יום חמישי, 21 בדצמבר 2017

וואו!

למה וואו? כי אין לי ממש שם לפוסט, ולכן החלטתי לקרוא לו וואו, כי המילה הזו מתארת בדיוק את מה שאני מרגישה לגבי עולם הנקודות החדש שלי.

אומנם לא כתבתי כאן מזמן, אבל לא נטשתי. לא את עולם היצירה ולא את הבלוג. סתם עניין של אין לי זמן לנשום או להסתכל במראה ולא מעבר לכך, וטוב שכך ☺.

מקווה שאתם עדיין כאן, קוראים וגם נהנים.

פתאום, במרחק הזמן, נראה לי שעברתי המון בחודשים האלה, והעבודות שמופיעות בפוסט הקודם נראות לי בוסריות וכל כך התחלתיות...

עם כל מנדלה שיצרתי כאילו גיליתי עולם חדש. אומנם מדובר בנקודות, אבל מסתבר שכל נקודה נחשבת (רגע, זה יכול להיות שם מעולה לפוסט...), ולכל נקודה ולאופן שבו מציירים אותה יש משמעות.

גם לבחירת הצבעים יש משמעות. ויש עוד רבדים ביצירת הנקודות האלה, שכל אחד מהם מוביל לתוצאה שונה.

ואגב תוצאה, כשאני מתחילה מנדלה, הדבר היחידי שאני יודעת כמעט בוודאות, זה רק הגוונים שאני בוחרת להשתמש בהם. לא מעבר. המנדלה לגמרי יוצרת את עצמה, וכאילו בוחרת עבורי מחדש בכל הקפה את הצבע הבא בו אשתמש.

זה נשמע אולי מוזר או מצחיק, אבל כשאני מתחילה יצירה, בחיי שאינני יודעת מה יצא בסוף תהליך היצירה הזה ואיזו מנדלה תצא...

אה, וגם לא הצלחתי לשחזר או ליצור במדוייק אף מנדלה. כל אחת היא דגם אחד, יחיד ומיוחד. אין לי מושג למה, אבל זו עובדה כרגע. אם אצליח לפצח את העניין, אדע לשכפל מנדלות אהובות.

אני מנקדת הכל! קנבסים, קערות, כדורים, סביבונים, וכל מה שאפשר לנקד, וזה גורם לי אושר ♥.

היבט נוסף שמשמח אותי הוא החזרה להנחיית סדנא ליצירה, מה שלא עשיתי בשש השנים האחרונות, ומסתבר שהתגעגעתי כל כך...

המפגש עם הנשים היוצרות ממלא אותי באדרנלין מטורף, ואני חשה תחושת סיפוק נפלאה מעצם העברת הידע והשיתוף עם אחרות.

עד כה קיימתי שני מפגשי סדנאות מרוממי נפש מבחינתי, ואני מקווה להמשיך בהם.

אז מה היה לנו עד כה? אבנים מנוקדות, תמונות קנבס מהממות, קערות, כדורים וסביבונים, וסדנא מושלמת, ואת כל זה ניתן לראות בתמונות, שאני מקווה שמשקפות ולו במעט משמחת הנקודות שלי ☺.










סדנא ליצירת אושר ♥

כך, פחות או יותר, נראה עולם הנקודות שלי בימים אלה, והדבר מסב לי עונג רב.

רוצים לראות עוד תמונות לפני כולם? היכנסו לחשבון האינסטגרם שלי - לחצו כאן.

עיסת הנייר נשארה הרחק מאחור, כזיכרון מתוק ותו לא. מתקשה להאמין שאחזור לעיסת הנייר.

אני צריכה גיוון, תשוקה ולהט בחיי היצירה שלי, וללא תשוקה זו, היצירות מאבדות מערכן. יצירה שנעשתה שלא מתוך תשוקה ולהט, אינה יצירה בעיני...

לחיי יצירות שמחות!
יעלי.

יום חמישי, 31 באוגוסט 2017

האבנים המתגלגלות

הכל התחיל מאבנים לבנות שהגנן הניח לרגלי העצים במקום עבודתי (העבודה הזו של הגדולים, לא הסטודיו...).

משהו בהן קסם לי. לא יודעת לומר בדיוק מה זה היה, אבל מיד כשהבחנתי בהן, נעמדתי מולן ובחנתי אותן, ודמיוני אץ לו רץ לו למחוזות אחרים לגמרי...

חפנתי כמה מהן בידי, וכך, יחד איתן, באופן ספונטני לגמרי, יצאתי לחנות היצירה הקרובה למקום עבודתי.

בדרך, התגלגלו רעיונות רבים במוחי הקודח, וכשהגעתי לחנות היה לי ברור שאני הולכת לקנות טושים אקריליים שישמשו לציור על האבנים...


אז קניתי.
וכשהגעתי הביתה, התיישבתי כאחוזת דיבוק לנסות את העניין.
צרפתי אלי גם את הבנות, וביחד העברנו כמה שעות של כיף בציור על אבנים, ובלי קשר להמשך, אני ממליצה בחום על הפעילות המהנה הזו עם הילדים.


ציירנו את כל אלה שבתמונה ועוד קצת, והרגשתי שזה נחמד, אבל לא בדיוק זה מה שאליו התכוונתי... אומנם נהניתי והיו תוצאות יפות, אבל עדיין בער בי רצון לא ברור לנסות עוד דברים...

אז הלכתי לחפש אבנים אחרות. גדולות יותר ועגולות יותר, ובאף מקום לא מצאתי. בכל המשתלות בסביבתי מכרו אומנם חלוקי נחל בגדלים שונים, אך צורותיהם של החלוקים לא התאימו למה שדמיינתי בעיני רוחי...

הרחבתי את איזור החיוג והחיפוש וכך הגעתי למקור  שמספק את האבנים למשתלות, ואצלו מצאתי את מבוקשי, במחיר של 15 ש"ח לק"ג ( כשלעיתים 2 אבנים זה ק"ג, כן? ).

קניתי כמה ק"ג יפים של אבנים יפות עוד יותר שנבחרו בקפידה אחת לאחת, חזרתי הביתה נלהבת ושלפתי את צבעי האקריל הרגילים והטובים...

מה אגיד ומה אומר? עונג!!!
גיליתי רובד נוסף ואחר של ציור על אבנים, שרק גרם לי לרצות לגלות עוד! נהניתי מכל אבן ומכל טיפת צבע, הרגשתי שמשהו חדש מתחיל אצלי עכשיו, ואני חייבת ללמוד ולחשוף בו עוד ועוד רבדים, כמו מקלפת עטיפות רבות בדרך אל מתנה נכספת.

וכך הגעתי אל הנקודות ואל המנדלות שנוצרות מהן, עולם קסום בפני עצמו...



ואז, יום אחד חשבתי לעצמי, אם אפשר על אבנים, למה שלא יהיה אפשר על פריטים אחרים? על קנווס? על מוצרי עץ שונים שיש בחנויות היצירה?

וכך, יצאתי לי למסע ליקוט שכל יעודו היה למצוא פריטים שיתאימו לציור מנדלות הנקודות שלי, כאשר בהתחלה התמקדתי בפריטים עגולים בלבד. בהמשך, זה לגמרי עבר לי...





מאז, קצת יותר מחצי שנה אחרי האבנים ההן בחצר העבודה, אני שרויה בעולם קסום של צבע ומנדלות שסובבות אותי (תרתי משמע..).

כשאני מתחילה ציור של מנדלה, אני אף פעם לא יודעת איך היא תסתיים.. משהו פנימי מוביל אותי לבחירת הצבעים והדוגמא, ואני החלטתי שלא להתנגד ולזרום עם האינטואיציה והרצון הפנימיים...

עד כה, נראה לי שהשיטה עובדת טוב, אני ממש מרוצה מהתוצאות.

מסתבר שלעולם המנדלות יש משמעויות רבות (להלן ויקיפדיה) שלא בטוח שאני מתחברת אליהן, אבל ליצירתן, בדרכי שלי, אני מתחברת מאוד, ואני נהנית מכל נקודת צבע על הקנווס שלי.

כבר חודשים שאני מנקדת וממנדלת הכל, ויסלחו לי הבבושקות. עייפתי מלהכינן, ולכן הן נזנחו קשות לאחרונה.

אם אני יוצרת משהו, זה נעשה רק מאהבה ובאהבה גדולה ליצירה עצמה, וכשמרגישים שזה כבר לא נעשה כך, אז אני מעדיפה שלא ליצור..

אני מניחה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ולנסות בעולם החדש שלי, ואשמח לשתף בחוויות וביצירות גם בהמשך.

בינתיים, שמה פה כמה תמונות של השראה מעבודתי עד כה ☺.





האבנים ההן, אלו מתחילת הפוסט, גלגלו אותי לעולם חדש, מאתגר וקסום, ועל כך אני מודה לאיזה גנן עלום שם על שבחר את האבנים ההן, ובעצם כך, על שהביאני עד הלום... ☺

שיהיה לכולנו יום צבעוני ושמח,
יעלי.

יום שלישי, 9 במאי 2017

יום המלך - מאחורי הקלעים

יום המלך, פעם חמישית, אבל מי סופר ☺

הפעם החלטתי להציג את העובדות שמאחורי הקלעים של יום המלך.

כמה כבר אפשר לספר על השיטוט הארוך במרחבים האינסופיים של המציאות המדהימות?

כמה כבר אפשר לכתוב על האווירה המדהימה ששוררת ברחובות ובכלל ביום הזה?

האמת? אפשר, ואפשר הרבה, אבל כבר כתבתי בעבר איזה פוסט או שניים בנושא, אז נראה לי מספיק, נראה לי שהעניין כבר הובן, אני רואה את זה בטיסות...

אז על מה אני הולכת לכתוב? הולכת לכתוב על החלק שאחרי הקניות. הולכת לכתוב על אריזת התכולה המהממת שקנינו במזוודות.

לכאורה, נשמע פשוט, מה זה לארוז מזוודה בכלל?... אבל!!! זה לא פשוט בכלל!!!

וכן, כל מי שמצקצק עכשיו בלשונו וממלמל בשקט מתחת לשפם "צרות של עשירים" ו/או "אגוזים למי שאין שיניים" ושאר בלה, בלה, בלה, מוזמן לעצור את הקריאה כאן ולעזוב את הפוסט, או, לחילופין, לבוא איתי בשנה הבאה לארוז ☺

(הפנייה, אגב, כתובה אומנם בלשון זכר, אך בהחלט מיועדת גם לעלמות החן המצקצקות...).

אנחנו קראנו לזה "סודוקו אריזות", אבל אפשר בהחלט לקרוא לזה גם "טטריס מזוודות". מיכל, אגב, שותפתי לנסיעה, שזו לה הפעם הראשונה במשחק האריזות הזה, אמרה שלפתור סודוקו זה הרבה יותר קל...

אז מה היה לנו שם??

שתי נשים מהממות וממש מוכשרות בקניית אוצרות (אם אין אני לנו, מי לנו?), מיליון חפצים מהממים (אחרת הם לא היו שם), שש מזוודות (ארבע גדולות ושתיים קטנות) ואחד אלוהינו.

ומה לא היה לנו שם??

מכולה ושני סבלים...

זה התחיל בערב יום המלך. נסענו לאוטרכט כדי להתחיל את החגיגות באווירה מהממת של עיר מקסימה, מוסיקה טובה, אנשים שמחים והמון המון מציאות.

קנינו.
נהנינו.
קנינו ושוב נהנינו.
נהנינו ושוב קנינו.
אה, ועוד קצת קנינו. כמעט שכחתי... ☺.

לאחר כשלוש שעות של קנייה והנאה, כשהיינו כבר עמוסות לעייפה, שמנו פעמינו חזרה לדירה ששכרנו באמסטרדם.

דוגמא קטנה לדוכן...

פרקנו הכל בדירה והלכנו לישון בידיעה שהיום הגדול עוד לפנינו, ושבעצם זה היה רק המתאבן למחר...

למחרת, קמנו השכם בבוקר ויצאנו לרחובות שרק פתחו עיניים. כיתתנו רגלינו בין הרחובות, בתוך ים של מציאות שוות שפרוסות מכל עבר, ונשמנו מלוא ריאותינו את אוויר הקסם של היום המיוחד הזה... אחחחחחחחחחח... זר לא יבין זאת...

דוכנים בשדרה הגדולה

ועוד קצת...

בגלל שלא היה לנו נעים מכל האנשים שמוכרים דברים, אז לא הסתפקנו רק במילוי ריאותינו באוויר שטוח צלול כאמסטרדם, אלא גם קנינו מהם דברים, כי ידענו שזה ממש מבאס לשבת כל היום בדוכן כשאף אחד לא קונה ממך.

ומכיוון שהיה לנו לא נעים מהרבה אנשים, אז קנינו הרבה דברים... ☺

המון דברים.

וכולם יפים וכולם מהממים, וכולם במחירים שאי אפשר להשאיר שם.

ואת כולם פרקנו בדירה, יחד עם קרוביהם מאוטרכט שנקנו בערב הקודם.

קצת דירה...

עוד קצת דירה...

בשעה ארבע אחר הצהריים כשהכל הסתיים, התחלנו לשחק במשחק שלנו, סודוקו אריזות/טטריס מזוודות.

כל אחת החלה לארוז את החפצים שלה ולחלקן בין שלוש המזוודות שברשותה. מהר מאוד (אחרי שעתיים וחצי של נסיונות בערך...) הבנו שלא נוכל להסתדר עם המשקל והנפחים של החפצים והחלטנו לשחק במשחק חדש "מישמש מזוודות", כלומר לערבב הכל יחד ולארוז באופן שיעמוד בתנאי המשקל המותר והנפח האפשרי בכל מזוודה ומזוודה.

אחחחחחחחחחח.... שלוש שעות נוספות אחרי, היינו כמעט מרוצות מהפתרון שהגענו אליו, אבל לא נותר כמעט מקום לקניות נוספות, שזהו, מבחינתנו, מצב בלתי אפשרי בעליל!! הרי לא יעלה על הדעת שיש עוד חמישה ימים לפנינו ולא נוכל לקנות בהם כלום, במיוחד כשיש בתוכנית עוד שוק פשפשים ועוד מכירת Car boot...

אבל זה היה יותר מדי להתמודד איתו בערב אחד, גם נפשית, גם שכלית, גם שעתית וגם משקלית אז הדחקנו והלכנו לישון...

בבוקר קמנו, חדורות מוטיבציה, לא נותנות לפרט השולי הזה להפריע לנו כמעט, ומנסות לחשוב על פתרון יצירתי אחר שהגיע בסופו של דבר לאחר שיחה עם נציג אל על והגדלת המשקל המותר למזוודה בתוספת תשלום.

אין, גאונות זה אנחנו!!!

עכשיו, כשחבל המשקל כבר לא היה מהודק על צווארנו, שמנו פעמינו לשוק הפשפשים שמתקיים בימי שבת בדלפט.




נהנינו מהדרך המקסימה מאמסטרדם לדלפט שהיתה מעוטרת בשדות צבעונים מרהיבים, נהנינו מהשהיה בעיר עצמה ובשווקים שבה (שוק העתיקות והשוק הרגיל), ישבנו בכיכר המרכזית לקפה משובח, ואפילו עזרנו לעובר אורח נזקק... ☺

בהולנד, כך מסתבר, יש מנהג לפיו חתן, לפני החתונה, אוסף על חולצה את שמות הנשים שנתקל בהן בדרך זו אחרת...

הבחור הנחמד שבתמונה ניגש אלינו וביקש שנרשום את שמותינו, וממש ממש לא יכולנו לסרב לו... שאנחנו לא נעזור לבחור במצוקה??
עזרה זה לגמרי אנחנו... 



בערב, אחרי עוד יום מקסים עם עוד קניות, חזרנו לשחק טטריס אריזות. כל קניה אילצה אותנו לשנות את הרכב המזוודות מחדש.


מפעילה גם את הראש, לא רק את הרגליים...

למחרת, שוב קמנו השכם ושמנו פעמינו למכירת Car boot שהתקיימה בפאתי העיר, וכמובן שהיו שם עוד דברים מהממים, במחירים מהממים, אבל כאן כבר נאלצנו לשקול בכובד ראש (תרתי משמע...) כל קניה וקניה היות והגענו גם לקצה היכולת של ההגדלות (כן, יש עוד אפשרויות, אני יודעת, אבל הן לא באו בחשבון הפעם משיקולים אחרים).

וכך נוצר מצב בו נאלצנו לוותר על דברים שבוודאות היינו קונות אם לא הייתה בעיית משקל. קצת מבאס, אבל ממש לא נורא, כי יהיו עוד פעמים, ואני מאמינה בכך שמה שצריך להיות שלי יהיה, ומה שלא, לא, ולגמרי משחררת...

אגב, היו גם חפצים שכבר קנינו במהלך הימים שחלפו והם הושארו בדירה היות ולא היה מקום מבחינת נפח ו/או משקל לקחתם איתנו.

היינו ברמת הגרם, נשבעת! ולכן השארנו שם את כל מה שהיה אפשר להשאיר מבחינת ציוד אישי, וכן, גם פריטים שנקנו והיו פחות חשובים לנו מאחרים.

אין ספק, הפעם התעלינו על עצמנו ונשברו שיאי עבר מפוארים... ☺

רק דוגמא זעירה, נחשו מה היינו קונות...

בערב, לא תאמינו, שוב שיחקנו טטריס אריזות ☺

נהג המונית שבא לאסוף אותנו שאל בעדינות האם השארנו משהו באמסטרדם, והתבייש לשאול את ההמשך המתבקש של השאלה - האם אנחנו בטוחות שאנחנו צריכות מונית או שאולי חברת הובלות... מיכל שחררה אותו מאי הנעימות ואמרה לו שהוא כנראה צודק...

ואם כבר נהג מונית מהמם, ראו המלצה בסוף הפוסט.

באמצע, בין לבין הקניות, היינו גם בשוק העתיקות המקורה De-looier  שבאמסטרדם, מקום מרהיב בפני עצמו, אך מאוד יקר ביחס למחירים של אותם הפריטים בשווקים שבחוץ. שווה ביקור, ולו רק בשביל הנפש.

כתובת השוק המקורה - Elandsgracht 109, Amsterdam מגיעים אליו עם טראם מס' 7 מהליידספליין.

עוד המלצה בשביל הנפש היא ללכת לאיבוד ברחובות היורדן, בין הסמטאות. הרחובות היפים האלה ובהם חנויות קטנות וקסומות, נמצאים במרחק הליכה קצר משוק העתיקות המקורה, כך שניתן בהחלט לשלב בין השניים.

חנות קטנה ומטריפה


ל-ס-י-כ-ו-ם!!

האמת היא שממש קשה לי לסכם את הפוסט הזה.... נהניתי מכל רגע בשבוע המופלא הזה, למרות שברובו היה קר, ואני, כידוע, סובלת מקור.

האוכל היה מעולה, החברה משובחת, והולנד, הייתה טובה אלינו, כמו תמיד ☺

הלכנו קילומטרים על גבי קילומטרים בהנאה גדולה, והיינו חוזרות על זה שוב עכשיו, אנחנו לא צריכות שנה כדי לנוח...

זה, למשל, צילום המסך של מד הצעדים מיום המלך עצמו, לא היו אופניים, ה"אופניים" זה בעצם הקטעים של ההליכה המהירה, והסך הכולל של הצעדים לאותו היום בלבד עומד על 37,500 צעדים, או, 13.9 קילומטר שנצעדו בקלילות המונעת בעזרת אדרנלין... ☺


המלצות -

כדי להתנייד בעיר, קנו כרטיס טראם אחד למספר הימים שבו שאתם שוהים בה. זה הכי זול, ומאפשר לכם גישה כמעט לכל מקום, לא כולל רכבות מחוץ לעיר.

אנחנו קנינו כרטיס ל-6 ימים (144 שעות מרגע הפעלתו) בעלות של 31 יורו בלבד. הוא נוצל עד תום.

שדירת הקניות השווה ביום המלך נקראת - Apollolaan.

בנוסף - מומלץ להגיע גם לוונדלפארק, יש שם הפנינג מטורף ומציאות שוות לא פחות.

נהג מונית ישראלי מהמם שמעבר להסעות משדה התעופה ואליו, עושה גם טיולים אישיים מודרכים בעברית במחירים שפויים לגמרי -

דורון - 31644044110 +

זהו! בערך...

עד לפעם הבאה, Long live the king, או בהולנדית -


מישהו בא לשחק טטריס מזוודות/סודוקו אריזות??
כבר שבוע שלא שיחקתי...

יעלי.

יום שני, 3 באפריל 2017

חזרה לשגרה

נעלמתי.

סתם, לא באמת. הייתי כאן כל הזמן, פשוט היה לי קר, וכשקר לי אני נובלת וכמשה. כל מה שאני עושה בחורף מסתכם בערך בחישוב קיצי לאחור, או, יותר נכון, חישוב קיצו של החורף לאחור...

בכל יום שעובר אני מעודדת את עצמי בכך שכל יום שמסתיים מקרב אותי אל ימי האביב והקיץ, הימים האהובים עלי ביותר במהלך בשנה.

האות לחזרה לחיים מבחינתי הוא יום המעבר לשעון הקיץ. היום הכי שמח לדעתי בשנה, אפילו יותר מיום ההולדת שלי, שחל בשיא החורף...

בחורף אני עושה רק את מה צריך. רק מה שחייבים לעשות ותו לא. עבודה, בישול ואפיה (טוב, זו לא חובה, זו בעצם ה-הנאה), מטלות שונות בענייני הילדים והבית וזהו.

גם המוזה שלי עושה את אותו הדבר כנראה, ומתחבאת עמוק עמוק מתחת לפוך. היא, לפחות, נחה. אני אנוח אתם יודעים איפה (יניב טוען שגם שם לא, אני לא מתחייבת שכן...).

היצירה בחיי מצטמצמת למינימום ההכרחי, ורוב היצירות והרעיונות שמתגלגלים בראשי מחכים לימים חמים יותר.

ועכשיו זה הגיע!!! שעון קיץ - יש, ימים חמים ונעימים - יש, מוזה - יש, כל שנשאר זה לפרוח, וכשזה קורה, זה קורה כמעט מעצמו.

בימים יפים אני פורחת, והמוזה איתי, וכנראה שגם היקום משתף פעולה, אחרת אין לי דרך להסביר איך הוא שלח לי את האוצר הזה בדיוק עכשיו, ובעיני אין דרך מושלמת יותר מזו לחגוג את פתיחת עונת היצירה...


טוב, אני יודעת שזה לא נראה ממש כמו שהייתם מצפים מאוצר להיראות, אבל ברגע שראיתי את זה מונח על המדרכה מול ביתנו, ראיתי בעיני רוחי איך בדיוק זה יראה אחרי שיעבור לחזקתי.

בעוד אני מוקסמת מהמציאה שנפלה לידי, יניב הביט בה במבטי סלידה לא מוסתרים ומלמל משהו בסגנון "יעלי, למה את צריכה את זה? חסר לך משהו? הרי ברור שזרקו את זה כי זה הדבר היחידי הראוי לעשות במקרה הזה...".

עבר מאוזן אחת, יצא מהשנייה, במהירות האור כמעט, או בעצם, יותר מהר ממנה ☺

כל מה שהקסם היה צריך כדי להתרחש זה שיוף הגון, ניקוי מסמרים מיותרים וסתימת חורים פה ושם, צבע מהמם (אני בתקופה ירוקה כרגע...), טפט תואם, ושלושה מדפי עץ שהותאמו במיוחד במחסן העצים החביב עלי.

אה, והרבה אהבה... ♥

וזה מה שיצא ממנו...

אפילו פינוקיו מתפעל... ☺


בדיוק כפי שראיתי בעיני רוחי עוד כשהיה על המדרכה.

ועכשיו ותנחשו מי תלה אותו על הקיר ואף הודה ביפיופיותו ☺

שיהיה לכולנו חג אביב וקיץ שמח!!
יעלי.