יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

מתקתקת

הכל החל לפני כחודשיים, כשתפרתי לאחותי היקרה, לכבוד יום הולדתה, תיק על פי ההדרכה הזו.


התיק עורר התלהבות רבה במשפחה, ולכן החלטתי לפרגן לשתי דודותי האהובות ולתפור להן תיק דומה במתנה. דומה, אך שונה, כי בכל אחד מהתיקים השתמשתי בשילוב בדים שונה:


זמן קצר לאחר מכן חל יום ההולדת של זיו, בת כיתתו של איתי, ואני שברתי את הראש בשאלה "מה, לעזאזל קונים לילדה בת אחת עשרה? עוד חולצה? עוד ספר? נדוששששש...".

החלטתי לתפור לזיו תיק יפה שישמש אותה לשיעורי הריקוד שלה, ובעצם לכל דבר אחר. 

הטלפון שקיבלתי לאחר כיומיים מזיו הבהיר לי שזו היתה החלטה משובחת. היא כל כך שמחה על התיק, אך גם, ובעיקר, מהרעיון שהוא נתפר במיוחד עבורה.

ואז הגיעה בת המצווה של שקד, האחיינית שלי. גם כאן החלטתי שאת המעטפה של המתנה צריך לשים באריזה הולמת שתשמש אותה גם בהמשך, ולכן תפרתי גם לה תיק, דו צדדי, ועימו מחברת עטופה באותם הבדים.



אחרי כל התיקים הללו הרגשתי שאפשר להתקדם קצת הלאה, ורכשתי גזרה במטרה לתפור תיק לגן עבור הבבושקה הפרטית שלי. כשהגזרה הגיעה בדואר, ברגע הראשון לפחות, חשתי הרהורי חרטה קלים ועלו בי מחשבות של ויתור כי חשבתי שאולי העניין קצת גדול עלי. יותר פשוט לקנות תיק וזהו, לא?

אז זהו, שלא. החלטתי לנסות במחשבה שמקסימום אצליח...

במשך שבוע שיננתי את ההוראות, תירגמתי קודים של גזרות, המרתי מידות, ערכתי רשימת קניות, קניתי ו... הגעתי לרגע האמת: לגזור או לא לגזור את הבד המקסים שקניתי...

גזרתי. חיברתי, ריכסנתי (מלשון רוכסן), תפרתי, פרמתי, ולאחר כשלושה ימי עבודה גם סיימתי.

והוא יצא מהמם!
וישר.
והוא אפילו עובד (שזה אומר שהרוכסנים נפתחים ונסגרים...).


ולרגע רציתי אותו לעצמי. לפחות מנטלית, גם אני בת שלוש לפעמים, אז גם לי מגיע, לא?

לא.

היא כל כך שמחה לקבל את תיק "הבקבושקות" שזה היה שווה את כל המאמץ, ואני, כמו שהיו אומרים בסרט בערבית של יום שישי - "אנא מבסוטה אווי אווי" ☺.


זהו. עכשיו נשאר לי רק לתפור תיק לעצמי. זה האתגר הבא.

מתחילה לשנן הוראות, מבטיחה לשתף בתוצאות.

שיהיה לכם יום מתוק(תק),

יעל.

יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

שמונה

עורכת הדין חגגה יום הולדת שמונה.

כחובבת מושבעת של שתי סדרות טלויזיה, היה די ברור שהמתנות והעוגה יהיו קשורים אליהן בדרך זו או אחרת. הסדרות המדוברות, אותן היא מדקלמת בעל פה גם באמצע הלילה, הן פיניאס ופרב - סדרה מצויירת על שני אחים שובבים ואחותם המעצבנת קנדיס, והפיג'מות - סדרת מצבים קומית של ערוץ הילדים בכיכוכובו של גרי המבורגרי, או במילים אחרות למי שמכיר, ניניניניני ני, ני, ני...

וכך, כשלושה שבועות לפני יום ההולדת, התחלתי בפיסול דמויות שני האחים, פיניאס ופרב, שאם תשאלו אותי, דומים יותר לצמד עכברושים חביבים מאשר לילדים. אבל, מכיוון שאומרים שכל הילדים יפים בעיני הוריהם, אז אני מניחה שגם פיניאס ופרב נכנסים תחת ההגדרה הזו, לפחות בעיני הוריהם יוצריהם.

מכיוון שזו היתה הפתעה, פיסלתי אותם בלילות, אחרי שעורכת הדין הלכה לישון, וייבשתי אותם במקומות מסתור לא שגרתיים שהיו כרוכים בטיפוס וירידה של שתי קומות בכל פעם.

גם הצביעה נעשתה תוך תרגילי הסחת דעת והסוואה, אבל מה לא עושים למען ההפתעה.

ביום ההולדת, כשגל קיבלה את הצמד, אורו עיניה כאילו זכתה בלוטו לפחות. גם מבטיהם מזילי הריר של חבריה לא הותירו מקום לספק: הבחירה בפיניאס ופרב כמתנה היתה בחירה מוצלחת ביותר, או, במילותיה של גל, זו המתנה המדהימה ביותר שקיבלתי ליום ההולדת בכל החיים...


בנוסף, ציירתי לה את הצמד על חולצה, שהספיקה לקבל כתמים עוד לפני שסיימנו להוציא אותה מהאריזה. אבל, מה זה משנה, העיקר שעורכת הדין מאושרת, ותביעות בגין אי מילוי תפקידי ההורי לשביעות רצונה לא יוגשו השנה.


עד כאן המתנה.

אך מכיוון שאין, אין, אין חגיגה, בלי, בלי, בלי, בלי עוגה - קבלו גם את עוגת ההמבורגר שנעשתה לפי בקשתה.

ההמבורגר הענק מורכב בעצם משתי עוגות שמהוות את הלחמניה, ובאמצע יש את ההמבורגר, עגבניות, מיונז, חסה וחרדל העשויים כולם על טהרת הסוכר:




גלונצ'ה שלי, ילדת יום ההולדת, אני מנצלת את ההזדמנות הזו לאחל לך שוב את כל הטוב שהעולם יכול להציע, הרבה בריאות, אושר, אהבה ושמחה בחייך.

את כל היתר, אני סומכת עלייך, תשיגי בעצמך ואל תשכחי אף פעם שאני פה איתך בדרכי החיים כדי ללוותך.

אוהבת עד כלות,
אמא.
נ.ב.
ניניניניני ני ני ני ניני ניני...!

יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

כבר לא שעון בן חיל

בשבוע שעבר, לאחר הפסקה כפויה ביצירה, החלטתי שאני צריכה פסק זמן ואוורור מהוירוסים ושאר החולירות שתקפו אותנו בשבועות האחרונים. וכך, ביום הראשון שהקטנה הלכה לגן לאחר תקופת חופשה ארוכה, ניצלתי את ההזדמנות, לפני שמישהו יתחרט, ויצאתי לשוטט בשוק הבוכרים שנמצא בפאתי שוק רמלה.

מדי פעם אני נוהגת ללכת לשם, סתם כי אני אוהבת, ולעיתים אני אף חוזרת משם עם מציאות שונות.

הפעם, בתוך ערימת גרוטאות של שעונים מסוגים שונים, מצאתי ארגז עץ מרוט ששימש פעם כשעון אורלוגין, וכנראה שגם היה יפה יותר בימים אחרים.

הוא היה חבול ומאובק, אבל הפוטנציאל שבו ניכר לעין מיד. סחבתי אותו, למרות משקלו, ומיד כשהגעתי הביתה שלפתי את הכלים והתחלתי לעבוד.

החוסר ביצירה בער בי, והיייתי צריכה למלא את החסר באופן מיידי.




לאחר כשעתיים שבהן שייפתי, סתמתי חורים, תיקנתי חריצים וסדקים, וניקיתי מאבק, השעון כבר נראה יותר טוב.

לסיום השלב הזה, ניסרתי מדף קטן מעץ, ומיקמתי אותו במרכז.


בצביעה החלטתי לשמור על המראה הישן, ולכן צבעתי את השעון בכחול מדולל בהרבה מים, כך שהצבע לא יהיה מלא, וניתן יהיה לראות את העץ היפה שמתחתיו.

בסוף אותו אחר הצהריים הרגשתי נפלא. חשתי סיפוק עצום מהתוצאה, ושמחתי על ההפתעה שזימן לי אותו היום מבלי שממש התכוונתי.

ועכשיו הוא תלוי ליד המטבח, ולכן כלי האמאייל שבו, שקניתי מזמן וחיכו כנראה לזמנם שיגיע.





אני בטוחה שהשעון שמח לפחות כמוני באותו אחר הצהריים. לו רק יכל לומר את אשר על ליבו, אני בטוחה שהיה אומר שהוא שמח על מצבו ומקומו החדשים...

תיק, תק, תיק, תק...
יעל.

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

דרכון, בבקשה?

לאור בקשות שקיבלתי, וכפי שהבטחתי לפני כמה פוסטים, הכנתי הדרכה מצולמת לתפירת כיסוי לדרכון. ההדרכה פשוטה ביותר, ובהחלט יכולה להיות פרוייקט ראשון בתפירה למתחילות.

התמונות צולמו במהלך תפירת כמה כיסויים במקביל, ולכן צבעי הבד השונים בתמונות.

שנתחיל?

לצורך תפירת הכיסוי לדרכון יש צורך בארבע חתיכות בד בגדלים שיפורטו מיד, שתיים זהות למעטפת החיצונית ולבטנה, ושתיים זהות ל"כנפיים" של העטיפה.

מידות המעטפת החיצונית והבטנה: 15.5 * 21 ס"מ.
מידות הכנפיים: 15.5 * 11 ס"מ.

לאחר שחתכנו את ארבע החתיכות הדרושות לנו, יש לסמן בעזרת מגהץ את פס האמצע בשתי הכנפיים לאורכן ע"י קיפולן לחצי כשהצד הימני (היפה) של הבד כלפי חוץ:


לאחר שעשינו זאת, יש לתפור במכונה תפר לאורך כל כנף בצד של הכפל שגיהצנו, כמודגם בתמונה:


בשלב הבא, יש להניח את בד הבטנה כשהצד היפה שלו פונה אלינו, כלפי מעלה, ועליו את שתי הכנפיים, כאשר התפר שתפרנו פונה כלפי פנים העטיפה. להצמיד בסיכות:


תופרים שני תפרים נוספים מצד ימין ושמאל של העטיפה, שמחברים את הכנפיים לבטנה (ראו חיצים):


לסיום, מניחים את בד העטיפה החיצונית על הבטנה עם הכנפיים התפורות, כשצידו החיצוני והיפה פונה כלפי מטה לבטנה:


מצמידים בסיכות:



תופרים מסביב את היקף העטיפה במרחק של כ-1.2 ס"מ מהשוליים, תוך השארת פתח של כ-4 ס"מ בתחתית להיפוך העטיפה, ראו סימון צהוב בתמונה במקביל לתפר:


לא לשכוח לקטום פינות לפני ההיפוך:


זהו. כמעט סיימנו. יש להפוך את העטיפה דרך הפתח שהשארנו, ולאחר ההיפוך העטיפה נראית כך:



לפני סגירת הפתח שהשארנו להיפוך בתפר נסתר או בתפר מכונה חיצוני (זה ממש בסדר, הוא יוצא למטה בצד האחורי ותמיד מהיר יותר), רצוי להעביר גיהוץ קל לעטיפה ולמדוד אותה על הדרכון, לוודא שהיא עוטפת אותו היטב, וכך היא אמורה להיראות:



זהו. עכשיו אפשר לטוס ☺.
מקווה שההדרכה מספיק ברורה, ואשמח לענות על שאלות נוספות, אם יש.

שיהיה בהצלחה,
יעל.

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

תפרנות לשמה ☺

לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר ליד מכונת התפירה. אני מרגישה תחושה של התמכרות חדשה. לבדים, לצבעים, ליכולת ליצור פריט שימושי מפיסות הבד המרהיבות.

גיליתי גם שאני נהנית לתפור מתנות יחודיות לאנשים הקרובים לי, שיהיו שימושיות עבורם, ובעיקר ישמחו את ליבם מעצם הידיעה שנתפרו במיוחד עבורם.

אז תפרתי הרבה מתנות שניתנו באהבה, והתקבלו בשמחה גדולה, ולכן עכשיו אפשר גם לחשוף אותן. שנתחיל?

הראשונות הן ערכות לטושים של שרון רותם שנתפרו לגל ולשירי.

ערכת הטושים  לשירי


ערכת הטושים לגל

אחריהן, כיסוי המחברת שנתפר באהבה רבה לשיר, האחיינית שלי:


מחברת עם כיסוי לשיר

וזו המגבת עם השם התפור שניתנה במתנה לאופיר, בת כיתתו של איתי ליום הולדתה:


לחני, היקרה לי מאוד, תפרתי תיק איפור קטן, על פי ההדרכה של שרון רותם:



וכדי שתיק האיפור לא יהיה לבד, הוספתי לו תיק תואם, שנתפר על פי ההדרכה הזו, בתוספת כמה פרטים שבעיני נראים חשובים: 


 
וכך הוא נראה בפנים:


ושניהם ביחד:


ועכשיו אוגדן לפנקס ומסמכים שתפרתי לעצמי, כי הייתי חייבת איכשהו לארגן את חיי ואת הפתקים הסובבים אותם.

יצרתי לעצמי מעין אוגדן המכיל בתוכו דפדפת בגודל A5, וכן כיסים לפתקים ומסמכים בגדלים שונים בחלקו הפנימי.

בחלקו החיצוני (המעטפת), יש מקום לכמה כלי כתיבה וכיס לפתקים קטנים ו/או כרטיסי ביקור.

שימושי ביותר, אני חייבת לציין.

אוגדן משולב ל...עצמי


ועוד שתי מחברות...


מחברות לגלית ול...

כיסוי היומן לדפנה, חברתה של אחותי:


והשם של אורן המתוקה, שנועד לתפירה על תיק המנדולינה שלה:



אני מתחילה לחשוב שהתפרנות הולמת אותי... ☺.
שיהיה לנו יום שמח וצבעוני,
יעל.

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

שקט, משפצים...

ההנאה שבשיפוץ רהיט ישן מספקת מוטיבציה והנעה לשיפוץ עוד ועוד רהיטים. בכל פעם שאני מסיימת לשפץ רהיט, אני מיד מחפשת את הקורבן הבא שיעבור תחת ידי, או, ליתר דיוק, תחת המשייפת שלי, וישנה את מראהו לעולמים.

השינויים שאני עושה ברהיטים הם בדרך כלל שינויים קיצוניים, בעיקר בצבע, שנובעים מראייה אחרת של הרהיט, ראייה שעליה הנגר הקונבנציונלי לא חשב. ישנם אנשים, ביניהם חמותי שתחיה, שלא יכולים להעלות על דעתם רהיט שאינו צבוע בחום. סיפור הארון הכחול שלי  ודעתה עליו ממחיש היטב את העמדה הזו, אך המציאות מוכיחה לי אחרת.

מאז שהוצב הארון הכחול בביתנו, אין אחד שמתעלם מקיומו. הארון הזה זוכה להרבה מחמאות בזכות צבעו המיוחד, ואני נשאלת רבות האם הוא עומד למכירה.

לפני כחודשיים הגיע לידי ארון דומה, משנות השמונים, ששימש בביתו הקודם כארון לאחסון משקאות חריפים וכוסות. הארון היה בצבע חום כהה, ובחזוני הוא נראה אחרת לגמרי כמובן.


התחלנו בפירוק כללי של הדלתות, המגירות והזכוכיות, ומיד לאחר מכן בביצוע שיוף מאסיבי להסרת גוון הלכה החום.

תוך כדי התהליך הוחלט שהדלתות העליונות לא יוחזרו, ומקום התצוגה ברהיט יושאר פתוח. לכן, על מנת שזה גם יראה יפה, ניסרתי קרניז מעוצב בסגנון כפרי שהוצמד לחלק העליון של הרהיט.

הצבע שנבחר בסופו של דבר היה שמנת בגוון עדין ביותר, למרות שרציתי צבע בגוון נועז יותר. הלחץ הסביבתי שיכנע אותי לוותר (חוט השדרה שלי היה בחופשה באותו היום, אבל אל דאגה את זממי ביצעתי ברהיט הבא שעדיין בתהליך... ).

וזו התוצאה -



את דלתות הזכוכית שמרתי, ללא הזכוכית, וגם עבורן יש לי תוכנית שנכנסה לרשימת המשימות המתארכת...
J

הארון המהמם נמצא כבר בביתו החדש והאוהב מאוד, וכרגע אני בשלבי סיום של הפרוייקט הבא.

ומשהו קטן נוסף לסיום שנעשה בעיקר לצורך מבחן צבע:


לפני


אחרי

שווה, נכון?
לדעתי הצבע עבר את המבחן בהצלחה יתרה (לא שחשבתי שלא יעבור, כן?), ועכשיו הוא כבר בשימוש בפרוייקטים אחרים בהם אשתף בהמשך.

שיהיה לנו יום צבעוני ושמח,
יעל.

יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

פירנאים - סוף מסלול

הפוסט הקודם של הטיול בספרד הסתיים בטיול שערכנו בפארק הלאומי איגוטסטורטס (Aiguestortas parque nasional).

יום למחרת, בבוקר היום השביעי לטיול, המשכנו בדרכנו לכיוון העיר אינסה, כאשר היעד הוא הפארק הלאומי אורדסה. בדרך עצרנו לשיט קיאקים נחמד באגם מלאכותי המוזן ממימי הנהר אסרה ליד העיירה באנסקה.


אינסה, שתיזכר לעד אצלנו בשם איכסה, היא דווקא עיר נחמדה שבמרכזה שוכנת העיר העתיקה ובה חומה עליה ניתן לטפס ולהשקיף על העיר מלמעלה. המראות, כמעט מיותר לציין, מקסימים.


הסיבה בה תיזכר העיר אצלנו כאיכסה אינה קשורה בעיר עצמה, אלא בחוויה המפוקפקת שעברנו בה כאשר נזקקנו לשירותי רפואה עבור הפעוטה שקדחה מחום. כשהגענו למוקד הרפואי בעיר בחצות הלילה, גילינו שאפילו הרופאה אינה דוברת אנגלית... זה היה יאוש טוטאלי. מצד אחד ילדה קודחת עם חום שמסרב לרדת במשך שעות, ומצד שני רופאה שצריך להסביר לה מה קורה בשפת הסימנים בערך...

למזלנו היתה שם אחות צעירה שידעה קצת אנגלית ועזרה לנו לתקשר.

לאחר בדיקה קצרה של הפעוטה, צויידנו במכתב, בספרדית כמובן, ונשלחנו לבית החולים הקרוב - מרחק של שעה נסיעה משם, בעיר ברבסטרו. זו הייתה הנסיעה הכי מפחידה שהייתה לי בחיים, ולא בגלל העלטה המוחלטת בכבישים הלא מוכרים, אלא בגלל המצב של מאיה שהיתה ממש חולה. רעדתי, ולא מקור...

גם בבית החולים המצב לא היה שונה. אף אחד לא דיבר אנגלית, חוץ מרופא אחד, אסיאתי במוצאו, שנשלח לטפל בנו. לאחר בדיקות הרופא קבע שיש לה דלקת חמורה בבטן, ויש להקפיד שהיא תקבל נוזלים באופן קבוע.

חזרנו למלון לפנות בוקר, ואת יום המחרת ביליתי לידה במיטה עד הערב שבו חלה התאוששות במצבה. אחר הצהריים, כשאנחנו עוד היינו במיטה, יניב לקח את איתי וגל לפארק אורדסה שהיה בעצם הבילוי המקורי המתוכנן לאותו היום.



לילה נוסף עבר והמצב השתפר, ובבוקר המשכנו בדרכנו לעיר ברבסטרו (כן, ההיא של ביה"ח), והפעם לאור יום, ובמצב רוח הרבה יותר טוב.

בעיר חיכתה לנו הפתעה נחמדה - באותו היום נחוג שם חג לאומי, וכחלק ממנו התקיימה תהלוכה ססגונית של תושבי העיר ברחובות, כשכולם מחופשים ועוטי מסיכות שנעשו כולן מרצועות עיתון ועיסת נייר. היה מקסים ובהחלט מעורר השראה.



עקבנו אחר התהלוכה הססגונית שלוותה בתזמורת מצעדים חיה ותוססת, ובהחלט שהיתה זו חוויה מיוחדת עבור הילדים ועבורנו גם.

אחר הצהריים, בדרך חזרה לברצלונה, ביקרנו גם במנזר מונסראט. מנזר מונסראט (Montserrat), הנמצא כ-60 ק"מ מברצלונה הוא המרכז הדתי והתרבותי החשוב ביותר בקטלוניה. למי שחושב לבקר שם, חשוב שתדעו שהמקום אפוף ריח תיירותי חזק, וניתן לומר שחוץ מהיונים הלבנות והיפות שחגות בהמוניהן במקום, הכל, כולל הכל, תיירותי וממוסחר.

ברצלונה, לאחר תשעה ימים, נראתה יפה יותר. אולי בגלל התחושה שחזרנו למקום מוכר, ובטוח בגלל הידיעה שמכאן חוזרים הביתה. אף פעם לא שמחתי לסיים טיול כמו בפעם הזו, ולא בגלל המקום אלא בגלל הגעגוע לעברית ולמישהו שמבין אותך כשאתה מדבר ובעיקר כשאתה זקוק לעזרה...

הדבר הראשון שראיתי בשדה התעופה עוד כשהמטוס היה בשלבי נחיתה היה השלט המואר של דואר ישראל וחשבתי לעצמי שבחיים לא הייתי מעלה על דעתי שארגיש טוב למקרא השלט הזה, שארגיש בבית...

ואסיים בקלישאה שמסתבר לעיתים שאינה קלישאה כלל וכלל - אין כמו בבית!
בשמחות,
יעל.