יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

יעלי, תעשי לי בבושקהההההה....

כבר עבר המוןןןןן זמן מאז שיתפתי לאחרונה את הבבושקות המוזמנות באופן אישי כמתנה מיוחדת למישהו אהוב.

אני מקבלת הרבה הזמנות לבבושקות מיוחדות שמותאמות באופן אישי למקבל/ת המתנה, ותמיד תמיד אני נהנית מחדש מהאתגר החדש שמוצב לפניי.

לא את כל הבבושקות האלה אני מצלמת, לפעמים סתם משכחה, ולפעמים מלחץ של זמן למסירה, אבל לאחרונה הצטברו לי כמה בבושקות שכן הצלחתי לצלם, והחלטתי להעלותן לבלוג לצורך התיעוד.

הראשונה היא בבושקיטי. בבושקה שהוזמנה במיוחד עבור מנחת סדנאות אהובה שמאוד מאוד מאוד אוהבת את קיטי, וסימן ההיכר שלה הוא סיכת ראש קליפס קטנה בצבע לבן. לאור התגובות הנלהבות שקיבלתי מכל עבר, אני חושבת שדי הצלחתי במשימה בבבושקה הזו -

מיאו, יש פה חתולה...

יש עוד חתולות מאחורה... (לקרוא בסגנון זאב רווח...)

אחריה יש את גפן בת החמש, ילדה בלונדינית עם גינוני נסיכה עדינה, שממש, אבל ממש התבקש להכין לה בבושקת נסיכה בלונדינית בגווני הורוד האהובים עליה כל כך -



אחרי גפן, הגיעה הזמנה לחתן וכלה. כבר עשיתי בעבר זוגות של חתן וכלה, אך הפעם נתבקשתי לצבוע את זר הפרחים שבידי הכלה בשלל צבעים מרהיבים, וכן להוסיף לה זר פרחים על הראש, גם הוא בשלל צבעים, מה שהפך אותה לממש מיוחדת.
הצבעים המרהיבים על הרקע הלבן עושים משהו ממש משמח בלב כשמביטים בה.

ממעוף הציפור. מושלמת!!

אדון חתן, לעומתה, קיבל גוון סומק עדין בלחייו והפך ל"אנושי" כמעט...


חינני, סמוק וביישן, חלומה של כל אם פולניה

נשבע לך לא בוגד, בחייאת עיוני לא בוגד... (מי רואה יותר מדי ריאליטי, מי??... )

ואז הגיעה ההזמנה עבור תבל. תבל היא נערה לפני גיוס, שהולכת לעבור קורס חובשים בצבא ולהפוך לחובשת מן המניין. כמובן שהתוצאה בהתאם למבוקש, ואני מאוד מאוד אוהבת אותה.

יש בה משהו במבט שגורם להתאהב בה (ואני אומרת את זה למרות שאני אוהבת את כל בובותי, וכולן יפות בעיני, ובכל זאת... ♥ )



אחרונה חביבה לפוסט זה היא ליהי. ליהי, בעלת "מעשה במאפה" ביקשה שאכין בבושקה בדמותה. אני החלטתי לצאת קצת מהקופסא, או, יותר נכון לצאת מהבבושקה, והצעתי לליהי לצייר אותה על עץ, ואמרתי שאם זה לא יהיה מוצלח בעיניה, אכין לה בבושקה כמו שהיא ביקשה מלכתחילה.

ליהי זרמה עם שגעונותי, מבלי לדעת אפילו במה מדובר.

כשהבובה של ליהי היתה מוכנה, התקשרתי אליה ואמרתי לה שכנראה הבובה נשארת אצלי והיא תקבל בבושקה, כמו שביקשה מלכתחילה... היא יצאה מהממת!! טוב, עכשיו אני עפה על עצמי... מהממת בעיני, בעיני...

אבל כדי שלא אעוף לבד, הנה היא לשיפוטכם, אולי גם אתם תחשבו כמוני ותראו שאני לא סתם מתלהבת...


ליהיייייי.... תעשי לי עוגה!

מהממת, וכל מילה מיותרת! (גם זו, אבל התכוונתי לליהי האמיתית...)

זהו, בזאת תם שידורנו להיום. בעצם, לשנה כולה... זהו הפוסט האחרון לשנה זו, ומי יתן וגם שנה הבאה תהיה צבעונית, משמחת, מלאת השראה ויצירה.

תודה לכל מי שהגיבה, הביעה דעה או פרגנה, בהחלט שימחתן את ליבי בכל אחת ואחת מתגובותיכן ♥.

שתהא שנת 2015 שנה אזרחית מעולה לכולנו!

יעל.

יום שני, 8 בדצמבר 2014

חתולים בצנרת

הכל התחיל מחוט ברזל שהתגלגל לידי.

שיחקתי לי עם חוט הברזל ללא כוונה מוגדרת או מוצהרת מראש, ובסיום ההתעסקות שלי איתו היה נדמה לי שאני רואה בו דמות.

כמובן שמיד שלפתי דבק פלסטי ונייר עיתון והתחלתי לצפות את החוט להנאתי. בסיום, הנחתי את פאר היצירה להתייבש בצד ושכחתי ממנה לכמה ימים טובים.

כשנתקלתי בה שוב על שולחן העבודה שלי, הדמות כבר לא נראתה כל כך דמות אלא דמתה יותר לחתול, וכשאני רואה חתול, החתול כמובן מנצח, ולכן מיד התיישבתי והוספתי לדמות שלי זנב.

לאחר הזנב עיצבתי גם פנים חתוליות מתוקות, וחיכיתי מספר ימים נוספים לייבוש. כשהחתול התייבש, היה לי ברור שהוא יהיה חתול אפור, ולכן, כדי להוסיף לו צבע, הוספתי לו גם מצנפת שובבה בצבעי אדום לבן.

וכך נולד מהממיאו. סליחה, ירמיאו -

 

שבוע ימים היה ירמיאו חתול בודד. כשפרסמתי את תמונותיו, אורית ביקשה לאמץ לה חתולה תואמת בגוונים של חתולתה, שהיתה חתולה טורטית בצבעי שחור-כתום (מקור השם טורטישל - שריון הצב).


מכיוון שלא טוב היות החתול לבדו, החלטתי להכין בנוסף לטורטית גם חבר ג'ינג'י שיארח חברה לירמיאו שלי, וכך נוצרה לה חבורה עליזה וצבעונית של חתולים שמחים ומשמחים - ירמיאו, בלקיאו וכתומיאו (פמפקין) -



בלקיאו כבר בביתה החדש והצמד שלי מחייך לי בסטודיו בזמן העבודה.

מה שטוב, זה שהם לא מפריעים לי לעבוד, שלא כמו זוזי שמתעקשת לדרוך דווקא על הפלטה של הצבעים הטריים ולסמן אחר כך את כל הבית בצבעי אקריל בדמות כפותיה הענוגות, או זוקו המהמם שמתעקש לקבל ליטוף דווקא (ובאותו הרגע ממש) ביד שצריכה יציבות בציור קווי מתאר דקים , או סימנטוב המתוק שצריך, אבל ממש צריך לשבת עלי ולגרגר תוך כדי טפטוף ריר חינני בדיוק כשאני צריכה לעשות את העבודה בעמידה, או כמו מיקוש הנסיכה האנטיפתית שהופכת חברותית ברגעים שממש אי אפשר, או כמו חתוללה שרודפת אחרי שמחה כמו שכיפת ברזל רודפת אחרי רקטה וכל זה בין הרגליים שלי באמצע העבודה או כמו שקבבי וצוקי... הבנתם, נכון?

חתולים הם יצורים מופלאים! מי שלא יודע את זה עדיין מפסיד, אבל תמיד מוזמן אלינו הביתה לחוויה מתקנת.

מי יודע, אולי גם יצא עם חתול... ☺.

שיהיה לנו יום מיאולה!
יעל.

יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

אוצרת את הזמן

עורכת הדין חגגה אחת עשרה שנים להיווסדה.

כיאה למתבגרת שהחלה את גיל ההתבגרות בגיל ארבע בערך, היא הכינה לנו רשימת מתנות מבוקשות לאירוע כבר כחודשיים לפני, בעיקר כדי שיהיה לנו זמן להיערך...

מה שהיא לא ידעה זה שאמא שלה נערכה לכך מהיום שהיא נולדה.

אז נכון שכשהתחלתי עם העניין לא תזמנתי את זה לגיל אחת עשרה דווקא, אבל עכשיו פשוט החלטתי שהילדה מספיק בוגרת כדי לקבל את המתנה הספציפית הזו עכשיו, ומכאן והלאה, היא זו שתמשיך אותה, לעד או עד שימאס לה, מה שיבוא קודם, וכן, יש במקרה הזה גם כפל מבצעים...

אתם בטח תוהים עכשיו על מה אני מדברת. מה זה הדבר הזה שלוקח שנים להכינו והוא עדיין לא שלם...

אז הדבר הזה הוא תיבת עץ שקניתי בחנות יצירה, שייפתי קמעא, ציירתי על המכסה העליון שלה ציור חביב שמתאים לעורכת הדין, והוספתי מתחת כיתוב של שמה ותאריך הלידה.

יצא מקסים, נכון?? אחת המתנות המיוחדות שהכנתי...


נראה לכם????

התיבה היא רק כלי הקיבול של המתנה האמיתית.

תוכן התיבה הופך אותה לקפסולת זמן מדהימה שאוצרת בתוכה פריטים, מסמכים, ציורים, כרטיסים מיוחדים ועוד דברים שמסמלים ציוני דרך, אירועים, שמחות והצלחות שהנערה חוותה מיום היוולדה.

מחזיק המוצץ המיתולוגי, מזכרות מגן הילדים, כרטיסי ברכה מרגשים

כל הדברים שבתיבה נבחרו ונאספו בקפידה לאורך השנים מאז היותה זוג עיני שקד בוהקות עם פה נטול שיניים וחיוך ענק מרוח בין האוזניים (ולראייה, הנה התמונה בדרכון הראשון שלה...).

דרכון ראשון, משקפיים מגיל שש ונעליים סרוגות מגיל דקה...

לאחר שקיבלה את כל המתנות הקונבנציונליות להן ייחלה (למי שממש מתעניין: כסף, כסף, כסף וספר....), הענקנו לה את התיבה הפושטית שהמראה החיצוני שלה לא מסגיר, אפילו לא במעט, את שהולך להתרחש לאחר פתיחתה...

הפריטים שבתיבה סודרו בסדר כרונולוגי, מהיום לאחור, עד לימי הינקות הראשונים בתחתית התיבה.

כשעורכת הדין התחילה להבין מה יש לה ביד, היא ביקשה שקט ושאף אחד לא יגע ולא יפריע.

אומנם עורכת דין, אבל אף אחד לא הקשיב לה, וכולם הקיפו אותה, רוצים גם לראות, לגעת ולחוות את ההתרגשות. שתתבע אותנו...

עיני השקד נפערו והחיוך הענק ההוא שוב נמרח על פניה. היא החלה לעבור על הפריטים, אחד אחד, ובכל אחד מהפריטים היא נזכרה במשהו אחר. היא היתה אחוזת התרגשות וקסם, ואני בעקבותיה, אפילו שאני מכירה את כל התכולה בעיניים עצומות.

לאחר יותר משעה של בהייה, קריאה ומישוש, ושוב בהייה, קריאה ומישוש של כל הפריטים, עורכת הדין ניגשה אלי ואמרה "אמא, זו המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים"....

לא הייתי צריכה יותר מזה, או, בשפה המקצועית של עורכת הדין ...I rest my case.

ושלא תחשבו שהאחרים מקופחים, גם למדען יש תיבה כזו מוכנה, וגם של הקטנה בהתהוות. היא עוד צעירה מדי בכדי לקבלה.


אז אם ילדיכם עדיין צעירים, אני ממליצה בחום לאסוף עבורם פריטים חשובים ומזכרות מכל מיני אירועים ותקופות בחיים, דברים שהיום אנחנו לא מייחסים להם חשיבות ממשית, אך ככל שהזמן חולף, הם הופכים למזכרות משמעותיות ובעיקר מרגשות עבורם ועבורנו.

שיהיה לנו רק בשמחות תמיד,
יעל.

יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

מחבבת

יש לי לקוחה מקסימה שאני ממש מחבבת ☺.

מדי פעם היא יוצרת קשר ומציבה בפני אתגר, וכחובבת אתגרים אני תמיד נענית בשמחה, למרות שלא תמיד אני יודעת באותו הרגע איך אכנס לזה, ויותר חשוב מכך, איך אצא... ☺

האתגר שהוצב בפני הפעם היה יצירת דמויות מהחבובות.

מי שעתיק כמוני (סתם, אני לא ממש עתיקה, אולי קצת וינטאג'...), בטח זוכר את המופע של החבובות, סדרה אמריקאית ששודרה בטלויזיה בשעות הערב, פעם בשבוע בערוץ היחיד שהיה קיים אז (ולא ברור לאף אחד למה הוא קיים עד היום...).

למי שצעיר יותר, אספר שכוכבי הסדרה היו בעצם בובות חמודות מאוד אך לגמרי פרועות, ששיקפו מצבים מחיי היום יום בהומור סוער וסוחף, ולמרות שכל גיבורי התוכנית הם בובות, זו ממש לא היתה תוכנית שמיועדת מלכתחילה לילדים.

זהו. תם חלק חובת הקריאה הלימודית בפוסט. אעבור לתמונות, החלק השמח -

לפני כן, אקדים ואומר שהדמויות שנתבקשתי להכין הן של קרמיט הצפרדע - מנחה המופע, של מיס פיגי החזירה שהיתה זמרת שמאוהבת בקרמיט הצפרדע, ושל פוזי הדב שהיה קומיקאי לא מוצלח במיוחד.

בהתחלה חשבתי להכין גלמים של בבושקה ועליהם לצייר את הדמויות, אבל הרעיון התחלף מהר מאוד בתוספת פיסולית מאפיינת של הדמויות לכל גולם, מה שלדעתי נתן בסופו של דבר את התחושה של חבובות אמיתיות ולא מצוירות -


וזה מה שיצא -

קרמיט הצפרדע, אחד ויחיד, מנחה המופע

מיס פיגי הזמרת, כולה נשיות (או שמא חזיריות) מתפרצת...

פוזי הדב, סטנדאפיסט כושל אבל חמווווווד אמיתי

ועכשיו בשלשות ☺

עם המנחה בראש...

ובסידור האמיתי של החיים, כשאישה מובילה...

אוהבת אתגרים ואוהבת עוד יותר את התוצאה, במיוחד הפעם, ועל כך נירית אני מודה לך ♥.
שיהיה לכולנו שבוע שמח ומלא בהומור,
יעל.

יום שני, 27 באוקטובר 2014

עץ או פלי

עץ. חומר הגלם האהוב עלי ביותר אחרי עיסת נייר.

למעשה, אם חושבים על זה לעומק, עיסת נייר מקורה מן העץ, וכשהיא מתייבשת, תכונותיה הן כשל עץ:
היא אינה שבירה, היא עמידה בפני מכות ונפילות, וכמוהו, גם היא מתנפחת במים.

אבל לא לדון בתכונות עיסת הנייר אני פה. אני פה כדי לתעד (לעצמי) וכדי לשתף (את מי שקורא את הרשומות שלי, ואני מכירה לפחות שתיים כאלה, אז זו כבר סיבה טובה...) במשחקים שלי בעץ בתקופה האחרונה.

אתחיל בפטריית עץ שמצאתי בביקור בשוק הפשפשים בחיפה באחת מהשעות המוקדמות ביותר של היממה שאתם יכולים להעלות על הדעת.

ראיתי אותה, מרוטה וחבוטה למשעי, ולמרות זאת התאהבתי בה מיד. תמורת עשרה שקלים מלאים היא גם הפכה לשלי.

האמת? לא ידעתי בכלל למה היא משמשת, פשוט אהבתי אותה וזהו, סיבה טובה מספיק כשלעצמה לרכוש אותה.


שאלתי את המוכר למה היא משמשת, והוא אמר שאם אני שואלת, סימן שאני צעירה מדי (כבר היה שווה עשרה שקלים, לא?), והסביר לי שהפטריה שימשה לתיקון גרביים. היו מניחים את הגרב כאשר החור הפעור במרכז הפטריה, וכך היה נוח יותר לתפור ולסגור אותו.

היום, בעידן ה"שלוש גרביים בעשר שקל, תוצרת סין, למהדרי מהדרין", קשה לי להאמין שמישהו ישתמש בפטריה הזו לתקן גרביים, ובוודאי שלא אני, אבל אני עדיין חושבת שזו לא סיבה להשאירה במצב בו היא נרכשה, ולכן חידשתי אותה.

חידשתי אותה בסגנון האופייני לי, והענקתי לה פרצוף בבושקי מתוק.



אחריה, או במקביל כמעט, רכשתי לי חמישיית בבושקות גולמיות מעץ (כן, כן, מטריושקות, יודעת...) במקס סטוק, שוב תמורת עשרה שקלים מלאים, והחלטתי שאני מציירת וצובעת אותן בסגנון הרוסי האותנטי.







תמונה משפחתית

לסיום, לא עץ (זה החלק של הפלי... ;-) ), אבל בהחלט באותו עניין בבושקי, הכנתי סדרה חדשה של מגנטים בבושקיים - 


שיהיה לכולנו יום צבעוני ושמח,
יעל. 

יום שני, 6 באוקטובר 2014

מקרמקת (מקדרת נשמע רציני וקודר מדי..)

הכל התחיל לפני כשלוש שנים... הייתי אז צעירה נמרצת, ספונטנית וסקרנית שאוהבת לגלות תחומי עניין חדשים.

זה היה ביום שמש חורפי והחלטנו ספונטנית (נו, אמרתי שהייתי ספונטנית, לא?) לנסוע דרומה לפסטיבל דרום אדום שהתקיים באותם ימים.

ארזנו את הילדים ויצאנו לדרכנו עליזים כשחיוך מרוח על פנינו. החיוך הזה נעלם כשהתקרבנו לאיזור האדום, שהיה אדום מאורות הברקס של הרכבים שלפנינו יותר מאשר מהכלניות בשדות בצידי הדרך...

א-ב-ל, לא בשביל לספר לכם על זה התכנסתי כאן...

התכנסתי כדי להציג את קערות (נראה לי שאפשר להגדיר אותן כקערות...) הקרמיקה החדשות שלי שקידרתי במו ידי, ואני, איך אמרו אז בסרטים בערבית של פעם? מבסוטה אווי אווי...

ולמי שתוהה איך הקערות קשורות לדרום האדום, אספר שבכניסה לאחד הקיבוצים היה מתחם בו נתנו לילדים גוש חימר, ותמורת שלושים ש"ח הם יכלו להשתמש באובניים שהיו שם כדי ליצור יצירות מופת לתפארת המשפחה ומדינת ישראל כולה.

ברור שגם אנחנו עשינו יצירות באובניים. כלומר, הבנות עשו, אני רק רציתי.

לא היה לי נעים לרצות גם בקול רם כי המתחם היה מיועד לילדים ולא לכאלה שמנטלית נשארו ילדים...

התאפקתי.

בדיוק 24 שעות, כי למחרת כבר התייצבתי במרכז החוגים בשכונה ונרשמתי לחוג קרמיקה כשהמטרה היתה אובניים.

כבר כשהגעתי לשיעור הראשון הודעתי שאני רוצה אובניים. כל השאר לא מעניין. פיסול לא חסר לי, רוצה אובניים.

שלה, המורה המהממת שכבר מזמן הפכה להיות חברת נפש אהובה אמרה שהיא צריכה לשבת איתי על עקרונות והסברים ועוד בלה, בלה, בלה (שלה, סליחה, אוהבת אותך...).

אני ביקשתי לנסות לבד. שלה כמעט נעלבה מזה שאני לא רוצה את שירותיה, אבל מהר מאוד הסברתי לה שזה לא היא, וזו לגמרי אני שחייבת לנסות הכל לבד, והיא, בלית ברירה, הסכימה.

ניסיתי. יצא עקום, אבל שלי.

ניסיתי שוב. יצא פחות עקום, אבל לגמרי שלי.

ככה המשכתי עד שהיו לי הרבה נסיונות...


ומכיוון שהייתי כל כך מבסוטית מתוצרי הנסיונות, לא הרגשתי צורך כלשהו לצבוע אותם במשך המון זמן. המון המון זמן.

הרגשתי סיפוק כה גדול מעצם היצירה של משהו מגוש החומר הזה, שלא היה לי אפילו צורך להמשיך את היצירה ולהביאה לכדי סיום.

וכך הכלים נחו להם בקופסא גדולה במשך המון המון זמן עד שזה בא.
וכשזה בא, אי אפשר היה לעצור את זה...
החלטתי שאני מכינה מהם משהו שימושי. ויפה.

באופן מפתיע לגמרי, וממש לא ברור למה, החלטתי לצייר על הכלים בבושקות.

כזאת אני, לא צפויה...

ועל הדרך גם שיגעתי את שלה. עם הצבעים ועל הצבעים, עם הגלזורה ועל הגלזורה, מעל 1200, מתחת ל-1200, ועוד כאלה דברים מסובכים ששיגעו בסופו של דבר גם אותי, אבל, וזה אבל גדול... יש תוצאות!!

הפתעתי את עצמי בבבושקות...

ממש הפתעתי..

כאן קצת התפרעתי... חתולים! מה לי ולהם...?


שלה, את מדהימה! ובזכותך הכלים הגיעו לכדי מימוש. שיגעתי אותך, אני יודעת, אבל באותה המידה אני אוהבת אותך. האם זה מכפר לי על עוונותי?

ועכשיו לשאלה הגדולה... האם יהיה להם המשך?

אז התשובה היא ברור.....

שלא!!!

אגיד את זה עכשיו ואשחרר את זה ממני - אני שונאת חימר! הוא עושה לי צמרמורת בידיים כשהוא מתייבש, וצמרמורת בנשמה כשהוא נשבר אחרי שטרחתי עליו כל כך.

והצבעים? אדום זה לא אדום, כחול לא כחול, ואת ההמשך תנחשו בעצמכם...

אני בחורה פשוטה אני. תנו לי נייר טואלט, דבק פלסטי וכמה צבעי אקריל ותהפכו אותי למאושרת.

אני של העיסה והעיסה שלי.

לעד, או כמו שהילדים אומרים: לנצח, שתי נשיקות במצח... ♥

הנה ההוכחה -

דיוקן עצמי

דיוקן ביום שמח... ☺
שיהיה לנו יום צבעוני ונעים,
וחג סוכות שמח!!

יעל.

יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

הברדרי - השוק של החיים ☺

הברדרי בליל (Braderie de Lille) מוגדר כשוק העתיקות והפשפשים הגדול ביותר באירופה.
הברדרי מתקיים אחת לשנה בעיר ליל שבצפון צרפת, בסוף השבוע הראשון של ספטמבר, ומתקיים בימים שבת-ראשון ברציפות, כולל שעות הלילה, כך לפחות על פי הפרסומים הרשמיים.
משמעות המילה ברדרי היא מכירה במחירים נמוכים (בפועל ממש לא הייתי מגדירה את זה כך...), ומקור המנהג הוא בימי הביניים.
על קיומו של האירוע גיליתי כבר לפני יותר משנה, אך היות והוא תמיד "נפל" על ראש השנה, לא יצאנו לבדוק אותו עוד קודם.
השנה, לוח השנה היה לצידנו, והברדרי התקיים כשלושה שבועות לפני ראש השנה שיבוא עלינו לטובה, ולכן הזמנו כרטיסי טיסה ומלון מבעוד מועד וחיכינו בסבלנות.
הגענו לליל ביום שישי לפנות ערב (יום לפני תחילת הברדרי), וגילינו כי הרחובות לובשים חג, והתושבים והסוחרים כבר מתכוננים ופורסים דוכנים וסחורות.
מכיוון שלא רצינו להיסחב עם פריטים לאחר הרכישה, החלטנו להזמין מלון ממש במרכז העיר, ולכן הזמנו חדר במלון קרלטון ליל שנמצא במפגש הרחובות המרכזיים רו דה פריז (Rue de Parisׂ) ורו פאידהרב (Rue Faidherbeׂ), שהתבררו בדיעבד כלב ליבה של ההמולה חוצת הימים והשעות הזו, ולכן קיבלו מאיתנו את השמות רו דה קטסטרוף פינת רו דה בלאגן (יש להגות במבטא צרפתי...).
מה אגיד ומה אומר???
בשתי מילים? - היה שמח!!!
בשלוש מילים? - זה לא הולנד!!
מיד עם הגיענו, הרכב אופסן בחניון המלון לשלושת הימים הבאים, מכיוון שמרכז העיר נחסם לתנועה, ובלובי המלון ציידו אותנו במפת רחובות הברדרי, ובה מסומנים איזורי המכירות לפי קטגוריות - עתיקות, בגדים, פשפשים ודוכני סוחרים.

לאחר התרעננות קלה ירדנו לרחובות ולהפתעתנו גילינו שהחגיגות הגדולות מתחילות כבר בשישי בערב, ושחלק מהסוחרים אף החלו במכירות, ואין בעיה להסתובב ולהתחיל במסע הרכישות.
החגיגות נמשכו כל הלילה, המוסיקה השמחה והרועשת לא חדלו עד השעות הקטנות, והסוחרים פרקו ופרסו עוד ועוד סחורות בכמויות לא הגיוניות בעליל...
בבוקר קמנו לעיר אחרת. עיר שכולה שוק אחד גדול ואינסופי שכלל הכל מכל וכל....

וראינו כבר שוק פשפשים אחד או שניים בחיינו, והיינו באירועי שווקים המוניים דוגמת יום המלך בהולנד, ועדיין, מה שראינו בליל היה (ועדיין...) בלתי נתפס בעליל.
60 קילומטרים שכללו 10,000 דוכנים של  ה-כ-ל...

אבל אותנו לא עניין הכל, ולכן סיננו מראש את כל דוכני השוק רמלה-לוד שהיו (והיו המון), וחלפנו על פניהם אפילו מבלי להביט בתכולתם. גם האיזורים של הבגדים והמזון לא היו רלוונטים עבורנו ולכן דילגנו גם עליהם, עד שהגענו לאיזורים שרצינו - עתיקות ופשפשים, פשפשים ועתיקות.

השעון האדום חזר איתי ☺ הוא מהמם!!

הלכנו קילומטרים על גבי קילומטרים, מונעים מאדרנלין מטורף ששוטף את הגוף ומציף בהתרגשות לנוכח המראות הנגלים לעין בכל צעד נוסף קדימה.
הלכנו שעות ברציפות, עם עצירה או שתיים ממש קצרות כדי לאכול משהו וקצת לנוח, ולמרות זאת, העייפות הייתה מאיתנו והלאה...
הקושי הממשי בכל פעם היה הדרך חזרה למלון דרך הרו דה קטסטרוף... הרחוב היה גדוש בצורה שלא אפשרה לנו אפילו ללכת באופן עצמאי אלא פשוט הכתיבה לנו להיכנע לזרם ולנוע איתו עם תקווה שנוכל להיחלץ ממנו מתישהו...
עם הזמן והיציאות החוזרות מהמלון הבנו שעדיף לעקוף מצד שני, דרך הרו דה בלאגן שהיה טיפה (אבל ממש טיפה...) פחות עמוס...
מה שהיה מדהים בכל העניין הזה, זה שמה שלא עשינו במהלך שלושת הימים המוטרפים האלה - הלכנו לאכול, להתקלח, לישון או סתם להתבטל, תמיד שחזרנו לרחוב הכל חיכה לנו, גם בלילה וגם בשעות הזריחה הראשונות, ממש כמו במין ארץ פלאות שכזו שכל יעודה בחיים הוא להיות שוק אחד עצום ואין סופי...

שנות השבעים כיכבו שם בענק!

אפילו משאבות דלק ישנות ומהממות מכרו שם...

אז איפה האבל? אתם בטח שואלים...
האבל נמצא במחירים הגבוהים ובעקשנות הצרפתית שלא נותנת מקום למיקוח עליהם.
למרות שהמחירים גבוהים וחלקם אף לא הגיוניים בעליל, בהחלט ניתן למצוא מציאות, רק העניין הוא שבשביל מציאה אמיתית אחת או שתיים צריך ללכת קילומטרים על גבי קילומטרים, בעוד שבשווקים אחרים בעולם בהם היינו, המציאות קופצות עליך מכל עבר כמעט...
אבל, וזה אבל נוסף, החוויה הזו, עדיין, ולמרות זאת, לגמרי שווה, היות ואנחנו אוהבים את השיטוט עצמו לא פחות מאשר את הרגע בו מוצאים מציאה שווה.
אז בעצם איפה הברדרי (מכירה במחירים נמוכים) פה? גם על זה חשבנו, ונזכרנו שכאשר היינו בשוק הפשפשים הגדול בפריז לפני כשנה ראינו שהמחירים בו הזויים עד הזויים מאוד, עד כדי כך שלא רכשנו אף פריט שלדעתנו היה שווה את המחיר שביקשו עליו, ולכן, הכל בהחלט יחסי, ולפיכך מחירי הברדרי נחשבים כזולים לצרפתים.
ומכרו שם הכל... מכפית ועד כרכרות, מצלחת ועד אופנעים ישנים לאספנים, כלים, בובות, רהיטים, בגדים, כלי עבודה, צעצועים, תמונות, קופסאות וכל מה שרק ניתן להעלות על הדעת....

ראש איל לסלון? לחדר השינה? יש בשפע...

סוסים לגינה?

בתום שלושת הימים, בערבו של יום ראשון, העיר היתה גדושה בזבל, לוטה בצחנה של אלכוהול, ובעיקר עייפה...
העיר נראתה כאילו עברה עליה סופה של זבל וזוהמה...
למחרת בבוקר, כשהשקפנו לרחוב מחלון החדר במלון חשבנו לרגע שירד גשם בלילה ושטף את הכל, אך מהר מאוד הבנו שבמהלך הלילה אנשי הניקיון עבדו קשה מאוד ואספו, ניקו ושטפו בזרנוקי מים כל זכר להוללות הגדולה שהיתה שם כמה שעות קודם... האויר בבוקר שאחרי היה צח ונקי, ולא הזכיר במאומה את חורבות האתמול...
זו היתה מערבולת שלמה של חושים שנמשכה שלושה ימים רצופים. את כמויות האנשים שראינו בשלושת הימים האלה אנו לא רואים ביום יום במצטבר במשך שנה תמימה... (לפי הערכות מקומיות היו בעיר בשלושת הימים האלה בין שניים לשלושה מיליון מבקרים...!).
המסות האדירות, של הכל - חפצים ואנשים, המוסיקה הרועשת, הריחות והמראות היו במינונים גדושים לשלושה ימים בכל קנה מידה אפשרי שניתן להעלות על הדעת.
ולמרות זאת, היה מדהים!
אחורי זהההההה.... היינו חייבים קצת שקט ירוק, ולכן מיד לאחר ארוחת הבוקר העמסנו את הרכב ויצאנו אל השקט ואל המרחבים הירוקים...


את הטיול קינחנו בביקור בהולנד. היינו חייבים קצת טעמים של מדינת הבית שלנו לפני חזרה... היה מושלם!

עד הפעם הבאה,
יעל.