תמונות מחיי הסטודיו

כידוע לרוב קוראי הבלוג, אני עורכת בסטודיו שלי מדי שבוע סדנאות פיסול בעיסת נייר, לאנשים (כן, גם גברים הגיעו לכאן) שרוצים להנות בזמן הפנוי שלהם, וכמובן לצאת עם תוצרת משובחת מעשי ידיהם להתפאר.

אומנם מי שבא לסדנא, בא מראש בהגדרה כדי ליצור ולפסל בעיסת נייר, אך במשך הזמן מתגלה הערך המוסף של הסדנאות הללו לחיי הנפש, שמתבטא בזמן האיכות שמבלים בחברותא משובחת, שמקשיבה, מייעצת, תומכת, מפרגנת, מצחיקה וחכמה.

הקבוצה הראשונה, שכוללת חבורת בנות עליזה ומקסימה, מלווה אותי כבר כשמונה חודשים, ויש להן שלל של יצירות מקסימות שהן עשו במהלך הזמן בסטודיו, והן חושבות שהגיע הזמן לחשוף גם אותן.

וכשהן צודקות, הן צודקות, והפוסט הזה כולו פירגון לבנות המוכשרות שיצרו יצירות מופלאות וצבעוניות המשובבות את הנפש.  וכמובן שאין טוב ממראה עיניים, ולכן הפוסט הזה יהיה מוצף בתמונות מרהיבות בצבעוניותן, שצולמו במהלך הסדנאות השונות שהתקיימו בסטודיו במהלך הזמן. אני מאוהבת...

הקרדיט לחלק מהתמונות מגיע למיכל גלר ששון שצילמה תמונות במהלך סדנא שהיתה בעצם מפגש משפחתי שכלל ארבעה דורות של יוצרות מוכשרות. מיכל, תודה!

ככה זה מתחיל...

מתחילים בצביעה בלבן...

ועכשיו מוסיפים עוד גוון

וזה מתחיל להיראות נחמד

ועכשיו זה כבר ממש מיוחד



הדס מתרכזת...

וזו תוצאת ההתרכזות מאחור

וגם מהחזית

וזה של ה"ילדה" הכי מוכשרת בסטודיו

בלאגן...? כיף גדול!!

הכלבלב של רינת

והרגליים של...

ג'יפה, שם זמני, בתהליך התהוות

ומקרוב...



יעלי עסוקה



פנינית משועשעת


יש עוד המון תמונות, של עבודות ושל הווי מופלא שנרקם ממפגש למפגש, וממלא את הנפש עד הפעם הבאה.

תודה לכל מי שלקח ולוקח חלק פעיל בסדנאות, אתם חלק בלתי נפרד מההנאה שלי.

להתראות בסדנאות,
יעל.

יצירות בגבס

לאור התגובות הנלהבות ליצירה על הגבס בפוסט הקודם, החלטנו בבית לשחזר את ההצלחה, והפעם זו גל שהרימה את הכפפה, או יותר נכון, שברה את הרגל.

סתם, סתם... שמישהו לא ייקח את זה ברצינות, הרגל נשברה כבר במהלך כתיבת הפוסט הקודם, ולא היה לי זמן או כח לשכתב אותו ולכן זה לא נכתב.

בכל מקרה, חמישה ימים בלבד אחרי אחותה הצעירה, גם גל התחדשה בגבס לבן שיעטר את רגלה השמאלית לשבועות הקרובים, ויפעיל את שירות הלקוחות של אמא ואבא הובלות לא בע"מ במשרה מלאה פלוס פלוס.

עד כמה שזה ישמע אירוני, בחמשת הימים שהיו לה בין גיבוס היד של אחותה לבין קבלת גבס משלה, הילדה הירהרה רבות ובקול רם בסוגיה של "איזה כיף זה שיש לך גבס...".

יומיים אחרי הגיבוס, עבר לה הכיף, והיא הייתה מוותרת עליו היום בשמחה רבה, אבל בינתיים, מכיוון שזה בלתי אפשרי, היא נהנית מכסא גלגלים חדיש מבית יד שרה, עם שלל פונקציות שיכולות להלהיב רק ילדים בני שבע וחצי בחופש הגדול.

וכך, החברים עומדים בתור לסיבוב קטן בבימבה המשוכללת, ואילו אחותה הקטנה אף הגדילה ואמרה לה שלא תתלהב כי הכסא הוא לא רק שלה, הוא של כווווווולם...

אהההההההההההה!!

כדי שלא יהיו טענות קיפוח, ובעיקר כדי שלבעלת הרגל המגובסת יהיה נחמד ולאמא לא ישעמם (לא ממש מכירה את פירוש המילה, אבל נראה לי שהיא מתאימה פה...), ירדנו שוב לסטודיו לאחר כבוד וכבודה.

היות והילדה מאוהבת בחתול שלה (לעיתים אף יותר מאשר באמא שלה...), היא ביקשה שאצייר לה על הגבס חתולים. החתול האמיתי, זוקומבוש-קרוקומבוש הראשון, או בקיצור-זוקו, ישב והסתכל בנו במבט משועמם שניכר בכל אחת משערות שפמו האצילי. חתולים אחרים ויצירות בגבס כנראה שלא עושים לו את זה...

טוב. קישקשתי מספיק, אז עכשיו התמונות:

לפנייייי

אחרי, מעוטר למשעי, נוסע בבימבה

זהו. אבל הפעם, אני חייבת לומר לכם שגם אם תהיה התלהבות ותכתבו הרבה תגובות מפרגנות, אנחנו לא חוזרים על זה שוב, ולא נרים שום כפפה ולא נשבור יותר שום דבר (אני מקווה...).

מיציתי את נושא היצירות בגבס לחופש הגדול הנוכחי. רוצה לחזור ליצור בעיסת נייר. הרבה יותר נחמד, תאמינו לי.

ולמרות הכל, אסכם ואומר שבאלה יסתכמו צרותינו כולנו.

באיחולי בריאות שלמה לכולם,
יעל.

אומנות לא שימושית

הפעוטה חגגה יום הולדת שלישי בשבוע שעבר, כשאת ידה השמאלית מעטר גבס לא חינני בעליל. נחיתה בזוית הלא הנכונה מהמגלשה שבגן, היא שסיפקה לנו את התענוג המפוקפק הזה, שכלל בילוי אחר הצהריים במוקד החירום, הרבה דמעות, שני שברים, וגבס אחד.

בתום יומיים כואבים שנתמכו בעזרתם האדיבה של מר אדוויל ואדון נורופן, החלטנו לשמח את הפעוטה בגבס חינני שיחליף את הגבס הלבן, או בשמו ה"אבן" בלשון הפעוטה.

וכך, ירדנו כולנו לסטודיו, בחרנו צבעים, והמלאכה החלה. אורנה דץ וצוות המהפך שלה היו בוודאי גאים בתוצאה הסופית שמעוררת קריאות התלהבות בכל מקום אליו אנחנו מגיעים.

ולמרות זאת, אני יודעת בבירור שהייתי מוותרת על היצירה  הזו, היצירה הכי מיותרת שעשיתי עד כה בחיי.

אמרתי לכם, אומנות לא שימושית.

ועכשיו לתמונות:

לפני

אחרי

תודו עכשיו שאי אפשר לטעות בזיהוי למי שייכת הילדה הזו עם הגבס המבובשק הזה... J .

ומכיוון שאי אפשר יום הולדת בלי עוגת יום הולדת, הכנתי לפעוטה, על פי בקשתה, עוגת טרקטור.

כן, כן, הילדה מאוהבת בטרקטורים.

יש ימים בהם אנחנו נוסעים בעקבות טרקטורים בדרך חזרה מהגן, משהו בסגנון של "מסעות בעקבות ראשונים", רק שאצלנו זה בעקבות כל טרקטור שנקרה בדרכנו הביתה. יודעים איפה מתחילים, לא יודעים איפה מסיימים...

מאיהל'ה שלי, או מאיה-פאיה, כפי שאת קוראת לעצמך, אני מאחלת לך את כל הטוב שהעולם יכול להציע (לא, זה לא כולל גבס מעוצב), שתמיד תהיי שמחה ומאושרת, קפצנית ומחייכת, בדיוק כמו שאת היום.
אוהבת עד כלות,
אמא.

גושפנקא

באחד מימי החודש שעבר, במהלך שיטוטי בפייסבוק, צדה את עיני הודעה שכתבה חברה על חברה המייצרת חותמות בהזמנה אישית. מכיוון שמזה זמן רב אני חושבת על חותמת אישית אך לא מגיעה לכלל החלטה עם עצמי לגבי מה אני באמת רוצה, החלטתי ללחוץ על הקישור ולראות במה מדובר.

נכנסתי לאתר, והתחלתי לסקור את קטלוג הדוגמאות. מיד היה לי ברור שאני רוצה חותמת משם. רוצה? חייבת!!

לאחר שראיתי את שלל הדוגמאות היפות, החלטתי דווקא לבחור באופציה של העיצוב האישי.

במרץ רב התחלתי לעבוד על עיצוב אישי שיתאים לי ולשלל עיסוקיי, כשהיה לי די ברור שצריכה להיות בו בבושקה. לאחר התלבטות, גם בחרתי פונט, ומהר מאוד התגבשה לה החותמת שרציתי, והבקשה עם הקובץ (שהוכן לפי ההוראות המופיעות באתר) נשלחה.

ועכשיו היה צריך לחכות. ומי שמכיר אותי יודע שזה קשה לי, החיכיון הזה (טוב, אין מילה יותר טובה להמחיש את הסיטואציה...).

מהר מאוד קיבלתי מייל נחמד מעודד, הבעלים והאחראי על החותמות הנפלאות האלה, שהחמיא לי על שאני מצייתת להוראות ההפעלה לעיצוב אישי, והציע לי אופציה נוספת של חותמת לבחירה עם פונט שונה מזה שביקשתי.

והדוגמא שהוא שלח היתה בדיוק עם הפונט שהתלבטתי לגביו... אוי.... שוב ההתלבטות עלתה...

מהר מאוד אספתי את עצמי מול שתי הדוגמאות שבמסך, ושלחתי לעודד מייל ובו אמרתי שלמרות שהוא פגע לי "בול בפוני" עם הדוגמא ששלח, אני נשארת  עם בקשתי המקורית, ומחכהההההההההההההההה...

וחיכיתי.
ועוד קצת חיכיתי.

והפתק המיוחל הגיע. ואיתו חבילה מהודרת, ובה החותמת היפה שלי, אליה צורפו ערכה של דיו בכלי חרס מהודר, וצלחת חרס קטנה להנחת החותמת כשהיא לא בשימוש.

וזה היה כל כך יפה שחבל היה לי לפתוח את זה, אבל הצורך לממש את הסיפוק גבר על זה, כך שמיד פתחתי הכל והתחלתי לחתום. ולחתום, ולחתום.

מי אמר התלהבות ולא קיבל??

עכשיו, כשיש לי גושפנקא, אני רגועה J .

רוצים גם? פנו לעודד, הוא בחור נחמד, ותקבלו שירות אדיב ומהיר (ולא, הוא לא משלם לי אחוזים על המשפט הזה... J ).

אה, ו... אל תשכחו להגיד שיעל עם הבבושקה שלחה אתכם. לא מבטיחה שיצא מזה משהו, אבל אולי עודד ירים את הכפפה, ובכל מקרה שווה לנסות, לא?

עכשיו תורכם להשאיר כאן חותם.
להתראות,
יעל.

חופרת, חופרת ומעכשיו גם תופרת...

מי שעוקב אחר הבלוג, בוודאי יודע שמעולם לא תפרתי במכונת תפירה, ונסיונות התפירה הדלים שלי בתפירה ביד, הסתכמו עד כה בחתולים האלה. אבל המחשבה תמיד היתה קיימת, אי שם בתאי המוח האחוריים ביותר...

ואז הגיעה הנסיעה לאמסטרדם, ושלל הבדים הססגוניים שלא יכולתי לעמוד בפניהם ורכשתי אותם מבלי שהיתה לי מטרה ברורה. קניתי בשביל שיהיה. מכירים את זה?

ההחלטה לתפור, כאן ועכשיו, הגיעה דווקא מכיוון לא צפוי.

בחודש שעבר, פירסמה יעל קיפודים הדרכה לתפירת כרית כיס. אני, באינטואיציות של לא תופרת, החלטתי שההדרכה הזו מעולה כפרוייקט ראשון בתפירה במכונה.

ביקשתי וגם קיבלתי מאמי את מכונת התפירה הישנה שלה, וגם הסבר למאותגרות על איך משחילים את המחט, איך עושים אחורה, קדימה וזיגזג.

קראתי היטב את ההוראות, גזרתי בדים והרחקתי עדים מהבית, בעיקר כדי שלא יהיו ראיות מפלילות, ואם יהיו, שתהיה לי האפשרות להעלימן באין מפריע, והתיישבתי לתפור.

מה אגיד ומה אומר? הופתעתי. בעיקר מעצמי. גם מהמכונה הקשישה שעשתה את העבודה מצויין, אבל בעיקר מהיכולת החדשה שגיליתי...

הרגשתי גאווה  לא מוסברת, שאפילו לא היה לי עם מי לחלוק, כי הרי העלמתי את כל העדים הפוטנציאליים מהסביבה. אז חיכיתי לשובם הביתה, ובינתיים תפרתי עוד כרית. זה כבר היה קצר יותר. תחושת הסיפוק הייתה נעימה, ועשתה חשק לעוד.

ואז הגיעה רותם לסטודיו, ראתה, ומיד אמרה שהיא רוצה כאלה ורודות ליום הולדת שנתיים של מעיין שלה שחל בדיוק עכשיו. ב-רור ששמחתי לתפור את הוורודות , ועוד יותר שמחתי מזה שעוד מישהו חוץ ממני מתלהב מהתפירה שלי. תודה רותם, את חברה יקרה... :-)

ואז, בעודי מתלהבת מהמשחק החדש שלי, פירסמה שרון רותם, הדרכה לתפירת כיסוי בד למחברת, כזה שתמיד חלמתי עליו, ולא יכולתי לעשות, ואפילו קניתי בד במיוחד בשבילו באמסטרדם.

קראתי את ההדרכה, השתנקתי, שתיתי כוס מים קרים, העלמתי שוב את העדים מהבית ודאגתי שחוץ מזוזי החתולה לא יהיה אף אחד שיוכל להעיד על מה שעומד להתרחש בסטודיו בשעות הקרובות.

מכיוון שפחדתי על הבד היפה שרכשתי במיוחד לצורך כך, החלטתי לתפור גירסת ניסיון מבד אחר. התוצאה היתה מקסימה בעיני, ומיד גזרתי גם את הבד היפה שלי, וגם ממנו נתפר כיסוי יפה כמו שתמיד רציתי...

"הטיוטה"



היפה שלי

מאז, תפרתי עוד מחברות כאלה, כמו בסרט נע, למתנות למורות/גננות, וקיבלתי תגובות מפרגנות מקהל הצרכנים (שירן, תודה...).


התעייפתם? אני לא. להיפך! קיבלתי מרץ, ונטשתי את כל עיסוקיי הרגילים למשך שבוע, וכל עולמי התמקד ברצון לתפור ובחיפוש אחר הדרכות תפירה מעניינות ברשת. כשהרגשתי מוכנה לעדים ושותפים לתהליך, הגיעה לכאן אורית (שמיים ירוקים), ועל פי הדרכה שמצאנו ברשת, תפרנו את הסלסילות הבאות:

הימנית שלי, השמאלית של אורית

את התותים המשגעים האלה מלבד תפרה מירי (kontsy), בדיוק מרשים, ובסבלנות אין קץ, והקרדיט עליהם כולו שלה.

כשאורית הלכה הביתה, לא התעצלתי, ותפרתי סלסילה תאומה, בהיפוך צבעים באפליקציה:

אתמול, כשהבנתי שמדובר בהתאהבות חדשה, קניתי לעצמי מתנה מכונת תפירה מצ'וכללת, סוג של חללית ממוחשבת שקוראים לה ינומה, ואין לי מושג איך מפעילים אותה עד שאקבל הדרכה מסודרת בשבוע הבא. בינתיים אני עוברת הדרכה בדחיית סיפוקים, והקרטון של גב' ינומה נשאר סגור...

עד העונג הבא,

יעל. 

מגנט מחמד או קישותיק נחמד

בתקופה הזו, בה חג השבועות מאחורינו והחופש הגדול והלא מקוצר לפנינו, חשבתי לעצמי שזה יהיה נחמד לשתף אתכם בהדרכה חביבה, שגם קשורה איכשהו למאכלי חלב וגם תעזור לכם להעביר שעתיים לפחות עם הילדים בחופש הגדול.

אז החלטתי להראות לכם איך מכינים מגנט מחמד או קישותיק נחמד. ואיך זה קשור לשבועות או למאכלי חלב? בחרתי להכין כבשה. גורמה זה מההה, לא?

מגנט מחמד הוא מגנט צמרי וחביב בצורת חיית מחמד. כאמור, אני בחרתי להדרכה בכבשה, אך אפשר להכין כל חיה אחרת.

המגנט/קישותיק מורכב משני חלקים - פונפון צמר שמהווה את הגוף, ופנים שעשויות פימו או כל חומר פיסולי אחר, והוא נראה כך:

שנתחיל?

הכנת הפונפון:

יש לחתוך שני עיגולי קרטון זהים עם חור במרכזם, כך שנוצרת טבעת שעוביה יהיה לפחות סנטימטר אחד:

כל זוג עיגולים = פונפון אחד

לצורך הפרופורציות - קוטר העיגול הגדול שבתמונה - 7.5 ס"מ, קוטר העיגול הקטן שבתמונה - 5 ס"מ.

בשלב הבא מצמידים את שני העיגולים זה לזה, וכורכים ומלפפים את חוט הצמר סביב הטבעת עד שהחור שבמרכזה מלא כולו בצמר ואי אפשר ללפף יותר, ובעצם לא נותר לנו חור, כפי שמופיע בתמונות הבאות:

כשמגיעים לשלב בו אין יותר חור, אוחזים את הטבעת היטב במרכזה בין אצבעות יד אחת, ובמספריים גוזרים את החלק העליון לאורך כל היקף הטבעת, בדיוק באמצע, בין שתי טבעות הקרטון שמסתתרות בפנים, כמודגם בתמונה:

בסיום גזירת כל ההיקף, מקבלים את זה:

לוקחים חוט צמר כפול, ומשחילים אותו בין שתי טבעות הקרטון בעדינות וקושרים קשר כפול ומהודק היטב. לאחר הקשירה ניתן לשלוף את טבעות הקרטון ולסדר לפונפון את הפריזורה ע"י ניעור ועיצוב חוטי הצמר בידיים.

הכנת הפנים:

יש לרדד פימו או כל חומר פיסולי אחר ממשפחת הדאס ולחתוך את צורת הפנים של החיה הנבחרת. שרטוט פני הכבשה:

לאחר אפייה או ייבוש, תלוי בחומר שבחרנו, מתקבלות הפנים:

חיבור כל החלקים:

יש לשטח מעט את הפונפון על ידי סידור שערות הצמר לצדדים כמודגם בתמונה:

יש להדביק את פני החיה לפונפון הצמר במרכזו על ידי דבק חם, ולהדק בלחיצה עד שהדבק מתקרר. זה גם השלב שבו אפשר לקלל את אקדח הדבק על הכוויה שמקבלים כשלא שמים לב לשנייה...

לשימוש כמגנט - יש להדביק את המגנט לפונפון בצידו האחורי, בדיוק במקביל לפנים, ולחתוך את זנב חוט הצמר העודף:

לשימוש כקישותיק - יש להשאיר את חוט הצמר ששימש לקשירת הפונפון, ולהשתמש בו לקשירה לתיק. בחשיבה מוקדמת (שלא כמו אצלי....), ניתן להשתמש בסרט קשירה יפה, ובסיום לחבר לו טבעת כמו של מחזיק מפתחות ע"י תפירה.

וכך זה נראה על המקרר שלנו:

פשוט, נכון? עכשיו כשהילדים יגידו "אמא, אנחנו רוצים חתול/כלב/עז/פרה/משהו שעיר עם זנב" כבר אי אפשר לומר להם שאי אפשר...  J .

בהצלחה,
יעל.