יום חמישי, 27 במאי 2010

ציירי לך חולצה

חבלי הלידה של ילד עיסת הנייר שלי עדיין נמשכים ולכן הוא ימתין עוד קצת לצאתו לאויר העולם. בינתיים, אם נישאר בתחום הילדים, כי הרי אני ילדה בעצמי, אשתף אתכם בתחביב נוסף שלי.

מדי פעם, בין שאר עוונותי, אני חוטאת בציור על חולצות. על פי רוב, הציור מוזמן מראש ע"י בעל/ת החולצה או על ידי האמא של הצאצא/ית. איני זוכרת כבר כמה דורות (תרתי משמע..) עברו תחת ידי: דורה עם בוטס, דורה בלי בוטס, בוטס בלי דורה, נותנים ידיים, לא נותנים ידיים, קופצים, עומדים ו.. אני מניחה שהבנתם כבר.  והכל כמובן לפי דרישת הזאטוט...  איך אומרים הצילו במכסיקנית?


אבל, חוץ מדורה היו עוד דמויות חביבות שצויירו בהנאה והתקבלו בהנאה גדולה יותר אצל הלקוחות הקטנים:


גם אירועים כגון שינוי הסטטוס לאח בוגר או לילדת סנדביץ' זכו לחולצה:


אבל, החולצה שאני הכי אוהבת עד היום היא חולצה שציירתי לסנדביץ' הפרטית שלי, גל,  ובה עשיתי העתק מדוייק של ציור שהיא ציירה לי כדי שיהיה לי נחמד בעבודה. בציור מופיעה כל המשפחה שלנו, וזו ההזדמנות להיחשף עוד קצת כך שגם תכירו את משפחתי המורחבת. ובכן, תביטו היטב בציור, זוהי משפחתי. אני לא בטוחה שתזהו אותנו ברחוב לפי התמונה, אבל בהחלט ניתן לומר שישנם קווי דימיון רבים למציאות. מה שכן, השמות אינם בדויים, כך שאם בכל זאת תזהו אותנו ברחוב, אתם מוזמנים לומר שאנחנו מוכרים לכם מאיפשהו...

 הציור המקורי שקיבלתי במתנה:

החולצה:
גל התרגשה מאוד לקבל את החולצה, חשה גאווה רבה על הציור שלה ושמחה להסביר לכל מי ששאל שזה הציור שלה.

ועכשיו את האמת: נכון שאני יפה בתמונה?
יעל.

יום ראשון, 16 במאי 2010

ספרים רבותי, ספרים..

מעטים האנשים שאני מכירה שאינם אוהבים ספרים. בתור תולעת ספרים די גדולה בעברי הרחוק והלא אפל, ספרים ליוו אותי לכל מקום, ויש לי זכרונות ילדות מתוקים המלווים בניחוח עמום של ספר טוב שקראתי בתקופה כזו או אחרת.

א-ב-ל, ספרים רגילים יש לכולם. היום בכל חנות ובכל מבצע של "אבא במאה", אפשר לקנות הכל. כמעט. החלום שלי זה להשיג ספרים ישנים. כאלה, נניח, בני מאה לפחות. כאלה שריח של נייר עתיק ומסתורין עולה מהם, כאלה שדפיהם צהובים ומתפוררים בקצוות. כאלה שהכריכה איבדה את צבעה המקורי והאחיד, כאלה ש... טוב, בטח כבר הבנתם למה אני מתכוונת. מכיוון שקשה לי להאמין שאמצא בקלות ספרים כאלה, החלטתי לעשות מעשה ולממש את הפתגם "אם אין אני לי מי לי.."

החלטתי ליצור לי סדרת ספרים עתיקים מעיסת נייר. הבסיס לספרים מורכב ממארזי קלטות וידאו וסרטי DVD ישנים שצופו בעיסה, ועיקר העבודה לקבלת המראה הכאילו עתיק התמקד בצביעה.

והנה הם בצילום נקי בסביבה שאינה הולמת אותם. הם אמורים להיות מונחים בחדר העבודה/סטודיו על מכתבה עתיקה ונושנה מעץ מהגוני עתיק. נשאר לי עכשיו רק פרט אחד קטן וממש שולי - להשיג מכתבה כזו... יש מכתבה בקהל?




ובימים אלה ממש אני עובדת על ילד. לא אמיתי, ילד מעיסת נייר כמובן. צריך מישהו שיקרא את הספרים, לא? בתהליך העשייה שלו נוכחתי לדעת שלמרות שזה נראה פשוט, יותר קל לעשות ילד אמיתי (ובינינו, למרות ההנאה שביצירה בעיסה, גם יותר כיף באמיתי, רק שזה כבר עניין לפוסט או לבלוג אחר...), אבל הוא כבר כמעט מוכן ובעל אישיות משלו, קצת חיוור מעודף נייר טואלט  -לא שום דבר שצבע לא יפתור, ואני מניחה שבפוסט הבא אציג אותו.

עד אז, הולכת לצבוע משהו...
להתראות,
יעל.

יום רביעי, 5 במאי 2010

חתולים

הפוסט הזה יוקדש לחתולים. לא כאלה מעיסת נייר, חתולים אמיתיים. נכון, זה לא קשור ליצירה, אבל אני חייבת. חייבת שכל מי שיכול ידע שחתול זו חיה מדהימה. ואני, אוהבת כלבים בכלל, אבל כשמכירים חתול באופן אישי, הלב כבר פועם אחרת.
ואני מכירה את זוקו, החתול המדהים והאהוב שלי שנפגע קשות לפני שבוע וחצי ממכונית חולפת. לא ברור איך זה קרה, אבל מצאתי אותו חבול ופצוע, ספון בכאביו, בשיחים שבגדר הבית. הוא אפילו לא ילל. בבדיקת הוטרינר לא נמצאו שברים, אך בהחלט נראה כי הוא חטף מכה חזקה. כבר שבוע וחצי שהוא סיעודי לחלוטין, לא אוכל ולא שותה באופן עצמאי, אך הוא חי, ועל כך אני מודה. אתמול הבחנתי כי המבט הכואב בעיניו התחלף, והמבט האוהב והמכיר תודה התמידי שלו חזר, מה שמראה על סימני התאוששות. הוא גם גירגר לראשונה מזה שבוע וחצי.
אספנו אותו מהרחוב, בפסח לפני ארבע שנים בדיוק, גור זעיר, שגרם לבתי שהיתה אז בת שנתיים וחצי להתאהב בו ממבט ראשון. היה ברור שהוא בא איתנו. והוא בא. והיה מונח באופן קבוע על כתפיה, בתנוחה שמחזיקים תינוק לגרעפס אחרי האוכל. זה היה מצחיק, אבל שניהם אהבו להסתובב כך בכל הזדמנות שהיתה להם. גם היום, כשהיא בת שש וחצי, והוא בן ארבע ושוקל כמה קילוגרמים יותר, הם מסתובבים כך. וזה עדיין מצחיק, אבל כל עוד שניהם נהנים, מי אנחנו שנפריע...

אני יכולה לכתוב ארבעה פוסטים לפחות על כמה חתולים מדהימים, אך לא אעשה זאת, כי קשה לשכנע את מי שמשכנע את עצמו אחרת. אבל אני כן יכולה לבקש שבפעם הבאה שתראו חתול ברחוב, תסתכלו על העיניים שלו, על המבט הטוב שבהן, זה שמכיר תודה על ליטוף, על מעט אוכל ועל מים. אם יש לכם חצר, שימו קערה עם מים, לפחות עכשיו בימים החמים האלה ובאלה שעוד צפויים לנו.

אני אופטימית, וכדי לסיים בנימה כזו, הנה זוקו בימים טובים יותר, כמו אלה שעוד יבואו. אם תתעלמו מרעש הרקע של הטלויזיה, תשמעו נחירות. הנחירות ברקע הן של נושה, כלבתנו הקשישה, ולמי שחשבה שבעלה נוחר יותר - הנה שכנוע שכנראה שלא...



להתראות בפוסטים עליזים יותר,
יעל.