על החלון ישבתי...

לאור התגובות הנרגשות שקיבלתי לפוסט של המכתביות, גם בטלפון וגם בפניה ישירה, החלטתי להמשיך את קו הנוסטלגיה עוד קצת...

מי שעתיק כמוני, בטח מנחש כבר מכותרת הפוסט על מה אני הולכת לכתוב הפעם, ולצעירים יותר רק אומר שאני לא באמת נוהגת לשבת על חלונות.

אז ככה: הבלוג שלי חוגג החודש חמש שנים להיווסדו. כשפתחתי אותו, לא חשבתי שארחיק לכת עד כדי כך בשנים, ולא העליתי על דעתי שמישהו בכלל יקרא אותו. פתחתי אותו כדי שיהיה לי מקום לתיעוד עצמי של העבודות שלי, ושל תהליכי היצירה והעשייה שלי.

נשבעת! תשאלו את אחי שהיה עד למילותי, ואף תמך במילים חמות כמו "באמת מי ירצה לקרוא את השטויות שלך?". מתה עליו ♥.

א-ב-ל, החיים יותר חזקים מאיתנו ומהמחשבות שלנו, ומאז עברו הרבה מאוד מים בנהר היצירה הפרטי שלי ובכלל, ועשיתי ויצרתי והתפתחתי גם לכיוונים שמעולם לא העליתי על דעתי שאפנה אליהם, ואני שמחה על כך מאוד.

אה, ויש לבלוג ה-מון קוראים, וזה באמת מחמיא לי, לא מכחישה ☺.

במסגרת הדברים שלא חשבתי שאכתוב עליהם לעולם יש למשל את הטיולים לחו"ל שעשינו במשך השנים הללו, ואירועים שונים וחוויות מחיי המשפחה ובכלל, שלא בהכרח קשורים לחיי היצירה, ובכל זאת כתבתי עליהם פה, ואני ממש ממש שמחה על כך בדיעבד, כי שמתי לב שמדי פעם אחד מאיתנו נכנס לבלוג וקורא רשומות אחורה כי נזכר במשהו, ובכך בעצם גיליתי שהבלוג הפך עם השנים למעין ספר זכרונות משפחתי כייפי כזה שנעים להציץ בו מדי פעם ולהיזכר.

וכאן אני חוזרת לנושא הרשומה: ספר זכרונות.

אין ילד בשנות השמונים (ואולי גם בשנות תשעים? לא יודעת...) שלא יודע מה זה ספר זכרונות, ושאין לו ספר זכרונות.

אם ההורים שלך לא קנו לך ספר זכרונות, היית מקבל אחד או שניים או עשרה כאלה ביום ההולדת...

פעם היינו משקיעים, תרתי משמע. היום הכל זול, מהיר ומתכלה, ובדרך כלל גם חסר ערך רגשי כלשהו.

לא ספר הזכרונות.

בספר הזכרונות היינו כותבים אחד לשני סודות כמוסים לפרות ולסוסים וחמשירי אהבה וגעגוע שמלווים תמיד בציור לב עם חץ ועליו רשומים שמות בעל ספר הזיכרון ומושא "אהבתו" שהדבקנו לו.

היום קוראים לזה נאיביות.

וגם לי היה ספר זכרונות, יותר מאחד, אך זה של בית הספר היסודי הוא יקר הערך בעיני... הילדות בבית הספר היסודי היתה נאיבית ואמיתית יותר מכל דבר אחר...

והנה הוא, פרוש לעיניכם עם כל הנאיביות שבו, וריח של ילדות מתוקה עולה באפי כשאני מדפדפת בו, אבל עם כל הקושי להודות בזה, הוא כולו מלא גיבובים של שטויות שאלוהים רק יודע מאיפה המצאנו אותן....

שימו לב לתאריך...

לידיעת הקוראת אהובה - בילדותי הערצתי!! אותך על זה... נשבעת!

בלי חמשירים, אבל עדיין מושקע...

אולי זו רק אני של היום, אני התכליתית, המעשית והלא פלספנית שרואה בזה גיבובים של שטויות, אבל אני של גיל 14 חשבה אחרת, ומזל שהריח המתוק נצרב בזיכרון כמשהו טוב ולא כאוסף של שטויות ולכן נשמר עד היום.

ותודה לכוכי, חברת ילדות אהובה, שגרמה לי להוציא אותו מהבוידעם של ילדותי ולהיזכר יחד בגעגוע בילדותנו.

שנה אחרי זה, בתיכון, היה להיט אחר שכיכב במקום ספר הזכרונות - מפית בד לבנה שנתפרה במיוחד בסוף השנה, ועליה כל ילדי הכיתה, החברים וגם המורים כתבו את אשר על ליבם.

ובליבם, אני חייבת לציין, לא היו גיבובי שטויות כמו בספרי הזכרונות. היתכן שהתבגרנו כל כך בשנה אחת בתיכון??

וכן, בכוונה לא גיהצתי אותה כי זה היופי שלה בעיני...

אחחחחחחחח.... היו ימים...

הקדשה מהמורה לספרות... ☺

השקיעו בי פעם... ;-)

היום, כך אני יודעת מילדי, נוהגים לכתוב את כל הפנינים האלה על חולצת בית ספר שמוקרבת לצורך העניין, ואז, בחילופי העונות, אני מעבירה אותה אחר כבוד הפחה כי היא נראית לי מסמורטטת ובלויה...

אולי השנה אחרוג ממנהגי הנלוז ואשמור חולצה אחת, בכל זאת, סיום תקופה אצל כל אחד מהגדולים.

שיהיו לנו רק זכרונות מתוקים תמיד,
יעל.