יום חמישי, 28 ביולי 2011

תמונות מחיי הסטודיו

כידוע לרוב קוראי הבלוג, אני עורכת בסטודיו שלי מדי שבוע סדנאות פיסול בעיסת נייר, לאנשים (כן, גם גברים הגיעו לכאן) שרוצים להנות בזמן הפנוי שלהם, וכמובן לצאת עם תוצרת משובחת מעשי ידיהם להתפאר.

אומנם מי שבא לסדנא, בא מראש בהגדרה כדי ליצור ולפסל בעיסת נייר, אך במשך הזמן מתגלה הערך המוסף של הסדנאות הללו לחיי הנפש, שמתבטא בזמן האיכות שמבלים בחברותא משובחת, שמקשיבה, מייעצת, תומכת, מפרגנת, מצחיקה וחכמה.

הקבוצה הראשונה, שכוללת חבורת בנות עליזה ומקסימה, מלווה אותי כבר כשמונה חודשים, ויש להן שלל של יצירות מקסימות שהן עשו במהלך הזמן בסטודיו, והן חושבות שהגיע הזמן לחשוף גם אותן.

וכשהן צודקות, הן צודקות, והפוסט הזה כולו פירגון לבנות המוכשרות שיצרו יצירות מופלאות וצבעוניות המשובבות את הנפש.  וכמובן שאין טוב ממראה עיניים, ולכן הפוסט הזה יהיה מוצף בתמונות מרהיבות בצבעוניותן, שצולמו במהלך הסדנאות השונות שהתקיימו בסטודיו במהלך הזמן. אני מאוהבת...

הקרדיט לחלק מהתמונות מגיע למיכל גלר ששון שצילמה תמונות במהלך סדנא שהיתה בעצם מפגש משפחתי שכלל ארבעה דורות של יוצרות מוכשרות. מיכל, תודה!

ככה זה מתחיל...

מתחילים בצביעה בלבן...

ועכשיו מוסיפים עוד גוון

וזה מתחיל להיראות נחמד

ועכשיו זה כבר ממש מיוחד

הדס מתרכזת...

וזו תוצאת ההתרכזות מאחור

וגם מהחזית

וזה של ה"ילדה" הכי מוכשרת בסטודיו


בלאגן...? כיף גדול!!


הכלבלב של רינת

והרגליים של...

ג'יפה, שם זמני, בתהליך התהוות


ומקרוב...

יעלי עסוקה

פנינית משועשעת

יש עוד המון תמונות, של עבודות ושל הווי מופלא שנרקם ממפגש למפגש, וממלא את הנפש עד הפעם הבאה.

תודה לכל מי שלקח ולוקח חלק פעיל בסדנאות, אתם חלק בלתי נפרד מההנאה שלי.

להתראות בסדנאות,
יעל.

יום שני, 18 ביולי 2011

יצירות בגבס

לאור התגובות הנלהבות ליצירה על הגבס בפוסט הקודם, החלטנו בבית לשחזר את ההצלחה, והפעם זו גל שהרימה את הכפפה, או יותר נכון, שברה את הרגל.

סתם, סתם... שמישהו לא ייקח את זה ברצינות, הרגל נשברה כבר במהלך כתיבת הפוסט הקודם, ולא היה לי זמן או כח לשכתב אותו ולכן זה לא נכתב.

בכל מקרה, חמישה ימים בלבד אחרי אחותה הצעירה, גם גל התחדשה בגבס לבן שיעטר את רגלה השמאלית לשבועות הקרובים, ויפעיל את שירות הלקוחות של אמא ואבא הובלות לא בע"מ במשרה מלאה פלוס פלוס.

עד כמה שזה ישמע אירוני, בחמשת הימים שהיו לה בין גיבוס היד של אחותה לבין קבלת גבס משלה, הילדה הירהרה רבות ובקול רם בסוגיה של "איזה כיף זה שיש לך גבס...".

יומיים אחרי הגיבוס, עבר לה הכיף, והיא הייתה מוותרת עליו היום בשמחה רבה, אבל בינתיים, מכיוון שזה בלתי אפשרי, היא נהנית מכסא גלגלים חדיש מבית יד שרה, עם שלל פונקציות שיכולות להלהיב רק ילדים בני שבע וחצי בחופש הגדול.

וכך, החברים עומדים בתור לסיבוב קטן בבימבה המשוכללת, ואילו אחותה הקטנה אף הגדילה ואמרה לה שלא תתלהב כי הכסא הוא לא רק שלה, הוא של כווווווולם...

אהההההההההההה!!

כדי שלא יהיו טענות קיפוח, ובעיקר כדי שלבעלת הרגל המגובסת יהיה נחמד ולאמא לא ישעמם (לא ממש מכירה את פירוש המילה, אבל נראה לי שהיא מתאימה פה...), ירדנו שוב לסטודיו לאחר כבוד וכבודה.

היות והילדה מאוהבת בחתול שלה (לעיתים אף יותר מאשר באמא שלה...), היא ביקשה שאצייר לה על הגבס חתולים. החתול האמיתי, זוקומבוש-קרוקומבוש הראשון, או בקיצור-זוקו, ישב והסתכל בנו במבט משועמם שניכר בכל אחת משערות שפמו האצילי. חתולים אחרים ויצירות בגבס כנראה שלא עושים לו את זה...

טוב. קישקשתי מספיק, אז עכשיו התמונות:

לפנייייי
אחרי, מעוטר למשעי, נוסע בבימבה

זהו. אבל הפעם, אני חייבת לומר לכם שגם אם תהיה התלהבות ותכתבו הרבה תגובות מפרגנות, אנחנו לא חוזרים על זה שוב, ולא נרים שום כפפה ולא נשבור יותר שום דבר (אני מקווה...).

מיציתי את נושא היצירות בגבס לחופש הגדול הנוכחי. רוצה לחזור ליצור בעיסת נייר. הרבה יותר נחמד, תאמינו לי.

ולמרות הכל, אסכם ואומר שבאלה יסתכמו צרותינו כולנו.

באיחולי בריאות שלמה לכולם,
יעל.

יום ראשון, 10 ביולי 2011

אומנות לא שימושית

הפעוטה חגגה יום הולדת שלישי בשבוע שעבר, כשאת ידה השמאלית מעטר גבס לא חינני בעליל. נחיתה בזוית הלא הנכונה מהמגלשה שבגן, היא שסיפקה לנו את התענוג המפוקפק הזה, שכלל בילוי אחר הצהריים במוקד החירום, הרבה דמעות, שני שברים, וגבס אחד.

בתום יומיים כואבים שנתמכו בעזרתם האדיבה של מר אדוויל ואדון נורופן, החלטנו לשמח את הפעוטה בגבס חינני שיחליף את הגבס הלבן, או בשמו ה"אבן" בלשון הפעוטה.

וכך, ירדנו כולנו לסטודיו, בחרנו צבעים, והמלאכה החלה. אורנה דץ וצוות המהפך שלה היו בוודאי גאים בתוצאה הסופית שמעוררת קריאות התלהבות בכל מקום אליו אנחנו מגיעים.

ולמרות זאת, אני יודעת בבירור שהייתי מוותרת על היצירה  הזו, היצירה הכי מיותרת שעשיתי עד כה בחיי.

אמרתי לכם, אומנות לא שימושית.

ועכשיו לתמונות:

לפני

אחרי

תודו עכשיו שאי אפשר לטעות בזיהוי למי שייכת הילדה הזו עם הגבס המבובשק הזה... J .

ומכיוון שאי אפשר יום הולדת בלי עוגת יום הולדת, הכנתי לפעוטה, על פי בקשתה, עוגת טרקטור.

כן, כן, הילדה מאוהבת בטרקטורים.

יש ימים בהם אנחנו נוסעים בעקבות טרקטורים בדרך חזרה מהגן, משהו בסגנון של "מסעות בעקבות ראשונים", רק שאצלנו זה בעקבות כל טרקטור שנקרה בדרכנו הביתה. יודעים איפה מתחילים, לא יודעים איפה מסיימים...




מאיהל'ה שלי, או מאיה-פאיה, כפי שאת קוראת לעצמך, אני מאחלת לך את כל הטוב שהעולם יכול להציע (לא, זה לא כולל גבס מעוצב), שתמיד תהיי שמחה ומאושרת, קפצנית ומחייכת, בדיוק כמו שאת היום.
אוהבת עד כלות,
אמא.

יום ראשון, 3 ביולי 2011

גושפנקא

באחד מימי החודש שעבר, במהלך שיטוטי בפייסבוק, צדה את עיני הודעה שכתבה חברה על חברה המייצרת חותמות בהזמנה אישית. מכיוון שמזה זמן רב אני חושבת על חותמת אישית אך לא מגיעה לכלל החלטה עם עצמי לגבי מה אני באמת רוצה, החלטתי ללחוץ על הקישור ולראות במה מדובר.

נכנסתי לאתר, והתחלתי לסקור את קטלוג הדוגמאות. מיד היה לי ברור שאני רוצה חותמת משם. רוצה? חייבת!!

לאחר שראיתי את שלל הדוגמאות היפות, החלטתי דווקא לבחור באופציה של העיצוב האישי.

במרץ רב התחלתי לעבוד על עיצוב אישי שיתאים לי ולשלל עיסוקיי, כשהיה לי די ברור שצריכה להיות בו בבושקה. לאחר התלבטות, גם בחרתי פונט, ומהר מאוד התגבשה לה החותמת שרציתי, והבקשה עם הקובץ (שהוכן לפי ההוראות המופיעות באתר) נשלחה.

ועכשיו היה צריך לחכות. ומי שמכיר אותי יודע שזה קשה לי, החיכיון הזה (טוב, אין מילה יותר טובה להמחיש את הסיטואציה...).

מהר מאוד קיבלתי מייל נחמד מעודד, הבעלים והאחראי על החותמות הנפלאות האלה, שהחמיא לי על שאני מצייתת להוראות ההפעלה לעיצוב אישי, והציע לי אופציה נוספת של חותמת לבחירה עם פונט שונה מזה שביקשתי.

והדוגמא שהוא שלח היתה בדיוק עם הפונט שהתלבטתי לגביו... אוי.... שוב ההתלבטות עלתה...

מהר מאוד אספתי את עצמי מול שתי הדוגמאות שבמסך, ושלחתי לעודד מייל ובו אמרתי שלמרות שהוא פגע לי "בול בפוני" עם הדוגמא ששלח, אני נשארת  עם בקשתי המקורית, ומחכהההההההההההההההה...

וחיכיתי.
ועוד קצת חיכיתי.

והפתק המיוחל הגיע. ואיתו חבילה מהודרת, ובה החותמת היפה שלי, אליה צורפו ערכה של דיו בכלי חרס מהודר, וצלחת חרס קטנה להנחת החותמת כשהיא לא בשימוש.

וזה היה כל כך יפה שחבל היה לי לפתוח את זה, אבל הצורך לממש את הסיפוק גבר על זה, כך שמיד פתחתי הכל והתחלתי לחתום. ולחתום, ולחתום.

מי אמר התלהבות ולא קיבל??








עכשיו, כשיש לי גושפנקא, אני רגועה J .

רוצים גם? פנו לעודד, הוא בחור נחמד, ותקבלו שירות אדיב ומהיר (ולא, הוא לא משלם לי אחוזים על המשפט הזה... J ).

אה, ו... אל תשכחו להגיד שיעל עם הבבושקה שלחה אתכם. לא מבטיחה שיצא מזה משהו, אבל אולי עודד ירים את הכפפה, ובכל מקרה שווה לנסות, לא?

עכשיו תורכם להשאיר כאן חותם.
להתראות,
יעל.