יום ראשון, 22 באפריל 2012

לא לאספנים בלבד

הפוסט הזה "מיועד" לחובבי עתיקות, כמוני. יש כאלה שיאהבו אותו מאוד ויש כאלה שזה ממש לא מעניין אותם, ולמרות זאת, הייתי שמחה אם גם אלו שזה לא ממש מעניין אותם, יקראו את הסוף לפחות, אולי דווקא הם אלה שיובילו לקצהו של חוט שאולי עוד קיים.

בכל מקרה, אני ממש נהניתי לכתוב את הפוסט הזה, ותוך כדי גיליתי עוד דברים מפתיעים.

אחד מהתחביבים שפיתחתי במשך השנים הוא איסוף חפצים עתיקים. זה כבר כמה שנים שאני מחפשת, מוצאת ורוכשת פריטים וחפצים ישנים שפעם, בעבר, שימשו אנשים אחרים והיו חלק מאורח חייהן של משפחות שאינני מכירה.

בדרך כלל, כאשר אני רוכשת פריט או חפץ מיוחד, אני מבקשת מהמוכר לספק לי כמה שיותר מידע על עברו. בעיני, יש איזה שהוא קסם בידיעה למי היה שייך הפריט.

כמובן שאין לי מידע לגבי כל הפריטים שברשותי, היות ולפעמים הפריט נרכש דרך צד שלישי  או דרך רוכל בשוק שהחפץ הגיע אליו במקרה, כמו למשל מכונת התפירה הידנית שרכשתי בשוק "הבוכרים" ברמלה שנראית כאילו הרגע סיימו לעבוד איתה ועוד מעט ישובו אליה. אפילו כרית המחטים עוד עליה....


למכונה גם מצורף ספרון ההדרכה וקבלת הקניה ובה מספרה הסידורי, ספוגים בשמן מכונה שלא מחק את תאריך הקניה מתאריך 8 באפריל, שנת 1964.

מכונה נוספת שיש לי, ישנה קצת יותר, היא הזינגר ממשנת 1890 (את שנת הייצור של המכונה ניתן למצוא באתר העולמי של זינגר לפי מספרה הסידורי של המכונה המוטבע על המתכת), אותה רכשתי לפני כחמש שנים ממשפחה שקנתה בית ברמת חן שבגינתו היו "נטועות" הרבה מכונות כאלה והם בסה"כ רצו לפנותן משם...

אז פיניתי להם אחת, ולאחר שיפוץ היא הפכה לסינדרלה, סליחה, זינגרלה.


גם מכונות כתיבה רכשתי במהלך השנים. אחת בעברית ואחת באנגלית. את מכונת הכתיבה העברית רכשתי כי תמיד רציתי אחת כזו, ואינני יודעת דבר מעברה חוץ מהעובדה שנרכשה ממשפחה חיפאית.

א' אוהל, ב' זה בית....

את מכונת הכתיבה האנגלית רכשתי כי היא הייתה כל כך יפה וכי בעליה היה רופא תל אביבי בשנות החמישים והשישים שנהג להדפיס בה מרשמים לחוליו. היא נראית חדשה לגמרי ושמורה היטב, או, כמו שאומרים, יד ראשונה מרופא....


בתמונה הקטנה שבמסגרת, על הדף, מצולמת החריטה שנמצאת בחזית קופסת מכונת הכתיבה של הד"ר, ובה ראשי התיבות של שמו - Dr F.P. 

ובמעבר חד לעניינים כבדי משקל, יש גם את המשקלים של פעם, של חברת מאזני הארץ... הראשון הגיע אלי במצב רע מאוד, לאחר שאבי מצא אותו כשהלך לשים גזם בערימת הפינוי השכונתית. הוא היה חלוד לתפארת, אך לאחר שיפוץ, הוא הפך ליפה תואר, והיו חסרות לו רק המשקולות, להשלמת המראה האוטנטי שלו.


חיפוש בגוגל אחר משקולות לרכישה, הביא אותי לרכישת משקל נוסף שלא יכולתי לעמוד בקסמו, והיום הוא משמש לאחסון הבצל ותפוחי האדמה במטבחנו.


אחרי שתפרנו, כתבנו ושקלנו, צריך גם לשמוע מוסיקה, לא?
ברור....
אז קבלו אותו - רדיו השפופרות של הורי, שנרכש עם נישואיהם בשנת 1966 - 


עם הזמן הצטרף אליו רהיט המכיל פטיפון ורדיו של גרונדינג, חדש לגמרי אני מוכנה להישבע, שהיה בביתו של קשיש ממוצא גרמני אשר שמר עליו מכל משמר. כשהקשיש נפטר, בני משפחתו הציעו אותו למכירה. לצערי, במשך כשנתיים שהוא אצלנו, בבית עם ילדים, חתולים, כלבה ושאר ירקות, הוא קיבל שריטות שלא קיבל במשך 60 שנות חייו הראשונות, אך אין מה לעשות, הבית אינו מוזיאון והוא מסתגל לחיים אחרים פה... ☺
אגב, הוא תקין לחלוטין ונמצא בשימוש יומיומי אצלנו.



עכשיו, כשאני חושבת על זה, הפוסט הזה יכול מבחינתי להמשיך לנצח, כי כמות הפריטים היא עצומה, ויש כלים רבים שבחלקם אפילו אשמח לעזרה מכם באיתור מקורם. לכן, נראה לי שאת הכלים המיוחדים אפרסם בפוסט נפרד וכאן אמשיך עם "מכשירי החשמל" של פעם.
אז הבא בתור הוא סוס. 
טוב, לא ממש סוס, יותר בכיוון אריה, אבל בשיר לפחות זה סוס.


הרכש האחרון שלי (תיקון - כבר היו עוד מתחילת כתיבת הפוסט...) היה המתנה שלי לעצמי לחג הפסח, והיא שבעצם עוררה את כל פרץ הנוסטלגיה הזה, ולמי שתוהה למה, אספר ואומר שכאשר פירסמתי את תמונתו של הלביא שלי בפייסבוק קיבלתי תגובה אחת מרגשת במיוחד מגברת בשם דפנה אבידור, וזו לשונה - 
Dafna Avidor יעל את התנור הזה ייצרו אבא שלי וסבא שלי. במפעל המשפחתי שלהם בחיפה. כמו טפשים לא שמרנו לעצמנו כלום אז בבקשה גלי לי איפה מצאת אותו ואם שם עוד שם. המפעל לביא ושם נעוריי ציסר אנא תשובתך....
ואז, לאחר כמה ימים, דפנה פרסמה תמונה מדהימה ומרגשת בעיני בקיר שלי בפייסבוק, פיסת נוסטלגיה נדירה -  


בתמונה מופיעים בני משפחתה של דפנה (סבה ודודיה) והפועלים שעבדו במפעל לייצור תנורי האמאייל המקסימים האלה שפעלו בעצם על פתיליה, פרימוס או על כירת גזת למי שהיתה כזו בשנות החמישים. עכשיו דפנה ובנות משפחתה פועלות לארגון מפגש משפחתי ברוח הלביא. בעיני זה ממש מרגש, ואני שמחה בשביל דפנה ובני משפחתה.
ואם הזכרנו פרימוסים, אז יש לי גם את הפרימוס העתיק, שרק במקרה הבחנתי שיש עליו כיתוב עדין בחריטה, ולכן החלטתי לעשות מעשה - מרחתי את כולו במשחה לבנה שמילאה את חריצי הכיתוב, ניגבתי שאריות מלמעלה, וזה מה שקיבלתי - 



מקורו של הפרימוס בחברת PRIMUS משטוקהולם, שוודיה. יש עליו כיתוב באנגלית, ערבית, סינית ורוסית. נכון מקסים?

טוב, התלהבתי מספיק, אז לצינון נראה לי שצריך איזו סודה קרירה ממכשיר הסיפולוקס - המתנה האולטימטיבית של חתונות שנות השישים - מי שלא קיבל שירים את היד... ☺


לסיום, משהו קשור ולא קשור, אני חייבת משהו קטן - לפני כשנתיים, קניתי בשוק קופסת תמונות עתיקה. כשהגעתי הביתה, מצאתי בתוכה מעטפה קטנה עם שמות וכתובות. במעטפה היתה גלוית שנה טובה, שלפי חותמת ובול הדואר נשלחה בשנת תשכ"ה, 1964.

לכבוד: שושנה גרינפלד, מאת: מרים רטי



אלו הם הצילומים של המעטפה ושל הגלויה - אני סקרנית.... מי הן הנשים האלה, האם הן עוד חיות, בנות כמה הן ואיך בכלל הגלויה התגלגלה לשוק. למרות הסקרנות, לא עשיתי עם זה כלום עד עכשיו, אבל כשראיתי איך התגלגל העניין עם תנור הלביא, החלטתי להעלות את זה, ואולי דרככם אמצא את בעלות הגלויה או לפחות מישהו שמכיר אותן.
אשמח אם תשתפו, בפייסבוק או בכל מקום אחר, מי יודע לאן זה יתגלגל....

ואם כבר... מישהו יודע מה זה עמ"ש? זה כתוב בכותרת הטקסט בגלויה ויש לי ניחוש, אך אינני בטוחה בו ואשמח לדעת מה זה בוודאות...

שיהיה לנו יום מלא בהפתעות טובות,
יעל.

יום שלישי, 10 באפריל 2012

אנשים טובים באמצע הדרך

יום ראשון בבוקר לפני כשלושה שבועות, כעשר דקות לפני תחילת סדנא, הנייד מצלצל.

הקול בעברו השני של הקו הזדהה בשם מתי, אחות אחראית במחלקת ילדים בביה"ח אסף הרופא.

הסיבה לשיחת הטלפון היתה יום המעשים הטובים שחל יומיים לאחר מכן.

מתי סיפרה לי שתלמידי בית ספר תיכון בראשון לציון אספו כסף ממכירת פיצות שאירגנו בעצמם, והחליטו לתרום את הכסף למען שיפור פני מחלקת הילדים בבית החולים, על ידי רכישת החומרים וביצוע העבודה בעצמם.

מתי אמרה שמכיוון שהיא החליטה שהיא רוצה שהטיפול הקוסמטי במחלקה יהיה מאורגן, היא פונה אלי ומבקשת שאגיע לראות מה היא רוצה שיהיה, ואומר לה האם הדבר ניתן לביצוע.

כששאלתי אותה איך היא הגיעה אלי, היא ענתה לי שראתה כתבה עלי ב - Medical jurnal of laisha או, בתרגום לעברית, כתבה קטנה בעיתון "לאשה" שהתפרסמה כחודש לפני. מפאת קוצר הזמן, קבענו להיפגש באותו היום בתום הסדנא.

אחר הצהריים יניב ואני הגענו למחלקה, ולאחר שראינו במה מדובר, היה ברור לנו שאנחנו הולכים על זה. הכנו רשימת מטלות, רשימת ציוד וחומרים שצריך לקנות ולהכין, לחצנו ידיים וחזרנו הביתה בהתרגשות.

למחרת, השכם בבוקר, יצאנו לסבב קניות. נייר טואלט, כדורי קלקר, דבקים, צבעים, קנבסים, מתלים, חוטים וכל מה שצריך כדי להגשים את החלום.

בערב הכנו עיסת נייר בכמות אדירה וחיכינו בהתרגשות לבוקר.

בבוקר הגענו למחלקה עם כל הציוד קצת לפני בוא התלמידים, ופרסנו את השולחנות בכל טוב של חומרי יצירה לעבודה המתוכננת. התרגשות רבה ניכרה באויר...



המטרה הייתה, לפי בקשתה של מתי, להכין שלל של דגי מובייל שיתלו ברחבי המחלקה ובדלפק הקבלה וישמחו, ככל שניתן בהתחשב בנסיבות, את פני הבאים בשעריה.

ואז הם הגיעו. תלמידי מגמת אדריכלות מבית ספר תיכון העמית בראשל"צ. פתאום קלטתי שמבחינתי הפגישה איתם היא סוג של סגירת מעגל... גם אני למדתי בתיכון העמית בראשל"צ, וגם אני רציתי את מגמת האדריכלות כל כך, אך לא למדתי בה בסופו של דבר כי החליטו בשבילי אחרת ולמדתי בכיתת ענ"א מערכות שהביאה אותי עד הלום כמעט (ולא, אני לא מצטערת על כלום, כי אם הייתי אדריכלית היום אולי לא היה לי את הבלוג הזה וכל הטוב שכרוך בו...?).

לאחר תדרוך קצר, התחלנו להכין דגים ופרחים, פרחים ודגים.... המון דגים...



תוך כדי, נהנינו גם מצוות הבידור המחלקתי, פופיק ולא זוכרת את שמו של השני, ששיעשעו אותנו מאוד והוסיפו לאווירה הכייפית ששררה במחלקה.


בתום העבודה הם עמדו שורות שורות, ממתינים ליבוש וצביעה.....


לאחר מכן נצבעו ספסלי החצר הפנימית של המחלקה בה הילדים משחקים, נצבע כיסוי האקווריום ותמונות הקנבס עם ציור שהכנתי מראש ותואם גם הוא לאווירת האקווריום ההולכת ומתגבשת.

בתום כארבע שעות של עבודה, הילדים המקסימים שבו לבית הספר, ואנחנו קיפלנו את הציוד וניקינו אחרינו.

חזרנו לביתנו עייפים אך מאושרים ומלאים בתחושת סיפוק עצומה.

למחרת אחה"צ נסענו שוב לבית החולים להביא את כל הדגים לסטודיו לייבוש וצביעה.

בתום שבוע של ייבוש בשמש, התחלנו במבצע צביעה משפחתי, וכך זה נראה בסטודיו:



לאחר הצביעה, נסענו בשבוע שעבר עם כל הדגים למחלקה כדי לתלותם כפי שתוכנן. עציצי הפרחים הונחו בדלפק הקבלה.




גם פינת האקווריום בכניסה למחלקה הפכה למהממת אחרי השיפוץ הכולל -


אני רוצה להודות למתי, על הזכות שנתנה בידינו לעשות משהו טוב למען אחרים, אני רוצה להודות ליניב שעזב הכל והתגייס למשימה, סחב, הוביל, קנה, צבע ועשה כל מה שצריך כדי שהכל יהיה מושלם, ובעיקר אני רוצה להודות לתלמידי מגמת האדריכלות בבית הספר העמית בראשל"צ - בלעדיכם זה לא היה קורה. תודה, אתם גדולים מהחיים!


שניפגש תמיד בשמחות ובמעשים טובים, אמן!
יעל.

יום ראשון, 1 באפריל 2012

סינדרלה

לפני כשלושה חודשים, כשהלכתי לביתה של שיר כדי לתלות ביחד איתה את אותיות המטבח שהזמינה ממני, ראיתי בחוץ, במרווח שבין הבית למחסן שידה הפוכה זרוקה.

מיד נדלקו אצלי החיישנים וכמובן שניגשתי לראות מה זה. שיר אמרה שזו שידה שמישהו הביא פעם, אך בשל היותה מכוערת להפליא, אף אחד לא רצה בה.

חמש דקות לאחר מכן היא היתה אצלי באוטו. מכוערת, מכוערת, אבל בעלת פוטנציאל לתפארת.

הבטחתי לשיר שאראה מה ניתן ואם ניתן לעשות בשידה האומללה שדלתה היתה שבורה, ומצבה הכללי היה די רעוע.


שיוף מאסיבי, ניקוי, הדבקה, תיקון חורים וחריצים, והמראה הכללי החל להשתפר....


כמה שכבות של צבע, והמראה כבר ממש השתפר....


שיופים קלים, לכה וידיות חדשות, וליכלוכית הפכה לסינדרלה...


כמעט....

שיר רכשה אריחים מקסימים בגודל 5X5 ס"מ על מנת לצפות את המשטח העליון של השידה. את הסדר והביצוע היא השאירה לי


לאחר ניקוי הרובה, התגלה משטח יפיפה שהלם מאוד את המראה החדש של השידה:



סינדרלה או לא סינדרלה?

עכשיו, כשהיא יפה יותר מאי פעם, השידה חזרה לביתה של שיר וקיבלה מקום של כבוד. הרווח שבין הבית למחסן אולי מתגעגע, השידה, בטוח שלא...

שיהיה לכולנו חג שמח,
יעל.