יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

משאלות

בחודש שעבר נערך מפגש פיסגה שכינס תחת חסותו אוסף של בנות מוכשרות ביותר מכל גווני הקשת של האומנות והיצירה. במסגרת המפגש נערך משחק הגשמת משאלות אותו יזמה ואירגנה קשת, ועל כך שאפו.

השלב הראשון של המשחק נערך הרבה לפני המפגש ונעשה "מאחורי הקלעים", בעיקר במיילים ומסרים, ובו כל משתתפת במשחק כתבה שלוש משאלות שהיתה רוצה שמישהי תגשים בעבורה.  בשלב השני, נערכה רשימה של המשאלות של כל המשתתפות, מבלי לפרט מי ביקשה מה, וכל אחת מהמשתתפות היתה צריכה לומר איזו משאלה היא יכולה להגשים.

לאחר עיבוד ועריכה של כל המשאלות למול כל היכולות להגשים משאלה כזו או אחרת, כל משתתפת קיבלה הודעה ובה היה כתוב איזו משאלה היא צריכה להגשים ולמי, אך היא לא ידעה איזו משאלה מבין השלוש שהיא הביעה תוגשם, ובטח שלא על ידי מי. הפתעה!

כשאני חושבת על זה, נראה לי שמגיל שלוש בערך הבנתי שמשאלות מתגשמות רק באגדות, ועכשיו (בגיל ארבע וקצת...) כשאני מגלה שעדיין אפשר להגשים משאלות למישהו/י, אם רק רוצים, זה ממש מעורר בי התרגשות כייפית, חדוות יצירה ורצון להגשים למישהי את משאלתה בצורה המושלמת ביותר שאפשר בעיני.

בהודעה שקיבלתי היה כתוב - את מגשימה לרוני מילשייק משאלה למחברת מטופלת. המחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה משהו בסגנון של: "וואווה וויווה, עלה בחטי, איך הסתבכתי...".

היה לי ברור שכאשר רוני ביקשה מחברת מטופלת היא דימיינה בעיני רוחה את המחברת המטופלת הקלאסית, זו המצופה בניירות מדוגמים ומעוטרת בשלל קישוטי סקראפ יפיפייים, או לחילופין, מצופה בכיסוי בד משגע שנתפר במיוחד עבורה. מכיוון שאיני מסקראפרת וגם אינני תופרת, היה לי ברור שמטופלת קלאסית לא תצא מכאן, וקיוויתי מאוד שרוני לא תתאכזב.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו (ותודה למי ששרד עד כה...), אציג לכם את המטופלת שלי, שנעשתה באהבה רבה ומכל הלב, מ... עיסת נייר, כמובן. קניתי מחברת שיוצרה ביסודה על טהרת הירוק והמיחזור, רעיון טוב ונחמד כשלעצמו, אך די מכוער בתוצאה הסופית, וזו הסיבה גם שהוא היה בסיס מעולה לתוצאה יפה בסופו של התהליך, כי ממה שהיה, אפשר היה רק לעלות...

ציירתי כדור פורח, שיהיה צבעוני ושמח, ציפיתי בעיסה, והוספתי ענני נייר מודפס בשמי המחברת. על הכיתוב ה"ירוק" שהיה למעלה הוספתי ענן עיסת נייר, והמתנתי לייבוש.
גם את הצד האחורי לא קיפחתי, ואת כל הטקסט שמסביר את חשיבות המיחזור בעולמנו, כיסיתי בנייר מודפס ועליו ציור בסגנון התבליט שבחזית. כשהכל יבש, צבעתי בצבעים עליזים, וקיבלתי מחברת לתפארת.

לצפייה בהגדלה, יש ללחוץ על התמונה
אחורה / קדימה


אחרי המחברת הזו, שההתלהבות והיצר התעוררו לאור התוצאה, נוצרו עוד מחברות בסגנון, שגם הן מצאו בית חם ואוהב.

ועכשיו, אתם בטח תוהים איזו משאלה הוגשמה עבורי. אז לא אשאיר אתכם סקרנים, רק אציין שהבעיה האישית שלי היתה שלא ממש ידעתי מה לבקש כמשאלה שיגשימו עבורי, אז החלטתי שאבקש משהו שאני לא יודעת לעשות, משהו סרוג במסרגה אחת או משהו תפור, או בקיצור, כדור.

ועכשיו בטח תחשבו: "כדור? כ-דור? למה היא לא ביקשה וילה, וולוו, מיליון דולר, או סתם איזו יאכטה?"  טוב, אז תדעו שזה מכיוון שזה לא נכלל במשחק הזה, וגם מכיוון שעוד לא מצאתי את מי שמגשים את המשאלות האלה, ולכן אני בהחלט מסתפקת בדברים קטנים שגורמים אושר גדול. בכל מקרה, את מנורת קסמים אלאדין כבר תפס כי הוא היה כאן קודם, ואני, בזמני הפנוי, לא יוצאת לדוג דגי זהב בנהר. אני מכסימום צופה איך משחיתים אותם במאסטר שף...

אז קיבלתי כדור סרוג, מקסים במתיקותו, מעשה ידיה של הגר המוכשרת, ומכיוון שהגר לא הספיקה לצלמו, אני מעלה את התמונה שאני צילמתי, כדי להשוויץ בשבילה:

מאחלת לכם שתמיד יתגשמו משאלות ליבכם לטובה,
יעל.

עדכון סדנאות - נותרו 3 מקומות לסדנת היכרות עם עיסת נייר. הסדנא תכלול שני מפגשים, ותערך בימי שישי, בתאריכים - 3.12.10, 10.12.10.

המפגש הראשון  - שעתיים בהם ניתן ליצור ולפסל בבושקות, ברביונים, קופסא מעוצבת ועוד אפשרויות כיד הדימיון שניתן להתחיל ולסיים במפגש אחד.

המפגש השני - ארבע שעות שיוקדשו לצביעת הפריטים שיוצרו במפגש הראשון.

הרשמה במייל - yaelel@inter.net.il

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

הלו? כאן משפצים?

לפני כחודש ימים מצלצל הנייד ומעברו השני של הקו קול נעים שהזדהה בשם ליאת. ליאת ראתה בבלוג את הרהיטים המשופצים שלי ופנתה כדי לברר האם אני עושה סדנאות לשיפוץ רהיטים. אמרתי לה שלא, וגם הסברתי שיש בעיה עם עריכת סדנא כזו לכמה אנשים יחד כשכל אחד מביא את הרהיט הפרטי שלו מהבית, משהו בסגנון של "יש לי רק רהיט אחד שאני רוצה לשפץ, ארון.  קיר.  אבל קיר קטן, את יודעת...".

ליאת לא ויתרה כל כך מהר. אמרה שהן שתיים (הי, מירית  J ), ושאין להן ארון קיר, לא עכשיו לפחות....

אמרתי לה שאחשוב ואחזור אליה בעוד מספר ימים. חשבתי. וחשבתי. וחשבתי.

החלטתי להציע להן להיות סדנת הפיילוט שלי, וביקשתי תמונות של המיועדים לשיפוץ.
תיאמנו ציפיות לגבי התוצאה הרצויה על ידן, קבענו מועד, הגדרנו לו"ז משוער, והכנתי את הבנות לעבודה קשה ומג'ויפת, אבל עם תוצאה מתגמלת בסופה.

אז מה היה לנו?
היו שתי נשים מקסימות עם מוטיבציה אדירה וחיוך שלא ירד גם כשהיה קשה (והיה...).
היו שתי שידות עם מגירות שהיה להן טוב יותר בזמן אחר.
היתה כורסא אחת שראתה ימים טובים יותר.
ו... אחד אלוהינו!

התחלנו בשיוף. עבודה סיזיפית, מונוטונית ומלכלכת, אך עשייתה בצורה הטובה ביותר היא הבסיס לתוצאה הסופית ויש לה חשיבות ניכרת בהמשך העבודה, ולכן עבדנו הרבה, עבדנו קשה.

כשסיימנו לשייף, ניקינו את שאריות האבק ופתחנו את הצבעים שהבנות בחרו והביאו עימן.
שלוש-ארבע שכבות של צבע (תלוי בגוון ובצבע הקודם של הרהיט), ולאחריהן לכה, עשו חסד עם הרהיטים, וקיבלנו רהיטים חדשים.

האדרנלין המטורף של העשייה פיעפע בנו, והיתה תחושה של "אני הולכת לכבוש עכשיו את העולם בשיוף ובצבע", שהדבר היחידי שגרם לה להתפוגג היה כאבי הגב שבאו אחר כך, עם שוך הסערה והאדרנלין...

מירית וליאת, ליאת ומירית - שמחתי להכיר אתכן, אתן מדהימות. אני מצדיעה לכן על העבודה הקשה שעשיתן, ואתן בהחלט יכולות להיות גאות בתוצאותיה. ועכשיו גם אגלה לכם שמירית בהריון, ולמרות זאת, היא לא קיטרה אפילו לרגע, לא ביקשה ולא קיבלה הנחות - שאפו!

מה שכן, מירית, אם היית יולדת בסדנא, הצאצא/ית היה זוכה בסדנאות שיפוץ רהיטים לכל החיים...

אחרי שחפרתי מספיק, צריך גם הוכחות, לא? אז הנה הן - לפני, באמצע ואחרי -

מאז, חלפו תחת ידי עוד כמה רהיטים שהיו זקוקים ליד מלטפת, אך הבמה היום היא של ליאת ומירית ואותם נשאיר לפעם אחרת.
לחיי הסדנאות הבאות,
יעל.

יום חמישי, 11 בנובמבר 2010

הלל

לפני כחודשיים, אני מקבלת לתיבת הדואר מייל ממישהי בשם אורית כרמלי, ובו משהו שנראה כמו "אני רוצה לכתוב עלייך בעיתון שלנו...".

קראתי את המייל פעם, קראתי פעמיים, וחשבתי לעצמי: "מוזר, היא בטוח טעתה בכתובת, אבל אענה לה כי זה לא יפה שלא לענות למייל", נכון?

 ליתר ביטחון, וע"מ שלא אעשה בושות, גיגלתי קצת וחיפשתי פרטים על העיתון ועל אורית. הרבה לא מצאתי, רק הבנתי שמדובר בעיתון נשים ששייך למגזר הדתי (ועדיין לא ברור לי למה רק למגזר, אבל נגיע לזה בהמשך...), והוא מופץ אחת לחודש, בראש החודש, למנויות בלבד.

מצויידת במעט המידע הזה, עניתי לאורית שכנראה הבנתי לא נכון (או שהיא כתבה לא נכון, תלוי איך מסתכלים על זה J), אבל למה, למען השם, (ככה אומרים במגזר, לא?) היא חושבת שצריך לכתוב עלי כתבה?
"זה פשוט מאוד", אמרה אורית, "את יוצרת אומנות נפלאה שיש בה מתיקות ושמחת חיים. מי בעצם צריך יותר מזה..?"

"אהמממ", עניתי, ועוד "אהההממ..." השתנקתי מעברו השני של המייל, והמחשבה או הסיבה העיקרית שחשבתי עליה כנימוק ל"למה לא לכתוב עלי כתבה" היתה שיש אנשים שעשו בחיים שלהם דברים קצת יותר גדולים ממני, לא???

"לא סיבה מספקת" פסקה אורית, והרימה טלפון. מעברו השני של הקו גיליתי בחורה מדהימה! חכמה, שנונה, קולחת, ובקיצור - אחותי מהמגזר!

ואני, כופרת קטנת אמונה שכמותי, ביקשתי גיליון כדי לראות במה מדובר. וקיבלתי. שניים. יפים, מעוצבים בחן ובנועם, מודפסים על נייר כרומו איכותי, מכבדים את מי שמקבלת אותם.

התחלתי ברפרוף מהיר, עברתי על התוכן, ופתחתי בכתבה הראשונה שמשכה את עיני. שקעתי בקריאה והמשכתי להעמיק, כשכל הזמן ניקרה לי בראש המחשבה: "אבל למה רק למגזר?, יש פה דברים חכמים ומעניינים, חוצי מגזרים ודעות...".

אפילו דנה, חברתי הבלתי מגזרית בעליל, קיבוצניקית בהוויתה, קראה את הגיליון (טוב, נו, הכרחתי אותה... J ), והמשפט הראשון שאמרה לי כשהחזירה אותו אלי היה - "רוצה שנעשה מנוי?...".

כשהמשכנו לדפדף בגיליון מצאנו גם מדור שנקרא "אומנית החודש" ובו מארחים מדי חודש בחודשו אומנית מוכשרת במגוון תחומי אומנויות.

"אה.., בטח למדור הזה היא רוצה לכתוב עלי" חשבתי בקול רם ודנה הנהנה לאישור. נחמד, חביב, בסדר, אתקשר אליה..."
"מה פתאום??" אמרה אורית. "זה מדור קטן בשבילך. אני רוצה כתבה, דו-שיח, דיאלוג בין שתיים, ביני ובינך". הסמקתי, השתנקתי, גימגמתי.
"זה לא כואב" אורית הבטיחה, והניחה לי להתאדות בענני הסומק שאפפו אותי.

הריאיון נערך כשלושה שבועות אחר כך, במהלך סוכות, והוא יצא לאור בראש חודש חשוון.

אורית היקרה - אני שמחה שהכרתי אותך. את אישה מדהימה. אני קוראת אותך (כן, עשיתי מנוי... J) ואוהבת כל מילה שאת כותבת, ולעיתים אף מרגישה כאילו את כותבת את שבליבי, למרות שבאנו מעולמות שונים. אני מניחה שלא היינו מכירות בדרך אחרת, ואני שמחה ומודה לך על שמצאת את הדרך אלי ואל ליבי. את חברה יקרה.

סלחי לי על הרהורי הכפירה וקבלי תודתי הענקית על שעשית למעני.

ועכשיו הכתבה כפי שפורסמה ב"הלל".

לצפייה בהגדלה, יש ללחוץ על התמונות ולקבלן במסך חדש שבו אפשר להגדילן שוב ע"י לחיצה נוספת.
עד הפעם הבאה,
יעל.

יום שני, 8 בנובמבר 2010

יריד חורף למען לביא


לביא בן משה, פעוט בן שנתיים וחצי, אשר כתוצאה מכשל בבירור הגנטי נולד חולה במחלה גנטית בשם CANAVAN. תוחלת החיים הממוצעת של ילדים אלה, על פי הספרות הרפואית, היא כשנה וחצי. חייו של לביא ואיכותם תלויים כעת בטיפול תרופתי שהוא מקבל, ובהמשך בניתוח חדשני להשתלת תאי גזע במוחו. הכספים לטיפולים הרפואיים שלו כבר גוייסו, אך ביצוע הניתוח תלוי במחקר עבורו מגייסים עכשיו כספים.
במסגרת מסע גיוס הכספים ללביא, יתקיים יריד חורף במוסד החינוכי מבואות עירון (ליד קיבוץ עין שמר).
היריד יתקיים ביום שבת,  20/11/2010, בין השעות 10:00-16:00, גם אם ירד גשם.
ביריד יהיו דוכני מזון, מכירת בגדים, משחקים וחפצים (יד ראשונה ושניה), עציצים, עבודות יד, ערכות יצירה ועוד הרבה הפתעות. תהיה גם פינת ליטוף לקטנים-ללא תשלום.
בנוסף, תערך מכירה פומבית בשעה 12:00.

איך אנחנו יכולים לעזור?
1.לתרום חפצים ליריד ולמכירה הפומבית.(יבואו לאסוף אותם אם תרצו....).
2.לבוא ולהיות שותפים (עזרה מבורכת תמיד).
3.להעביר את ההזמנה הזאת הלאה.

לפרטים נוספים, (ומי שיכול לתרום למכירה הפומבית נשמח שיצור קשר):
לינוי רותם linoy_r@walla.com 054-5219445
יפעת קייטס yifat.art@gmail.com 0505-727454
 

 
אני מצרפת קישור לפייסבוק לדף של לביא בו ניתן לעקוב אחר המסע להצלתו, וכן קישור לאתר איסוף התרומות עבור לביא.
וכל תרומה, צנועה ככל שתהיה, מקדמת את לביא עוד צעד קדימה, אז בואו נתגייס כולנו ונעזור ללביא לצעוד.
לתרומות:
http://www.give2gether.com/projects/giving-lavi-life/

אתר הפייסבוק של לביא:
http://www.facebook.com/Give2Lavi

אשמח אם תפיצו את ההזמנה ליריד בכל ערוץ מידע אפשרי שאתם משתתפים ושותפים בו, היות והמטרה חשובה.
לביא - הרבה הרבה בריאות לך ולהוריך המדהימים.
תודה ובהצלחה,
יעל.




יום חמישי, 4 בנובמבר 2010

באה בהפוכה

החלפה שנייה. הפוכה. זאת אומרת, החלפה של משהו בנושא הפוך.

הפכתי רבות בדבר והגעתי למסקנה הישרה דווקא שאי אפשר לשלוח קפה הפוך. הכי קל להכין, אבל הכי קשה לשלוח.

לפיכך, נאלצתי לוותר על הרעיון הפשוט והמיידי הזה, וללכת על משהו מורכב שדורש קצת יותר סבלנות והשקעה בהכנתו. הפוך, כבר אמרתי?

מכיוון שהקפה סרב בעקשנות לצאת לי מהראש, החלטתי לתרגם אותו למשהו שבכל זאת ניתן להעביר הלאה מבלי לשפוך. מחשבה גילגלה מחשבה, והגעתי בסופו של דבר לקומקום, או יותר נכון, לצ'ופצ'יק של הקומקום. זה שמוזגים איתו את הקפה. או שלא, תשפטו בעצמכם:

מכיוון שנראה היה לי שצריך עוד משהו, נשארתי בתחום אביזרי המטבח והוספתי קערה. מה יכול להיות הפוך בקערה, אתם בטח רוצים לשאול, נכון? אז אחסוך לכם את השאלה, ואציג את התמונות שמדברות בעד עצמן:

וכדי שהמשלוח יהיה ממש הפוך (סליחה, מושלם), הוספתי באריזה צנצנת קפה הפוכה ומארז עוגיות שוקולד צ'יפס בשחור ובלבן.
אז נכון שיום הפוך לא ממש עושה טוב לנפש ולעור הפנים, אבל הפוכות מהסוג הזה אני חושבת שהייתי שמחה לקבל תמיד. אתם לא?

ואתם בטח סקרנים לדעת מה אני קיבלתי..
אז אני קיבלתי שתי סלסילות תפורות, מ-ד-ה-י-מ-ו-ת, שניתן להפכן ולהשתמש בהן משני הצדדים.
התופרת המוכשרת היא דפי המקסימה, בעלת המסטיקים הכי שווים ברשת. רוצים לראות את הסלסילות - כנסו לבלוג שלה ותפרגנו, יש על מה!
יעל.