כפי שכתבתי לפני כחודש, שגעון הסריגה במסרגה אחת אחז בי לאחרונה. אולי באיחור של כמה שנים, אבל אני חושבת שבחודשים הספורים בהם אני סורגת השלמתי פער די גדול עם שלל של שטיחים מחוטי טריקו, ועכשיו גם עם פריטים קטנים וחביבים מחוטי כותנה דקים.
האמת היא שבהתחלה לא ממש הסתדרתי עם הסריגה הקטנה והצפופה הזו במסרגת 2.5 מ"מ, בעיקר לאחר הקלות הבלתי נסבלת כמעט של הסריגה במסרגת 15 מ"מ, ודי לא התעקשתי עם עצמי לסרוג איתה.
אבל אז עלה רעיון לערב סריגת ארנקים בהנחיית הילה המדהימה, אלופת הסריגה במסרגה אחת, והפיתוי היה גדול.
ולמרות שהפיתוי היה גדול, מה ששכנע אותי להצטרף בסופו של דבר היה רק הדרבון המעודד של הקיפודה הכי לא דוקרת ברשת, ועל כך אני בהחלט מודה לה, כי אחרת, ככל הנראה, לא הייתי חוזרת לנסות שוב.
אז מה היה לנו באותו הערב? מטרת המפגש היתה לסרוג ארנקי סבתא קטנים וחביבים בצורת חיות. כל אחת היתה צריכה לבחור איזו חיה יהיה הארנק שלה. אני לא ממש בחרתי, בעיקר מכיוון שלא ידעתי עם איזו רמת קושי אוכל להתמודד, ולכן החלטתי לזרום עם התהליך. הכנתי שתי אליפסות בצבע כתום והחלטתי שגם אם זה יהיה פינגווין בסופו של דבר, אז הוא יהיה פינגווין כתום.
סרגתי אוזניים, חיברתי מסגרות, סגרתי חיבורים, הוספתי עיניים, אף ושפם, ויצא נמר. נמר כתום, ואפילו חמוד!!
ואז, שנייה לפני שאני עפה על עצמי מהתלהבות, ההכרה שיש צורך להכין עוד אחד כי אחרת יחלו מלחמות "אבל למה היא קיבלה ואני לא?" טפחה לי על השכם והחזירה אותי מהר למציאות.
מעודדת מההצלחה המסחררת שלי (טוב, נו, אני לא אובייקטיבית...), התיישבתי מהר והתחלתי בסריגת אליפסות נוספות, הפעם בצבע ורוד, וכמו קודם, לא החלטתי מראש איזו חיה זו תהיה הפעם.
והפעם יצא דובי. אומנם ורוד, אבל דובי. דובון אכפת לי כזה...
האמת היא שבהתחלה לא ממש הסתדרתי עם הסריגה הקטנה והצפופה הזו במסרגת 2.5 מ"מ, בעיקר לאחר הקלות הבלתי נסבלת כמעט של הסריגה במסרגת 15 מ"מ, ודי לא התעקשתי עם עצמי לסרוג איתה.
אבל אז עלה רעיון לערב סריגת ארנקים בהנחיית הילה המדהימה, אלופת הסריגה במסרגה אחת, והפיתוי היה גדול.
ולמרות שהפיתוי היה גדול, מה ששכנע אותי להצטרף בסופו של דבר היה רק הדרבון המעודד של הקיפודה הכי לא דוקרת ברשת, ועל כך אני בהחלט מודה לה, כי אחרת, ככל הנראה, לא הייתי חוזרת לנסות שוב.
אז מה היה לנו באותו הערב? מטרת המפגש היתה לסרוג ארנקי סבתא קטנים וחביבים בצורת חיות. כל אחת היתה צריכה לבחור איזו חיה יהיה הארנק שלה. אני לא ממש בחרתי, בעיקר מכיוון שלא ידעתי עם איזו רמת קושי אוכל להתמודד, ולכן החלטתי לזרום עם התהליך. הכנתי שתי אליפסות בצבע כתום והחלטתי שגם אם זה יהיה פינגווין בסופו של דבר, אז הוא יהיה פינגווין כתום.
סרגתי אוזניים, חיברתי מסגרות, סגרתי חיבורים, הוספתי עיניים, אף ושפם, ויצא נמר. נמר כתום, ואפילו חמוד!!
ואז, שנייה לפני שאני עפה על עצמי מהתלהבות, ההכרה שיש צורך להכין עוד אחד כי אחרת יחלו מלחמות "אבל למה היא קיבלה ואני לא?" טפחה לי על השכם והחזירה אותי מהר למציאות.
מעודדת מההצלחה המסחררת שלי (טוב, נו, אני לא אובייקטיבית...), התיישבתי מהר והתחלתי בסריגת אליפסות נוספות, הפעם בצבע ורוד, וכמו קודם, לא החלטתי מראש איזו חיה זו תהיה הפעם.
והפעם יצא דובי. אומנם ורוד, אבל דובי. דובון אכפת לי כזה...
מה שהיה הכי משמח בכל העניין זה תגובת הבנות. הארנקים התקבלו בהתלהבות יתרה, והן אוהבות אותם והולכות איתם לכל מקום, וזה בעצם הכיף הכי גדול שלי.
ואז התעוררה הילדה שבי ואמרה שגם היא רוצה. בעצם, חייבת. אבל הפעם היה לי ג'וק אחר בראש. חברה העלתה תמונה של ארנק סבתא שסרוג כמו שקיק כסף קטן. לא היו הוראות סריגה, אז ישבתי וספרתי כמה שורות יש בתמונה, ואת השאר ניחשתי, או יותר נכון, התאמתי לגודל המסגרת שהייתה בידי. האמת? יצא לא רע בכלל....
כשסיימתי את כל אלה, החשק נותר בי ולא היה לי מה לסרוג. כמה ארנקי סבתא בן אדם צריך בחייו? שיטוט באינטרנט הביא אותי להוראות סריגה של קאפקייקס קטנים וחביבים, והחלטתי שאני הולכת על זה. זה התאים לי בדיוק לימי הולדת קרבים של חברות טובות, אז סרגתי קאפקייקס במקום לאפות אותם. היתרון, במקרה הזה, זה שהם נטולי קלוריות, כך שלא יכולים להאשים אותי בהסתה לשחיתות...
עכשיו נרגעתי ואני לא מחפשת מה לסרוג, אבל תמיד אשמח לרעיונות יצירתיים, ואם יש בצידם הוראות זה ממש יכול להיות מעולה.
שתהיה לכולנו שנה נהדרת! שנה של בריאות, אושר, יצירה וכמובן המון צבע ושמחת חיים,
יעל.
