סבתא. מילה בת ארבע אותיות בלבד ועם משמעות שלא ניתן לכמת אותה במספר כלשהו.
סבתא שלי. אישה קטנה עם נשמה גדולה, שאין מספיק מילים בשפה שיטיבו לתאר אותה. צנועה, ענווה, צדקת. שייכת לדור שכבר לא קיים.
אני יושבת ובוהה במסך, ובראש מתרוצצים כל כך הרבה דברים. מחשבות, זיכרונות, תפילות. לא יודעת מה לכתוב קודם...
סבתא נפטרה בלילה שבין שישי לשבת, הזמן בו, כך מאמינים, צדיקים הולכים לעולמם. וסבתא שלי היתה צדיקה, אני יודעת. ולא כי היא היתה סבתא שלי, ממש לא, אלא כי היא באמת היתה כזו, ויעיד על כך כל מי שהכיר אותה.
כשאני חושבת על סבתא שלי, אני מיד חוזרת להיות ילדה בת שש, עם שתי צמות דקות והדוקות שהיא היתה קולעת לי בערב אחרי המקלחת, בימים בהם ישנו אצלה במושב כשהיינו בחופשות. רוב זיכרונות הילדות שלי הם מסבתא במושב. כך קראנו לה, סבתא במושב. עץ השזיפים העצום שענפיו נטו כלפי מטה ויצרו מעין מערה בה אהבנו לשחק, עץ התאנה וריחו המתקתק, החבל על עץ התות ששימש לנו כנדנדה, עצי הגויאבות בעלי הריח העז עליהם טיפסנו עד לעננים, שער הדיר המתנדנד שעליו היה מונח מזרון ישן והיה בשבילנו סוס דוהר עם אוכף...
אני זוכרת גם את העגלה הכתומה שהיתה רתומה לסוס לבן שעברה כל בוקר בין בתי המושב כדי למכור לחם טרי. סבתא היתה קונה כחמש כיכרות מדי יום, לבנים שהגיעו בערב מהצבא והיו בוצעים כל כיכר לשניים, מסלקים את התוכן, וממלאים אותם מחדש בתבשיליה, וכך היו אוכלים אותם. עד היום, למרות שאני כבר לא בת שש, אני אוהבת לקחת לחם שחור טרי, לחתוך את קצהו המעוגל, להסיר את התוכן ולמלא אותו בכל טוב. תנסו את זה פעם, אף סנדביץ' רגיל לא משתווה לזה.
גם את נעלי הבובה בצבע לק שחור עם פרח אדום אני זוכרת. נעליים שבחרתי בעצמי כשלקחה אותי בוקר אחד בהפתעה לעיר הסמוכה כדי לקנות לי מתנה. מיותר לציין, שהטעם שלי השתנה מאוווווד מאז, אבל את הנעליים האלה כנראה שלעולם לא אשכח.
היא קראה לי ללה. כינוי חיבה לילדה אהובה שליווה אותי תמיד כשהייתי במושב. כשגדלתי, משום מה, היא כבר לא קראה לי כך אלא קראה לי בשמי. אף פעם לא שאלתי למה הפסיקה, אבל תמיד כשכינוי החיבה הזה היה עולה באיזו שיחה, היה לה מבט חם בעיניים ובת שחוק בשפתיים, שהביעו, כך אני חושבת, געגועים לתקופה אחרת.
אני זוכרת גם את הלילה ההוא, גם בין שישי לשבת, שסבא נפטר בבית ההוא במושב. הייתי בת שבע, והוא היה רק בן 59 במותו. היא נשארה מאז לבד להתמודד עם קשיי היום יום והחיים. היום אני יודעת שזה היה מוקדם, מוקדם מדי להיפרד מבן זוג אהוב. אני גם יודעת שזה היה קשה, קשה מאוד לחיות ולהתמודד לבד בגיל צעיר יחסית, אבל היא אף פעם לא התלוננה. אף פעם, וזה מדהים בהתחשב בכמות הקיטורים שאנו מקטרים מדי יום, גם מבלי שתהיה לנו סיבה ממשית לכך.
כנראה שהיא קורצה מחומר אחר. בעצם, במחשבה שניה, אני בטוחה שהיא קורצה מחומר אחר, אחרת לא היתה עומדת בכך...
כשהבדידות במושב הכריעה, היא עברה לדירה בעיר. הבית הישן והאהוב נמכר, ונשארו רק הזיכרונות. שנים רבות לאחר מכן, חברתי הטובה נישאה לבחור ממושב שכן. כשאמרתי לו שסבתי פעם גרה במושב הסמוך, הוא מיד שאל לשם המשפחה. כשאמרתי, הוא השתהה, ואז שאל אותי האם אני יודעת שאף אחד לא הצליח לגור בבית הזה לאורך זמן מאז שנמכר. אמרתי שלא, וכששאלתי אותו מדוע, הוא אמר שבמושב רווחת האמונה שבבית הזה גרו צדיקים גמורים (כן, סבא וסבתא שלי), ומי שאינו כזה, לא יוכל לגור בבית הזה, והוא יאלץ לעזבו במהרה.
הלכתי למושב לראות את הבית, ואכן, גם עכשיו, 30 ומשהו שנים אחרי, הבית נשאר כשהיה. מסביבו קמו וילות נאות, ואין כמעט מה שיזכיר את בתי המושב הישנים. רק הוא נשאר כשהיה, רק קטן יותר ממה שזכרתי, אבל בעיקר נטוש.
כל עצי הפרי המפוארים נעקרו, ונותר בבדידותו רק עץ השזיפים הזנוח (בתמונה, מימין לבית).
התמונות צולמו במכשיר הטלפון שהיה ברשותי, ולכן איכותן לא מבריקה. האמת היא שלא עלה על דעתי שאתרגש כל כך וארצה לצלם שם משהו, ובגלל זה לא לקחתי את המצלמה איתי.
השנים חלפו, הילדים גדלו, נישאו והקימו משפחות וכל אחד היה טרוד בענייניו. היא נשארה לבד ולא נשמעה תלונה אחת מפיה. רק ברכות. תמיד כשעמדתי בפני משהו חשוב בחיי, הייתי הולכת אליה לקבל את ברכתה שהיתה חשובה לי עד מאוד. היא בירכה את כולם בבריאות, מזל, הצלחה ואריכות ימים. היום אני יודעת שאריכות ימים זו לא ממש מציאה גדולה, וסליחה על הקלישאה, אבל חשובה האיכות ולא האריכות.
בשנים האחרונות סבתא רק סבלה. סבלה מהזיקנה האיומה והנוראית, וממחלת האלצהיימר שהשמידה כל חלקה טובה שהיתה, באופן עקבי ובשיטתיות, עד שלא נותר בה כח להילחם והיא נכנעה.
היום נלווה את סבתא בדרכה האחרונה ונבקש ממנה שתמשיך לברך אותנו מלמעלה כמו שתמיד עשתה כשהיתה כאן. שתשמור עלינו ביחד עם סבא, ושבעיקר תנוח. תנוח מהסבל שהיה מנת חלקה בשנים האחרונות האיומות האלה.
סבתא, אני אוהבת אותך, ועד יום מותי אשאר ללה שלך.
נוחי בשלום.
סבתא שלי. אישה קטנה עם נשמה גדולה, שאין מספיק מילים בשפה שיטיבו לתאר אותה. צנועה, ענווה, צדקת. שייכת לדור שכבר לא קיים.
אני יושבת ובוהה במסך, ובראש מתרוצצים כל כך הרבה דברים. מחשבות, זיכרונות, תפילות. לא יודעת מה לכתוב קודם...
סבתא נפטרה בלילה שבין שישי לשבת, הזמן בו, כך מאמינים, צדיקים הולכים לעולמם. וסבתא שלי היתה צדיקה, אני יודעת. ולא כי היא היתה סבתא שלי, ממש לא, אלא כי היא באמת היתה כזו, ויעיד על כך כל מי שהכיר אותה.
כשאני חושבת על סבתא שלי, אני מיד חוזרת להיות ילדה בת שש, עם שתי צמות דקות והדוקות שהיא היתה קולעת לי בערב אחרי המקלחת, בימים בהם ישנו אצלה במושב כשהיינו בחופשות. רוב זיכרונות הילדות שלי הם מסבתא במושב. כך קראנו לה, סבתא במושב. עץ השזיפים העצום שענפיו נטו כלפי מטה ויצרו מעין מערה בה אהבנו לשחק, עץ התאנה וריחו המתקתק, החבל על עץ התות ששימש לנו כנדנדה, עצי הגויאבות בעלי הריח העז עליהם טיפסנו עד לעננים, שער הדיר המתנדנד שעליו היה מונח מזרון ישן והיה בשבילנו סוס דוהר עם אוכף...
אני זוכרת גם את העגלה הכתומה שהיתה רתומה לסוס לבן שעברה כל בוקר בין בתי המושב כדי למכור לחם טרי. סבתא היתה קונה כחמש כיכרות מדי יום, לבנים שהגיעו בערב מהצבא והיו בוצעים כל כיכר לשניים, מסלקים את התוכן, וממלאים אותם מחדש בתבשיליה, וכך היו אוכלים אותם. עד היום, למרות שאני כבר לא בת שש, אני אוהבת לקחת לחם שחור טרי, לחתוך את קצהו המעוגל, להסיר את התוכן ולמלא אותו בכל טוב. תנסו את זה פעם, אף סנדביץ' רגיל לא משתווה לזה.
גם את נעלי הבובה בצבע לק שחור עם פרח אדום אני זוכרת. נעליים שבחרתי בעצמי כשלקחה אותי בוקר אחד בהפתעה לעיר הסמוכה כדי לקנות לי מתנה. מיותר לציין, שהטעם שלי השתנה מאוווווד מאז, אבל את הנעליים האלה כנראה שלעולם לא אשכח.
היא קראה לי ללה. כינוי חיבה לילדה אהובה שליווה אותי תמיד כשהייתי במושב. כשגדלתי, משום מה, היא כבר לא קראה לי כך אלא קראה לי בשמי. אף פעם לא שאלתי למה הפסיקה, אבל תמיד כשכינוי החיבה הזה היה עולה באיזו שיחה, היה לה מבט חם בעיניים ובת שחוק בשפתיים, שהביעו, כך אני חושבת, געגועים לתקופה אחרת.
אני זוכרת גם את הלילה ההוא, גם בין שישי לשבת, שסבא נפטר בבית ההוא במושב. הייתי בת שבע, והוא היה רק בן 59 במותו. היא נשארה מאז לבד להתמודד עם קשיי היום יום והחיים. היום אני יודעת שזה היה מוקדם, מוקדם מדי להיפרד מבן זוג אהוב. אני גם יודעת שזה היה קשה, קשה מאוד לחיות ולהתמודד לבד בגיל צעיר יחסית, אבל היא אף פעם לא התלוננה. אף פעם, וזה מדהים בהתחשב בכמות הקיטורים שאנו מקטרים מדי יום, גם מבלי שתהיה לנו סיבה ממשית לכך.
כנראה שהיא קורצה מחומר אחר. בעצם, במחשבה שניה, אני בטוחה שהיא קורצה מחומר אחר, אחרת לא היתה עומדת בכך...
כשהבדידות במושב הכריעה, היא עברה לדירה בעיר. הבית הישן והאהוב נמכר, ונשארו רק הזיכרונות. שנים רבות לאחר מכן, חברתי הטובה נישאה לבחור ממושב שכן. כשאמרתי לו שסבתי פעם גרה במושב הסמוך, הוא מיד שאל לשם המשפחה. כשאמרתי, הוא השתהה, ואז שאל אותי האם אני יודעת שאף אחד לא הצליח לגור בבית הזה לאורך זמן מאז שנמכר. אמרתי שלא, וכששאלתי אותו מדוע, הוא אמר שבמושב רווחת האמונה שבבית הזה גרו צדיקים גמורים (כן, סבא וסבתא שלי), ומי שאינו כזה, לא יוכל לגור בבית הזה, והוא יאלץ לעזבו במהרה.
הלכתי למושב לראות את הבית, ואכן, גם עכשיו, 30 ומשהו שנים אחרי, הבית נשאר כשהיה. מסביבו קמו וילות נאות, ואין כמעט מה שיזכיר את בתי המושב הישנים. רק הוא נשאר כשהיה, רק קטן יותר ממה שזכרתי, אבל בעיקר נטוש.
כל עצי הפרי המפוארים נעקרו, ונותר בבדידותו רק עץ השזיפים הזנוח (בתמונה, מימין לבית).
התמונות צולמו במכשיר הטלפון שהיה ברשותי, ולכן איכותן לא מבריקה. האמת היא שלא עלה על דעתי שאתרגש כל כך וארצה לצלם שם משהו, ובגלל זה לא לקחתי את המצלמה איתי.
השנים חלפו, הילדים גדלו, נישאו והקימו משפחות וכל אחד היה טרוד בענייניו. היא נשארה לבד ולא נשמעה תלונה אחת מפיה. רק ברכות. תמיד כשעמדתי בפני משהו חשוב בחיי, הייתי הולכת אליה לקבל את ברכתה שהיתה חשובה לי עד מאוד. היא בירכה את כולם בבריאות, מזל, הצלחה ואריכות ימים. היום אני יודעת שאריכות ימים זו לא ממש מציאה גדולה, וסליחה על הקלישאה, אבל חשובה האיכות ולא האריכות.
בשנים האחרונות סבתא רק סבלה. סבלה מהזיקנה האיומה והנוראית, וממחלת האלצהיימר שהשמידה כל חלקה טובה שהיתה, באופן עקבי ובשיטתיות, עד שלא נותר בה כח להילחם והיא נכנעה.
היום נלווה את סבתא בדרכה האחרונה ונבקש ממנה שתמשיך לברך אותנו מלמעלה כמו שתמיד עשתה כשהיתה כאן. שתשמור עלינו ביחד עם סבא, ושבעיקר תנוח. תנוח מהסבל שהיה מנת חלקה בשנים האחרונות האיומות האלה.
סבתא, אני אוהבת אותך, ועד יום מותי אשאר ללה שלך.
נוחי בשלום.
