יום ראשון, 29 במרץ 2015

על החלון ישבתי...

לאור התגובות הנרגשות שקיבלתי לפוסט של המכתביות, גם בטלפון וגם בפניה ישירה, החלטתי להמשיך את קו הנוסטלגיה עוד קצת...

מי שעתיק כמוני, בטח מנחש כבר מכותרת הפוסט על מה אני הולכת לכתוב הפעם, ולצעירים יותר רק אומר שאני לא באמת נוהגת לשבת על חלונות.

אז ככה: הבלוג שלי חוגג החודש חמש שנים להיווסדו. כשפתחתי אותו, לא חשבתי שארחיק לכת עד כדי כך בשנים, ולא העליתי על דעתי שמישהו בכלל יקרא אותו. פתחתי אותו כדי שיהיה לי מקום לתיעוד עצמי של העבודות שלי, ושל תהליכי היצירה והעשייה שלי.

נשבעת! תשאלו את אחי שהיה עד למילותי, ואף תמך במילים חמות כמו "באמת מי ירצה לקרוא את השטויות שלך?". מתה עליו ♥.

א-ב-ל, החיים יותר חזקים מאיתנו ומהמחשבות שלנו, ומאז עברו הרבה מאוד מים בנהר היצירה הפרטי שלי ובכלל, ועשיתי ויצרתי והתפתחתי גם לכיוונים שמעולם לא העליתי על דעתי שאפנה אליהם, ואני שמחה על כך מאוד.

אה, ויש לבלוג ה-מון קוראים, וזה באמת מחמיא לי, לא מכחישה ☺.

במסגרת הדברים שלא חשבתי שאכתוב עליהם לעולם יש למשל את הטיולים לחו"ל שעשינו במשך השנים הללו, ואירועים שונים וחוויות מחיי המשפחה ובכלל, שלא בהכרח קשורים לחיי היצירה, ובכל זאת כתבתי עליהם פה, ואני ממש ממש שמחה על כך בדיעבד, כי שמתי לב שמדי פעם אחד מאיתנו נכנס לבלוג וקורא רשומות אחורה כי נזכר במשהו, ובכך בעצם גיליתי שהבלוג הפך עם השנים למעין ספר זכרונות משפחתי כייפי כזה שנעים להציץ בו מדי פעם ולהיזכר.

וכאן אני חוזרת לנושא הרשומה: ספר זכרונות.

אין ילד בשנות השמונים (ואולי גם בשנות תשעים? לא יודעת...) שלא יודע מה זה ספר זכרונות, ושאין לו ספר זכרונות.

אם ההורים שלך לא קנו לך ספר זכרונות, היית מקבל אחד או שניים או עשרה כאלה ביום ההולדת...



פעם היינו משקיעים, תרתי משמע. היום הכל זול, מהיר ומתכלה, ובדרך כלל גם חסר ערך רגשי כלשהו.

לא ספר הזכרונות.

בספר הזכרונות היינו כותבים אחד לשני סודות כמוסים לפרות ולסוסים וחמשירי אהבה וגעגוע שמלווים תמיד בציור לב עם חץ ועליו רשומים שמות בעל ספר הזיכרון ומושא "אהבתו" שהדבקנו לו.

היום קוראים לזה נאיביות.

וגם לי היה ספר זכרונות, יותר מאחד, אך זה של בית הספר היסודי הוא יקר הערך בעיני... הילדות בבית הספר היסודי היתה נאיבית ואמיתית יותר מכל דבר אחר...

והנה הוא, פרוש לעיניכם עם כל הנאיביות שבו, וריח של ילדות מתוקה עולה באפי כשאני מדפדפת בו, אבל עם כל הקושי להודות בזה, הוא כולו מלא גיבובים של שטויות שאלוהים רק יודע מאיפה המצאנו אותן....

שימו לב לתאריך...

לידיעת הקוראת אהובה - בילדותי הערצתי!! אותך על זה... נשבעת!

בלי חמשירים, אבל עדיין מושקע...

אולי זו רק אני של היום, אני התכליתית, המעשית והלא פלספנית שרואה בזה גיבובים של שטויות, אבל אני של גיל 14 חשבה אחרת, ומזל שהריח המתוק נצרב בזיכרון כמשהו טוב ולא כאוסף של שטויות ולכן נשמר עד היום.

ותודה לכוכי, חברת ילדות אהובה, שגרמה לי להוציא אותו מהבוידעם של ילדותי ולהיזכר יחד בגעגוע בילדותנו.

שנה אחרי זה, בתיכון, היה להיט אחר שכיכב במקום ספר הזכרונות - מפית בד לבנה שנתפרה במיוחד בסוף השנה, ועליה כל ילדי הכיתה, החברים וגם המורים כתבו את אשר על ליבם.

ובליבם, אני חייבת לציין, לא היו גיבובי שטויות כמו בספרי הזכרונות. היתכן שהתבגרנו כל כך בשנה אחת בתיכון??

וכן, בכוונה לא גיהצתי אותה כי זה היופי שלה בעיני...

אחחחחחחחח.... היו ימים...

הקדשה מהמורה לספרות... ☺

השקיעו בי פעם... ;-)
היום, כך אני יודעת מילדי, נוהגים לכתוב את כל הפנינים האלה על חולצת בית ספר שמוקרבת לצורך העניין, ואז, בחילופי העונות, אני מעבירה אותה אחר כבוד הפחה כי היא נראית לי מסמורטטת ובלויה...

אולי השנה אחרוג ממנהגי הנלוז ואשמור חולצה אחת, בכל זאת, סיום תקופה אצל כל אחד מהגדולים.

שיהיו לנו רק זכרונות מתוקים תמיד,
יעל.

יום חמישי, 12 במרץ 2015

ניירות ערך

פעם, כשהייתי קטנה, בתקופת האבן בערך, לניירות היה ערך.

לא על ערך כספי אני מדברת, אלא יותר על ערך רגשי ומשמעותי. נשמע מוזר, נכון? מי בכלל יכול להיקשר לנייר...?

אז זהו, שאפשר. או לפחות היה אפשר. פעם, כשהייתי קטנה...

אני מניחה שלכל הצעירות שקוראות פה המושג "מכתביות" לא אומר הרבה, או לא אומר דבר. אבל, בנות גילי וסביבתו, ילדות שנות השמונים, בוודאי זוכרות ומתענגות על הזיכרון המתוק הזה של המכתביות שאספנו בקפידה, החלפנו בינינו, ובעיקר שמרנו בקנאות רבה ובחרדה לגורלן.

לא היה אז את השפע של היום, גם לא היה מבחר, וכל מכתביה חדשה שיצאה דמתה בעינינו לאחד מפלאי עולם.

אחחחחחחחחחח.... התמימות הילדותית של שנות השמונים. הייתי נותנת המון כדי להשיב קצת ממנה לכאן היום.

והזיכרון המתוק הזה שקיים אצלי בתודעה, ושיש לו אפילו ריח מתוק משלו, יושב אצלי בראש כבר למעלה משנה עם הרעיון להפיח בו חיים חדשים, ומי יודע, אולי מכאן יתחיל טרנד המכתביות מחדש.

אז נכון, לקח לי זמן, בעיקר לגבש את מה שאני רוצה, אבל מהרגע שהחלטתי, הביצוע היה יחסית מהיר ולקח כחודשיים עד שזכיתי לגעת במהדורה החדשה של המכתביות, המכתביות שלי ☺.

והחיוך הילדותי של שנות השמונים חזר אלי בענק, והתיישב אצלי גם בלב וגם על הפנים, ואני מאוהבת...
אבל לפני שאראה לכם במה אני מאוהבת, אראה לכם תמונות של חלק מהמכתביות שהיו באוסף שלי. בחלק מהמכתביות יש תמונות של "גיבורי" התקופה, כמו כוכבי הסדרה תהילה ודאלאס, שתי סדרות ששודרו בערוץ הראשון (והיחיד שהיה בעברית), והיו שיחת היום בכל מקום. תקופת האבן, אמרתי כבר?

מתיקות...

ד"ר דובשני וחברים, זוכרים?

מכתביות שחולקו עם טרופית
לירוי והבנות מתהילה. בית הספר שכולם רצו ללמוד בו...

ג'י אר, בובי, פמלה ולא זוכרת מדאלאס המיתולוגית

ועכשיו, אחרי פיסת הנוסטלגיה הזו (וחבל שאני לא יכולה להעביר לכם את ריח הילדות שלה במילים), אציג את המכתביות שלי -







בנוסף למכתביות הנייר עיצבתי גם גלויות בשלושה עיצובים שונים, והן יכולות לשמש ככרטיסי ברכה או כמכתביות מיני. ואם מדובר בגלויות, אי אפשר בלי מעטפות תואמות, ולכן עיצבתי גם מעטפות. התמונות לפניכם-

אי אפשר בלי אדום עם נקודות לבנות, נכון?

ותכלת מהמם עם פתיתי שלג...

וצהוב, הצבע החזק אצלי עכשיו

ומעטפות... מהממות... מתאימות לכל שלושת דגמי הגלויות

וכך זה נראה ארוז ☺

ועכשיו לפרטים הטכניים למי שמעוניין לרכוש ☺ -

במכתביות יש 50 דפים. עלות כל מכתביה 35 ש"ח.

הגלויות נמכרות במארזים של 5 גלויות ו - 5 מעטפות.

עלות של מארז גלויות ומעטפות (חמש גלויות וחמש מעטפות) - 35 ש"ח.

 ניתן להזמין אצלי בטל': 054-6260062

אפשר לאסוף באופן עצמאי מראשל"צ/ת"א/חולון, ואפשרי משלוח בדואר בתוספת של 15 ש"ח.


זהו. משימתי הושלמה.
עכשיו רק נשאר לנו לגדל יוני דואר ולמצוא חברים לעט...
שיהיה לנו יום קסום,
יעל.