יום שישי, 27 באוגוסט 2010

שישי חגיגי במזכרת בתיה

יום שישי הבא, 3.9.10, הוכרז במזכרת בתיה כ"שישי חגיגי" בו יתקיים הפנינג אומנים מארחים אומנים במגוון רחב של תחומי אומנות, כמו עיצוב תכשיטים, קרמיקה, ציור, ויטראז', פסיפס, ואיך לא?- עיסת נייר.

כמובן שניתן יהיה לרכוש עבודות של האומנים השונים, והעיתוי מצויין בשל הקרבה לחגים.
בנוסף לעבודות האומנות, תתקיים מכירה של בגדי מעצבים, מוצרי קוסמטיקה ומאפי גורמה.

במקביל, במתחם ההיסטורי של מזכרת בתיה יתקיים גם שוק קח-תן, כך שיהיה הפנינג מאוד מאוד נחמד.

ואיך אני קשורה לזה אתם שואלים? במסגרת אומנים מארחים אומנים, הוזמנתי להשתתף ביריד על ידי גלי קמיל אומנית מוכשרת לפסיפס ופיסול בנייר, בעלת סטודיו צבעוני ומקסים במזכרת בתיה, שחובה, אבל חובה לבקר בו.

את גלי הכרתי לפני כשנה כששוטטנו להנאתנו במזכרת בתיה בוקר אחד, ומשהו משך אותי לסטודיו שלה (הקסם..?), ושם הכרתי אישה מקסימה ונעימה שהשיחה איתה זרמה בכיף. כשנפרדנו לשלום, היה ברור (לי לפחות) שעוד ניפגש.

ואני? לי זו פעם ראשונה ביריד רשמי שכזה, כך שאני שמחה על ההזדמנות "לבחון את השוק". אני בעיקר הולכת בשביל החוויה, אך אשמח אם זה יהיה גם מעבר לכך.

לא תפספסו אותי, כיוון שאהיה מוקפת בחברים ססגוניים מעיסת נייר, ואתארח בחצר הסטודיו של גלי.

אשמח אם גם אתם תבואו (וגם תגידו שאתם מהבלוג... :-) ), ואשמח עוד יותר אם תפיצו את דבר היריד בכל מקום שלדעתכם יתעניינו בו. הנה הפרטים (לחצו להגדלה):

תבואו, יהיה כיף, ואשמח לראותכם.
שבת שלום,
יעל.

יום שני, 23 באוגוסט 2010

שאני אשפץ...?

בתקופה האחרונה נתקפתי בקדחת שיפוצים. בערך כל מה שנקרה בדרכי, שופץ, ומי שעבר לידי, די נזהר, בעיקר מהחשש פן אשפץ גם אותו. זה התחיל במדפי איקאה שנרכשו לסטודיו, והגיעו בצורת עץ בסיסי ללא שום צבע או לכה והיו, איך לומר בעדינות, די חסרי חיים. ריחמתי עליהם, וגם קצת עלי, שהרי אצטרך לראות אותם יום יום ואצטרך גם לאהוב אותם, אז החלטתי לצבוע אותם בירוק תפוח עליז, ואני חושבת שהם בהחלט נראים הרבה יותר טוב כך.

אחר כך הגיע תורה של שידת מגירות חביבה שראתה ימים טובים יותר לפני שהגיעה לידי. היה ברור לשתינו שהיא לא תישאר כך ושיש לעשות משהו עם המראה שלה. בטיפול קצר שכלל שיוף, צביעה מחודשת ולכה בגוון צהבהב עתיק, היא קיבלה מראה חדש, יפה יותר לטעמי. כל שנשאר היה לרכוש עבורה ידיות חדשות שיתאימו למראה החדש. בשיטוט קצר ברחוב הידיות והפירזול איפהשהו בדרום תל אביב נמצאו הידיות המתאימות, והמראה החדש הושלם.



בהמשך, רכשתי ארון כלים מקסים ביד2, בעיקר כי הוא היה יפה. טוב, אם להודות על האמת, הוא לא היה ממש יפה. הוא עמד לו עשר שנים בבית שלא ממש ראה את היחוד שלו ודי הזניח אותו מבחינת צבע, אבל אני זיהיתי מיד את הפוטנציאל ואצתי רצתי לרוכשו. אחרי טיפול שכלל ניקוי, שיוף וצביעה בצבע מרענן, הארון כמו נולד מחדש. והוא מקסים, ואי אפשר להתעלם ממנו. אפילו חמתי שתחיה, כשראתה אותו לראשונה ולא ידעה שאני אחראית לצבע (ואנחנו כנראה גם לא נגלה לה...) אמרה : "איזה ארון יפה, רק חבל שהוא כחול. איפה תשימו אותו?" במרתף, ענינו. "אה", אמרה שתחיה, "במרתף זה בסדר"...
אז אני כאן, תובעת את עלבונו ורוצה להגיד שמי שלא רוצה שלא יסתכל. אני אוהבת אותו והוא ממוקם בסטודיו שלי כדי שאוכל לראותו כל הזמן.


וכדי שלא ישעמם לארון הכלים בסטודיו, רכשתי עבורו חברה, כוננית מדפים יפה מעץ מלא בצבע שמנת, שעברה אצלי תהליך הפוך. למעשה, יישנתי אותה, בעיקר על ידי שיוף ומשחק עם שני גווני צבע עיקריים - כחול ים ושמנת. היא יצאה משופשפת להפליא ונראית כאילו היא עתיקה למרות שהיא ממש לא כזו.


אח"כ הגיע תורם של שני כסאות הבר לעבור שיפוץ. הצבע כבר לא היה משהו (הגיל, הגיל...), וגם המודה קצת השתנתה מאז שייצרו אותם. אז החלטתי לרענן אותם ברגליים בגוון שמנת עדין עם שיופים קלים למראה משומש משהו, ובמושב בגוון אגוז בוהק.


הבא בתור היה שולחן כתיבה מקסים שרכשתי, שוב ביד2, רק מה, הוא היה צבוע בגוונים מכוערים להפליא. משהו בין צבעי מלחמה לצבעי הסוואה. טעם, כנראה, לא היה הצד החזק של בעליו הקודמים, ולכן הוא היה צבוע בגוונים של ירוק חאקי וצהוב מזעזע שלא ממש עשו חשק לשבת ולכתוב עליו משהו. כמובן שהתעלמתי מצבעי האזהרה האלה והחלטתי לרכוש את השולחן בכל זאת. שעות ספורות לאחר הגעתו אלינו הוא נצבע בצבע שמנת בהיר ועדין, תואם לשאר הרהיטים בחדר המיועד.


על הדרך, שיפצתי גם מקצע עתיק של נגרים שאבי רכש עבורי בשוק הפשפשים כיוון שהוא מכיר את אהבתי לחפצים עתיקים. כמה עתיקים? מסתבר שבמקרה הספציפי הזה, מאודדדד עתיקים. גיגלתי קצת כדי למצוא את מקורו של המקצע לפי החותמת שמוטבעת בו (Joh. Weiss & Sohn, Wien (Österreich), וגיליתי להפתעתי שהוא יוצר בוינה, אוסטריה בין השנים 1820-1860.
אגב, הסכין קיימת, והמקצע שמיש לחלוטין.
כרגע על הפרק יש עוד כמה משתפצים פוטנציאלים, שרק מחכים שאתפנה אליהם וגם יומם יגיע. התוכניות לתקופת החופשות מהחגים הבאים עלינו לטובה ארוכות כאורך הגלות, אבל הסיפוק שבתוצאה נותן את המוטיבציה והכיף שבעשייה הזו.

קדחת השיפוצים היא אחת המחלות הטובות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, והלוואי ויכולתי לתקן את כל עוולות העולם הזה במכונת שיוף וקצת צבע...
עד השיפוץ הבא,
יעל.


יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

מתכון לעיסת נייר-פוסט קצר

היות ואני נשאלת רבות לגבי המתכון האולטימטיבי לעיסת נייר, החלטתי להעלות את הנושא גם כאן.

אז ככה - נתחיל בזה שאין מתכון אולטימטיבי. ישנם הרבה מתכונים ודרכים רבות  ליצור עיסת נייר, וכל אחד מתחבר למשהו אחר. יש כאלה שאוהבים עיסה מנייר גרוס, ויש כאלה שגורסים שנייר גרוס עדיף לו שישאר במכונת הגריסה. יש האוהבים עיסת נייר מקרטוני ביצים מפוררים, ויש החושבים שזהו קשקוש ביצים ולא עיסה אמיתית.

אני, באופן אישי, לאחר שהתנסיתי במגוון רחב של חומרים לעיסה, כולל האבקה שנמכרת בחנויות היצירה (הייתי חייבת לבדוק, חבל על הכסף...), הגעתי למסקנה שאני הכי אוהבת עיסת נייר מנייר טואלט. השאלה היא רק האם אתה מורח או מנגב? (סתם, סתם, זה מתבקש, ביחוד לאלה שטורחים לשאול אותי האם אני ממחזרת גם את נייר הטואלט המשומש בבית...)

העיסה שנוצרת מנייר הטואלט מדהימה ברכותה ובתכונותיה הפיסוליות, וניתן להגיע איתה למרקמים חלקים ביותר ללא כל מאמץ מיוחד. אני, באופן אישי, קונה נייר טואלט "אורן" של סנו, שאינו יקר ומעולה לעיסה.

ועכשיו המתכון שאינו מדוייק אף פעם כיוון שתלוי בכמות העיסה שמכינים, אך אם תשימו לב להדגשים שאציין, תמצאו מהר מאוד את המתכון האולטימטיבי שלכם.

קדימה לדרך:

מפרקים את הגלילים לתוך קערה גדולה/גיגית כביסה, ו"מטביעים" אותם במים תוך כדי לישה שמפרקת אותם לגורמים.

אגב, אצלנו בבית, תהליך פירוק גלילי הנייר, הוא חלק מהמשחקים של הילדים, ואני חושבת שהתמונה הבאה תמחיש הכל (התמונה אינה מיועדת לנשים בהריון, לפולניות ולבעלי לב חלש. לצפייה בהגדלה, יש ללחוץ על התמונה):

הילדים בפעולה. זה הזמן לקרוא לקדמן?
אחרי שהנייר רטוב ומפורק לגמרי, סוחטים אותו היטב מכל טיפת מים אפשרית. אני משתמשת בציפה של כרית, אליה אני מכניסה הכל וסוחטת אותה היטב. מי אמר שאני לא עושה כושר, מי?

בסיום הסחיטה מחזירים לקערה את הנייר ומפוררים היטב את הגושים שנוצרו בסחיטה. כך זה אמור להיראות:


כשהכל מפורר, מוסיפים דבק פלסטי ומתחילים ללוש עד שמקבלים עיסה במרקם "משחתי" שקל וניתן לעצב אותה כמו פלסטלינה.

אפשר ורצוי, אך בהחלט לא חובה, להוסיף דבק טפטים שמרכך את העיסה, עושה אותה יותר חלקה ופחות דביקה למגע.

הכנת דבק טפטים - כפית אבקה לכוס מים פושרים. לערבב ולהניח בצד כעשר דקות עד לקבלת מרקם צמיגי.

את העיסה המוכנה ניתן לשמור בשקית אטומה היטב במקרר, או, לחילופין, בתנאי החדר, באותה הקערה בה הכנתם את העיסה, כאשר יש להצמיד ניילון אוטם לפני העיסה (שימו לב - לפני העיסה, לא לפני הקערה), כך שתחסם באופן הרמטי כל כניסה אפשרית לאויר. הניילון נדבק לעיסה לבד,  וצריך רק להדק אותו, בעיקר בדפנות הקערה.
אני מאחסנת כך את כמויות העיסה שאני מכינה במשך חודשים בתנאי החדר.

זה כל הסוד, לא מסובך בכלל, ומומלץ מאוד לנסות את זה בבית.
אם יש שאלות, אשמח לענות ולעזור, פה או במייל.
צאו לדרך,
יעל.

יום חמישי, 5 באוגוסט 2010

זזים

עברנו דירה, וזה לא פשוט לעבור דירה, לפחות לא כמו שחשבתי שיהיה.

בדימיוני העשיר (שמסתבר בדיעבד כיותר מדי עשיר...) ראיתי אותנו בבית החדש, שלושה ימים אחרי המעבר, מרחפים על גלי אושר והנאה מהמרחב החדש, מהבית הכיפי ומשלל ההנאות שהוא מציע. ראיתי אותי יושבת בסטודיו החדש שלי ויוצרת כמו שמזמן לא יצרתי, וכולי אושר והגשמה של חלומות שהיו כמוסים עד כה. ככה לפחות דימיינתי את קורותינו שלאחר המעבר.

מרפי, כך מסתבר, דמיין זאת אחרת.
זכותו, אני לא אומרת שלא, אבל למה להרוס את הדמיון שלי, למה?

כל מה שיכל להשתבש השתבש, ועדיין ממשיך להשתבש בדרך הכי שיבושית שאפשר להשתבש בה. אני מניחה שהמשפט התקני הזה מסביר הכל, אבל אם אתם ממש מתעקשים, אז גם אפרט.

זה התחיל בחברת ההובלות שהזמנו להובלה כולל אריזה. הם זכרו שדובר גם על אריזה, אבל ביקשו שבכל זאת נעזור להם כי "יש לכם הרבה דברים...". בוקר טוב, אמרתי, למרות שהיה כבר צהריים, ראיתם את כל ה"הרבה דברים" האלה שבאתם לערוך הזמנה, לא? ראינו, הם ענו, אבל נשמח אם תעזרו...

מהר מאוד ה"תעזרו" הזה הפך ל-הם פותחים ארגזים, אנחנו אורזים, הם סוגרים עם דבק ומעלים למשאית. ככה זה נמשך יומיים שלמים עד השעות הקטנות.

יומיים הזויים, ארבע (כן, ארבע..) משאיות, ובית אחד שצריך לפרוק בו את הכל.

בתום היומיים האלה, המובילים נמלטו על נפשם בהבטחה שלא ישובו אלינו יותר להעביר אותנו דירה אם נצטרך (בחיי, אני לא צוחקת...), ולא כי אנחנו לא נחמדים, אלא בגלל כמות החפצים שלנו. הם מעדיפים זוגות ללא ילדים, עם מינימום רכוש, כך הוא אמר..

כמובן שהם הלכו רק אחרי שחבטו את המקרר בסורג המעקה לצורך עיצוב מחדש של הדפנות שלו, שיפשפו את שולחן הסלון במדרכה כדי שיקבל טקסטורה חדשה, וסדקו את המיטה החדשה של הילדה כדי שהיא תשתלב יפה עם שאר החפצים שקיבלו יחס מועדף.

מנשה, בחיי שאתה איש טוב, תבוא לקפה פעם, בלי המשאית והארגזים...

ואז התחיל שלב הפריקה הגדול ומצעד הטכנאים בבית להתקנת כל מה שצריך ע"מ להיות מחוברים באיזשהו אופן לציויליזציה. מתקן מים, גז והשילוש הקדוש - טלויזיה, טלפון ואינטרנט.

מתקן המים החליט למרוד רבע שעה לאחר שהמתקין הלך והציף את הבית במים מטוהרים בחסות קיבוץ נתיב הל"ה. ביומיים שחלפו עד להגעת טכנאי החירום (יומיים, חירום, צמד מילים שנאמרות בנשימה אחת בשירות הלקוחות של החברה מבלי להבין את האבסורד שבאמירתן יחד), שאבנו מים במקביל לפריקת הארגזים.

חברת הגז דווקא היו בסדר, רק שאנחנו איבדנו בהעברה את המבערים של הכיריים, כך שלא ממש יכולנו לבדוק אם הגז עובד. למי שדואג, המבערים נמצאו לאחר יומיים בארגז שהיה כתוב עליו "כללי - לא חשוב" בכתב ידו הענוג של הגבר בבית.

בעוד אנחנו מנסים לכבות שריפות (אולי יותר נכון במקרה הזה להגיד להדליקן...), גילינו שהמזגן החדש, שלא עבד יום אחד בחייו, החליט גם הוא להצטרף לצד של מרפי וסירב לשתף איתנו פעולה. מיד הוזמן המתקין שהסביר לנו שהוא עמוס ואולי בערב הוא יגיע..  הלחות היתה, ועדיין, מטורפת, והטמפ' בבית עומדת על 35 מעלות בממוצע בשל עומס החום הכבד ששורר בשבוע הנוכחי.

מאז עבר שבוע ואנחנו עדיין נטולי מזגן בשל תקלה מהותית שנתגלתה, ויש צורך בהתקנה מחודשת של כל המערכת...

 היצירתיות, מיותר לומר, נמוגה מחיי כמו הגז שהתפוגג לו מצינורות המזגן, ואני עדיין ממתינה לשובה, כמו שאני ממתינה לשובו של איש המזגנים. ואולי זה הזמן והמקום לומר - מ..מז..מזג..מזגן כדי לקרב את בואו, כמו שמאמיניו של ר' נחמן מברסלב גורסים שאמירת המשפט נ..נח..נחמ..נחמן מאומן תקרב את הישועה לעמנו במהרה בימינו, אמן...!

קיטרתי קשות וחפרתי לכם, אבל הייתי חייבת לעשות את זה, בעיקר כדי לפרוק, כי עמוס לי ומעיק ואני צריכה את היצירה שוב בחיי כדי לנשום. השבוע, כשמצאתי קצת פנאי לחשוב על החלפות עתידיות שהתחייבתי אליהן, הבנתי כמה אושר גורמת לי היצירה, כמה אויר היא מפיחה במפרשי חיי, וכמה היא חסרה לי עכשיו.

חוץ מזה, על הדרך, אולי גם מרפי יקרא את זה ויחזור למקום שממנו הוא בא כי לדעתי היה לו הספק יפה עד עכשיו והגיע הזמן להתקדם. אה, מרפי? מה דעתך?

ועכשיו, הרי אי אפשר פוסט נטול תמונות, אז אצרף הצצה זעירה לפרוייקט השיפוץ האחרון שלי שמיועד לסטודיו ונעשה לפני שלושה שבועות ואני מאוהבת בו קשות. מבטיחה פוסט נפרד עם תמונות מלאות.


ואסיים באיחולים לעצמנו שבאלה בלבד יסתכמו צרותינו, ושהן יפתרו במהרה ועל הצד הטוב ביותר, ושכל מה שדימיינתי למעלה יתחיל בקרוב.

יעל.