוף תהליך היצירה הזה ואיזו מנדלה תצא...

אה, וגם לא הצלחתי לשחזר או ליצור במדוייק אף מנדלה. כל אחת היא דגם אחד, יחיד ומיוחד. אין לי מושג למה, אבל זו עובדה כרגע. אם אצליח לפצח את העניין, אדע לשכפל מנדלות אהובות.

אני מנקדת הכל! קנבסים, קערות, כדורים, סביבונים, וכל מה שאפשר לנקד, וזה גורם לי אושר ♥.

היבט נוסף שמשמח אותי הוא החזרה להנחיית סדנא ליצירה, מה שלא עשיתי בשש השנים האחרונות, ומסתבר שהתגעגעתי כל כך...

המפגש עם הנשים היוצרות ממלא אותי באדרנלין מטורף, ואני חשה תחושת סיפוק נפלאה מעצם העברת הידע והשיתוף עם אחרות.

עד כה קיימתי שני מפגשי סדנאות מרוממי נפש מבחינתי, ואני מקווה להמשיך בהם.

אז מה היה לנו עד כה? אבנים מנוקדות, תמונות קנבס מהממות, קערות, כדורים וסביבונים, וסדנא מושלמת, ואת כל זה ניתן לראות בתמונות, שאני מקווה שמשקפות ולו במעט משמחת הנקודות שלי ☺.

סדנא ליצירת אושר ♥

כך, פחות או יותר, נראה עולם הנקודות שלי בימים אלה, והדבר מסב לי עונג רב.

רוצים לראות עוד תמונות לפני כולם? היכנסו לחשבון האינסטגרם שלי - לחצו כאן.

עיסת הנייר נשארה הרחק מאחור, כזיכרון מתוק ותו לא. מתקשה להאמין שאחזור לעיסת הנייר.

אני צריכה גיוון, תשוקה ולהט בחיי היצירה שלי, וללא תשוקה זו, היצירות מאבדות מערכן. יצירה שנעשתה שלא מתוך תשוקה ולהט, אינה יצירה בעיני...

לחיי יצירות שמחות!
יעלי.

האבנים המתגלגלות

הכל התחיל מאבנים לבנות שהגנן הניח לרגלי העצים במקום עבודתי (העבודה הזו של הגדולים, לא הסטודיו...).

משהו בהן קסם לי. לא יודעת לומר בדיוק מה זה היה, אבל מיד כשהבחנתי בהן, נעמדתי מולן ובחנתי אותן, ודמיוני אץ לו רץ לו למחוזות אחרים לגמרי...

חפנתי כמה מהן בידי, וכך, יחד איתן, באופן ספונטני לגמרי, יצאתי לחנות היצירה הקרובה למקום עבודתי.

בדרך, התגלגלו רעיונות רבים במוחי הקודח, וכשהגעתי לחנות היה לי ברור שאני הולכת לקנות טושים אקריליים שישמשו לציור על האבנים...

אז קניתי.
וכשהגעתי הביתה, התיישבתי כאחוזת דיבוק לנסות את העניין.
צרפתי אלי גם את הבנות, וביחד העברנו כמה שעות של כיף בציור על אבנים, ובלי קשר להמשך, אני ממליצה בחום על הפעילות המהנה הזו עם הילדים.

ציירנו את כל אלה שבתמונה ועוד קצת, והרגשתי שזה נחמד, אבל לא בדיוק זה מה שאליו התכוונתי... אומנם נהניתי והיו תוצאות יפות, אבל עדיין בער בי רצון לא ברור לנסות עוד דברים...

אז הלכתי לחפש אבנים אחרות. גדולות יותר ועגולות יותר, ובאף מקום לא מצאתי. בכל המשתלות בסביבתי מכרו אומנם חלוקי נחל בגדלים שונים, אך צורותיהם של החלוקים לא התאימו למה שדמיינתי בעיני רוחי...

הרחבתי את איזור החיוג והחיפוש וכך הגעתי למקור  שמספק את האבנים למשתלות, ואצלו מצאתי את מבוקשי, במחיר של 15 ש"ח לק"ג ( כשלעיתים 2 אבנים זה ק"ג, כן? ).

קניתי כמה ק"ג יפים של אבנים יפות עוד יותר שנבחרו בקפידה אחת לאחת, חזרתי הביתה נלהבת ושלפתי את צבעי האקריל הרגילים והטובים...

מה אגיד ומה אומר? עונג!!!

גיליתי רובד נוסף ואחר של ציור על אבנים, שרק גרם לי לרצות לגלות עוד! נהניתי מכל אבן ומכל טיפת צבע, הרגשתי שמשהו חדש מתחיל אצלי עכשיו, ואני חייבת ללמוד ולחשוף בו עוד ועוד רבדים, כמו מקלפת עטיפות רבות בדרך אל מתנה נכספת.

וכך הגעתי אל הנקודות ואל המנדלות שנוצרות מהן, עולם קסום בפני עצמו...

ואז, יום אחד חשבתי לעצמי, אם אפשר על אבנים, למה שלא יהיה אפשר על פריטים אחרים? על קנווס? על מוצרי עץ שונים שיש בחנויות היצירה?

וכך, יצאתי לי למסע ליקוט שכל יעודו היה למצוא פריטים שיתאימו לציור מנדלות הנקודות שלי, כאשר בהתחלה התמקדתי בפריטים עגולים בלבד. בהמשך, זה לגמרי עבר לי...

מאז, קצת יותר מחצי שנה אחרי האבנים ההן בחצר העבודה, אני שרויה בעולם קסום של צבע ומנדלות שסובבות אותי (תרתי משמע..).

כשאני מתחילה ציור של מנדלה, אני אף פעם לא יודעת איך היא תסתיים.. משהו פנימי מוביל אותי לבחירת הצבעים והדוגמא, ואני החלטתי שלא להתנגד ולזרום עם האינטואיציה והרצון הפנימיים...

עד כה, נראה לי שהשיטה עובדת טוב, אני ממש מרוצה מהתוצאות.

מסתבר שלעולם המנדלות יש משמעויות רבות (להלן ויקיפדיה) שלא בטוח שאני מתחברת אליהן, אבל ליצירתן, בדרכי שלי, אני מתחברת מאוד, ואני נהנית מכל נקודת צבע על הקנווס שלי.

כבר חודשים שאני מנקדת וממנדלת הכל, ויסלחו לי הבבושקות. עייפתי מלהכינן, ולכן הן נזנחו קשות לאחרונה.

אם אני יוצרת משהו, זה נעשה רק מאהבה ובאהבה גדולה ליצירה עצמה, וכשמרגישים שזה כבר לא נעשה כך, אז אני מעדיפה שלא ליצור..

אני מניחה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ולנסות בעולם החדש שלי, ואשמח לשתף בחוויות וביצירות גם בהמשך.

בינתיים, שמה פה כמה תמונות של השראה מעבודתי עד כה ☺.

האבנים ההן, אלו מתחילת הפוסט, גלגלו אותי לעולם חדש, מאתגר וקסום, ועל כך אני מודה לאיזה גנן עלום שם על שבחר את האבנים ההן, ובעצם כך, על שהביאני עד הלום... ☺

שיהיה לכולנו יום צבעוני ושמח,
יעלי.

חתולים בצנרת

הכל התחיל מחוט ברזל שהתגלגל לידי.

שיחקתי לי עם חוט הברזל ללא כוונה מוגדרת או מוצהרת מראש, ובסיום ההתעסקות שלי איתו היה נדמה לי שאני רואה בו דמות.

כמובן שמיד שלפתי דבק פלסטי ונייר עיתון והתחלתי לצפות את החוט להנאתי. בסיום, הנחתי את פאר היצירה להתייבש בצד ושכחתי ממנה לכמה ימים טובים.

כשנתקלתי בה שוב על שולחן העבודה שלי, הדמות כבר לא נראתה כל כך דמות אלא דמתה יותר לחתול, וכשאני רואה חתול, החתול כמובן מנצח, ולכן מיד התיישבתי והוספתי לדמות שלי זנב.

לאחר הזנב עיצבתי גם פנים חתוליות מתוקות, וחיכיתי מספר ימים נוספים לייבוש. כשהחתול התייבש, היה לי ברור שהוא יהיה חתול אפור, ולכן, כדי להוסיף לו צבע, הוספתי לו גם מצנפת שובבה בצבעי אדום לבן.

וכך נולד מהממיאו. סליחה, ירמיאו -

 

שבוע ימים היה ירמיאו חתול בודד. כשפרסמתי את תמונותיו, אורית ביקשה לאמץ לה חתולה תואמת בגוונים של חתולתה, שהיתה חתולה טורטית בצבעי שחור-כתום (מקור השם טורטישל - שריון הצב).

מכיוון שלא טוב היות החתול לבדו, החלטתי להכין בנוסף לטורטית גם חבר ג'ינג'י שיארח חברה לירמיאו שלי, וכך נוצרה לה חבורה עליזה וצבעונית של חתולים שמחים ומשמחים - ירמיאו, בלקיאו וכתומיאו (פמפקין) -

בלקיאו כבר בביתה החדש והצמד שלי מחייך לי בסטודיו בזמן העבודה.

מה שטוב, זה שהם לא מפריעים לי לעבוד, שלא כמו זוזי שמתעקשת לדרוך דווקא על הפלטה של הצבעים הטריים ולסמן אחר כך את כל הבית בצבעי אקריל בדמות כפותיה הענוגות, או זוקו המהמם שמתעקש לקבל ליטוף דווקא (ובאותו הרגע ממש) ביד שצריכה יציבות בציור קווי מתאר דקים , או סימנטוב המתוק שצריך, אבל ממש צריך לשבת עלי ולגרגר תוך כדי טפטוף ריר חינני בדיוק כשאני צריכה לעשות את העבודה בעמידה, או כמו מיקוש הנסיכה האנטיפתית שהופכת חברותית ברגעים שממש אי אפשר, או כמו חתוללה שרודפת אחרי שמחה כמו שכיפת ברזל רודפת אחרי רקטה וכל זה בין הרגליים שלי באמצע העבודה או כמו שקבבי וצוקי... הבנתם, נכון?

חתולים הם יצורים מופלאים! מי שלא יודע את זה עדיין מפסיד, אבל תמיד מוזמן אלינו הביתה לחוויה מתקנת.

מי יודע, אולי גם יצא עם חתול... ☺.

שיהיה לנו יום מיאולה!
יעל.

אוצרת את הזמן

עורכת הדין חגגה אחת עשרה שנים להיווסדה.

כיאה למתבגרת שהחלה את גיל ההתבגרות בגיל ארבע בערך, היא הכינה לנו רשימת מתנות מבוקשות לאירוע כבר כחודשיים לפני, בעיקר כדי שיהיה לנו זמן להיערך...

מה שהיא לא ידעה זה שאמא שלה נערכה לכך מהיום שהיא נולדה.

אז נכון שכשהתחלתי עם העניין לא תזמנתי את זה לגיל אחת עשרה דווקא, אבל עכשיו פשוט החלטתי שהילדה מספיק בוגרת כדי לקבל את המתנה הספציפית הזו עכשיו, ומכאן והלאה, היא זו שתמשיך אותה, לעד או עד שימאס לה, מה שיבוא קודם, וכן, יש במקרה הזה גם כפל מבצעים...

אתם בטח תוהים עכשיו על מה אני מדברת. מה זה הדבר הזה שלוקח שנים להכינו והוא עדיין לא שלם...

אז הדבר הזה הוא תיבת עץ שקניתי בחנות יצירה, שייפתי קמעא, ציירתי על המכסה העליון שלה ציור חביב שמתאים לעורכת הדין, והוספתי מתחת כיתוב של שמה ותאריך הלידה.

יצא מקסים, נכון?? אחת המתנות המיוחדות שהכנתי...

נראה לכם????

התיבה היא רק כלי הקיבול של המתנה האמיתית.

תוכן התיבה הופך אותה לקפסולת זמן מדהימה שאוצרת בתוכה פריטים, מסמכים, ציורים, כרטיסים מיוחדים ועוד דברים שמסמלים ציוני דרך, אירועים, שמחות והצלחות שהנערה חוותה מיום היוולדה.

מחזיק המוצץ המיתולוגי, מזכרות מגן הילדים, כרטיסי ברכה מרגשים

כל הדברים שבתיבה נבחרו ונאספו בקפידה לאורך השנים מאז היותה זוג עיני שקד בוהקות עם פה נטול שיניים וחיוך ענק מרוח בין האוזניים (ולראייה, הנה התמונה בדרכון הראשון שלה...).

דרכון ראשון, משקפיים מגיל שש ונעליים סרוגות מגיל דקה...

לאחר שקיבלה את כל המתנות הקונבנציונליות להן ייחלה (למי שממש מתעניין: כסף, כסף, כסף וספר....), הענקנו לה את התיבה הפושטית שהמראה החיצוני שלה לא מסגיר, אפילו לא במעט, את שהולך להתרחש לאחר פתיחתה...

הפריטים שבתיבה סודרו בסדר כרונולוגי, מהיום לאחור, עד לימי הינקות הראשונים בתחתית התיבה.

כשעורכת הדין התחילה להבין מה יש לה ביד, היא ביקשה שקט ושאף אחד לא יגע ולא יפריע.

אומנם עורכת דין, אבל אף אחד לא הקשיב לה, וכולם הקיפו אותה, רוצים גם לראות, לגעת ולחוות את ההתרגשות. שתתבע אותנו...

עיני השקד נפערו והחיוך הענק ההוא שוב נמרח על פניה. היא החלה לעבור על הפריטים, אחד אחד, ובכל אחד מהפריטים היא נזכרה במשהו אחר. היא היתה אחוזת התרגשות וקסם, ואני בעקבותיה, אפילו שאני מכירה את כל התכולה בעיניים עצומות.

לאחר יותר משעה של בהייה, קריאה ומישוש, ושוב בהייה, קריאה ומישוש של כל הפריטים, עורכת הדין ניגשה אלי ואמרה "אמא, זו המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים"....

לא הייתי צריכה יותר מזה, או, בשפה המקצועית של עורכת הדין ...I rest my case.

ושלא תחשבו שהאחרים מקופחים, גם למדען יש תיבה כזו מוכנה, וגם של הקטנה בהתהוות. היא עוד צעירה מדי בכדי לקבלה.

אז אם ילדיכם עדיין צעירים, אני ממליצה בחום לאסוף עבורם פריטים חשובים ומזכרות מכל מיני אירועים ותקופות בחיים, דברים שהיום אנחנו לא מייחסים להם חשיבות ממשית, אך ככל שהזמן חולף, הם הופכים למזכרות משמעותיות ובעיקר מרגשות עבורם ועבורנו.

שיהיה לנו רק בשמחות תמיד,
יעל.

עץ או פלי

עץ. חומר הגלם האהוב עלי ביותר אחרי עיסת נייר.

למעשה, אם חושבים על זה לעומק, עיסת נייר מקורה מן העץ, וכשהיא מתייבשת, תכונותיה הן כשל עץ:
היא אינה שבירה, היא עמידה בפני מכות ונפילות, וכמוהו, גם היא מתנפחת במים.

אבל לא לדון בתכונות עיסת הנייר אני פה. אני פה כדי לתעד (לעצמי) וכדי לשתף (את מי שקורא את הרשומות שלי, ואני מכירה לפחות שתיים כאלה, אז זו כבר סיבה טובה...) במשחקים שלי בעץ בתקופה האחרונה.

אתחיל בפטריית עץ שמצאתי בביקור בשוק הפשפשים בחיפה באחת מהשעות המוקדמות ביותר של היממה שאתם יכולים להעלות על הדעת.

ראיתי אותה, מרוטה וחבוטה למשעי, ולמרות זאת התאהבתי בה מיד. תמורת עשרה שקלים מלאים היא גם הפכה לשלי.

האמת? לא ידעתי בכלל למה היא משמשת, פשוט אהבתי אותה וזהו, סיבה טובה מספיק כשלעצמה לרכוש אותה.

שאלתי את המוכר למה היא משמשת, והוא אמר שאם אני שואלת, סימן שאני צעירה מדי (כבר היה שווה עשרה שקלים, לא?), והסביר לי שהפטריה שימשה לתיקון גרביים. היו מניחים את הגרב כאשר החור הפעור במרכז הפטריה, וכך היה נוח יותר לתפור ולסגור אותו.

היום, בעידן ה"שלוש גרביים בעשר שקל, תוצרת סין, למהדרי מהדרין", קשה לי להאמין שמישהו ישתמש בפטריה הזו לתקן גרביים, ובוודאי שלא אני, אבל אני עדיין חושבת שזו לא סיבה להשאירה במצב בו היא נרכשה, ולכן חידשתי אותה.

חידשתי אותה בסגנון האופייני לי, והענקתי לה פרצוף בבושקי מתוק.

אחריה, או במקביל כמעט, רכשתי לי חמישיית בבושקות גולמיות מעץ (כן, כן, מטריושקות, יודעת...) במקס סטוק, שוב תמורת עשרה שקלים מלאים, והחלטתי שאני מציירת וצובעת אותן בסגנון הרוסי האותנטי.

תמונה משפחתית

לסיום, לא עץ (זה החלק של הפלי... ;-) ), אבל בהחלט באותו עניין בבושקי, הכנתי סדרה חדשה של מגנטים בבושקיים - 

שיהיה לכולנו יום צבעוני ושמח,
יעל.