יום שני, 24 ביוני 2013

נשמות עם שפם...

חתול. חיה אצילית, חכמה ופקחית.

אני יודעת שלא רבים יסכימו איתי, ואת זה אני אומרת בצער רב, היות ואני רואה מדי יום סביבי את היחס של רוב האנשים לחתולי הרחוב.

לאורך השנים והדורות התקיימו תפיסות ואמונות שונות ומשונות לגבי החתול, רובן (ולדעתי האישית כולן) חסרות כל בסיס או אחיזה במציאות, ובעיקר מטופשות.

מי שלא גידל חתול מימיו, לא מבין אפילו עד כמה החיה הזו מדהימה.
בניגוד למיתוס הנפוץ ביותר, זוהי חיה חברותית ונאמנה מהרגע שרוכשים את אמונה, לאט לאט ובאהבה רבה. כמו כולנו, לא?

אני מגדלת חתולים כמעט כל חיי, וכל חתולי הבית שלנו הם חתולי רחוב לשעבר שנאספו לביתנו בשלב כלשהו של חייהם.

זקן חתוליי כרגע, זוקומבוש קרוקומבוש הראשון (או, בקיצור, זוקו) הוא היום בן שמונה, חתול אצילי ומיוחד, נאמן ואוהב, שנאסף מהרחוב בהיותו גור זעיר.

אחריו נאספה זוזי, היום בת שש, חתולה מיוחדת באופי ובהתנהגות, שונה באופייה לחלוטין מזוקו, אך אי אפשר שלא לאהוב גם אותה, כל עוד זה בתנאים ובגבולות שלה.


אחריהם הגיעה שושנה, או, כמו שמאיה קוראת לה שחורשנה כי היא שחורה לחלוטין. שושנה אימצה אותנו. היא פשוט הופיעה בפתח הבית יום אחד וישבה שם כמו צל. לא יללה, לא זזה כמעט, אפילו ניסתה שלא להתבלט. לאט לאט נפשו של איתי נקשרה בנפשה, והיא הפכה לחלק מהבית. איננו יודעים את גילה, אך אנו בטוחים שהיא הייתה חתולת בית שננטשה ועברה תקופת חיים קשה עד שהגיעה אלינו. את העקבות לתקופה הקשה, רואים בהתנהלותה עד היום.

ואז הגיע צ'לו... גור צרחן ומתוק שנמצא נטוש באוגוסט שעבר על ידי חברתי שלה, אישה קטנה עם לב ענק. את צ'לו האכלנו מבקבוק עד שבגר, והיום הוא חתול ענק עם נשמה ענקית עוד יותר, מתמסר באהבה ובאופן ודאי גם מכיר תודה על התקופה ההיא...

לפני כחודשיים נמצא גם חצי. גור שנלכד בשיח קוצני ענק ויילל את נשמתו עד שגל שמעה אותו וגייסה משלחת חילוץ לגיזום השיח וחילוץ האוצר. היום הוא שדון קטן שמתרוצץ בבית בשמחה חתולית שלא יודעת גבול ומטריף את כל זקני השבט.


ועכשיו יש אחד נוסף שמצאתי זרוק ברחוב, נטוש, חולה, אומלל. את אחיו לא הצלחתי להציל, והוא מת כמה שעות לאחר שהגענו אל הוטרינר.

הוא עדיין נאבק על חייו, ולעיתים נראה לי שהוא מוותר קצת. אין לו שם עדיין, ואתמול, כשחיפשתי סימנים שמעידים על התאוששות, חשבתי לקרוא לו סימנטוב, אולי זה יעזור, לי ולו.

מה שהכי עצוב לי זה שהמון אנשים חלפו על פניו, ולאף אחד לא היה אכפת ממנו, ואני בטוחה שיש עוד עשרות, אם לא מאות, גורים כאלה עכשיו ברחבי הארץ כי זו התקופה שאחרי גל ההמלטות הגדול שהיה בסביבות פסח.

אנחנו כאילו רגילים להתעלם מהנשמות השקופות האלה בחיי היום יום שלנו, אבל אני חושבת שחשוב שנזכור ונלמד גם את  ילדינו שלכל יצור חי יש נשמה, ומגיע לו הכבוד הבסיסי כדי להתקיים.

והכבוד הזה יכול לבוא בצורת קערת מים בחצר (גם אם זה בניין משותף או מקום עבודה), בעיקר עכשיו בקיץ, בצורת מתן אוכל מדי פעם, ואפילו אם מדובר בשאריות, וגם בצורת ליטוף...

אני מאמינה שמי שנותן אהבה מקבל אותה בחזרה, גם בצורת ליקוק או התחככות פרוותית ברגל שכולה בעצם הבעת תודה ענקית.

וכן, זו אני המשוגעת שאתם רואים מאכילה חתולי רחוב, ותמיד יש לי שקית זמינה עם אוכל חתולים בכל מקום. פעם, כשהילדים היו קטנים, זה היה אפילו בסל של העגלות שלהם כשיצאנו לטיול...

ואם הגעתם עד לכאן, אתם בטח תוהים למה כתבתי בכלל את הפוסט הזה... אז האמת היא שבתחילת הקיץ חשבתי לבקש "על הדרך" באיזה פוסט שתשימו קערת מים בסביבה הקרובה שלכם, ואיכשהו לא יצא.

עכשיו, כשאני כבר שבוע כמעט נלחמת על חיי גור אומלל, בייחוד לאחר שאחיו לא שרד, המחשבות על הנשמות האומללות האלה לא מרפות ממני, ואם הצלחתי באמצעות הפוסט הזה לגרום להצבתה של אפילו קערת מים אחת באיזו חצר, הרווחתי.

אז מה אתם אומרים? תשימו קערת מים?

תודה מראש, בשמי ובשם הנשמות הטהורות עם השפם :-).

ושלא תחשבו שאיני יוצרת, הנה הצצה למה שמעסיק אותי בימים אלה...

שיהיה לכולנו רק טוב תמיד,
יעל.

יום ראשון, 9 ביוני 2013

צבע מתריס

לפני כשנה קניתי זוג תריסים ישנים, חסרי צבע וחן. תמיד רציתי זוג תריסים עתיק שיהיה תלוי על קיר בכניסה לבית, ויתן אשליה של חלון ישן ויפה.

אחרי שקניתי את זוג התריסים, היה צורך בקיר מתאים, אך מכיוון שלא היה כזה בבית הקודם, התחלנו לחפש בית חדש... (סתם, לא מדוייק, אבל זה ממש יצא ככה...).

עכשיו, כשהגענו לבית החדש, חיכיתי לרגע בו אוכל להתפנות לקיר שבגללו נקנה כל הבית (טוב, נו, לא ממש...).

אז אחרי פריקת כל הדברים החשובים, ואחרי התקנת כל הדברים העוד יותר חשובים, ולפני ביצוע הדברים הפחות חשובים, הרשיתי לעצמי להתפנות לדבר הכי פחות חשוב מבחינה פרקטית אבל ממש בער בי לבצע אותו כבר - התריסים!!

הקיר שיועד להם הוא הקיר הסמוך לדלת הכניסה לבית. לא התעמקנו בו יותר מדי, אך כשעברנו הקיר היה בצבע צהבהב חרדלי, ולכן הוחלט על צביעת התריסים בצבע שמנת מיושן.

שלוש שעות תמימות הקדשתי לצביעתם, תוך הקפדה על כל מילימטר, כדי שיהיו נאים, לפחות כמו שהיו פעם, בעבר הרחוק.


כשהגיע זמן התלייה, באנו נרגשים לקיר שעל פניו חלפנו מבלי משים במשך השבועיים שקדמו, וגילינו שהגוון הצהבהב חרדלי היה בעיקר לכלוך שהצטבר על הקיר בשבע שנות קיומו ואף אחד לא טרח לנקות....

היה ברור לנו מיד ששום תריס מהמם שכל כך חלמתי עליו לא יתלה על קיר כזה מלוכלך, ולכן מיד הוחלט על מבצע צביעת קירות החוץ שבכניסה לבית.

שעתיים לאחר מכן הכל נראה חדש ונקי וכבר לא צהבהב חרדלי...

התריסים נתלו, אבל אני הרגשתי פספוס בצבע... צבע השמנת של התריסים נראה פתאום חיוור מאוד על רקע הקיר הצבוע והנקי...

כל הערב התלבטתי, ובסופו של יום החלטתי ללכת עם האינטואיציה, פתחתי את מניפת הצבעים ומיד בחרתי בצהוב חלמון.


למחרת בבוקר הצבע החדש נקנה, לא לפני שיניב שאל אותי לפחות פעמיים אם אני בטוחה בצבע, ואמר שיש לי עוד הזדמנות להתחרט (כמובן שלא...), וכל שנותר לי הוא להקדיש שלוש שעות נוספות לצביעה חוזרת (שהיא די מבאסת, למען האמת, אבל המטרה מקדשת את האמצעים ואת בזבוז הזמן הנוסף...).

צהובים יותר מהשמש ועסיסיים יותר מביצת עין במילואה, התריסים החדשים נתלו על הקיר הבהיר, והשמש כאילו זורחת על סף דלתנו בכל בוקר. אין ספק, מראה מלבב, אני אוהבת!



בהמשך אני מתכוונת להזמין מראה בגודל תואם ולהתקינה על הקיר מתחת לתריסים, כך שתהיה בהם גם תועלת מעבר ליופי.

שיהיה לכם יום צהוב ושמח,
יעל.