יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

אות ועוד

אותיות. מה כבר אני יכולה לחדש על אותיות שלא ידעתם? כלום.  טוב, נו, כמעט. אני יכולה לשתף באותיות החדשות שלי שנוצרו בהשראת עוגות יום ההולדת הרבות שהכנתי עד כה מבצק סוכר. חשבתי לעצמי שזה יהיה נחמד אם לשם שינוי לא יאכלו אותן. הרי הן כל כך יפות וכל כך מושקעות, אז למה שלא ישארו קצת יותר מעבר לחגיגת יום ההולדת?

אז החלטתי לנסות וליצור אותיות עם Do&Dry (או בקיצור - דודי), חומר פיסולי ממשפחת הדאס.
עכשיו, כשהיה כבר רעיון וההחלטה התקבלה, הייתי צריכה גם סיבה. ולא בעיה למצוא סיבה כשרוצים אחת כזו, נכון? נכון.

דלתות העץ החומות של חדרי הילדים ממש התחננו לקצת צבע (לא להיות קטנוניים, אז מה אם הן לא יכולות לדבר?). קצת, לא הרבה, וגם קצת נקודות, אם כבר...


ראה המשקוף כי טוב, זעק גם הוא לקצת צבע. אז מה אם רק אני שמעתי אותו, הרי בחיים לא צריך יותר מאחד שבאמת יקשיב לך, לא? נכנעתי. לא היתה לי ברירה. כאלה זעקות שבר, הייתי חייבת לעשות משהו גם עבורו, אז הכנתי מזוזות יפות שיתאימו לאותיות העליזות. מכיוון שהיה לי קשה להחליט מה אני באמת רוצה, אז הכנתי כמה דוגמאות. כמה הרבה דוגמאות...


הגזמתי קצת, אני יודעת, אבל רוב המזוזות כבר מצאו בית חם ואלו שלא, ימתינו לתורן.

ואז, בדיוק כשאני בשיא ההתלהבות מהחומר הפיסולי החדש שנתגלגל לידי, הגעתי לביקור בסטודיו של פוגי נעים (עליו כתבתי בפוסט הזה), וקיבלתי ממנה מפית ובו ציור של בבושקה אשר בהשראתו היא יוצרת את בבושקות הקרמיקה המדהימות שלה.

ביקשתי יפה את רשותה ליצור בבושקות משלי מהדודי שלי, ונעניתי בחיוב.

החלטתי ליצור מגנטים חביבים בצורת בבושקה. מה אגיד ומה אומר? זה ממכררררר... אחת יותר יפה מהשנייה, ולמרות העובדה שהן נעשו ברצף, כל אחת קיבלה אישיות שונה, ואין שתיים זהות.


את הגדולות יותר אפשר לתלות, ולהן הענקתי אחריות לפנקס ממו קטן בו ניתן לכתוב מסרים, תזכורות וכל העולה על הדעת. השילוב בין פנקס הממו לבבושקה יצר את הממו-שקה, או בקיצור הממושקה:

עכשיו אני עובדת על משהו חדש עם הדודי, לא שטוח אלא תלת מימד, ועדיין איני יודעת לאן זה יוביל או מה יצא מזה, אבל הכיוון מסתמן כחיובי עד כה J. מבטיחה לשתף בהמשך.
רק שמחות ודברים טובים,
יעל. 

יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

סיפור לידה

צילומי הריון הם דבר ידוע ומקובל כבר זמן רב. צילום לידה הוא משהו חדש יחסית שטרם נכנס לתודעה הישראלית כמו צילומי ההריון, אך מקובל מאוד ונפוץ ברחבי העולם.

מכיוון שהנושא התגלה לי רק לאחר לידת בתי השלישית, עלו בי הרהורים על הרביעי, אך המחשבה על הלילות הלבנים, העיניים הטרוטות, החולצות המוכתמות בדרגות פליטה שונות והיונק שתלוי עלי קבוע החזירו אותי מיד לחשיבה שעדיף להמשיך ולצפות בסרטים של אחרים ולהתרגש איתם מצידו השני של המסך.

הסרט הראשון שראיתי העלה בי דמעות של התרגשות וגעגוע, וכאמור, גרם להרהורי כפירה במנטרה ששיננתי לעצמי כל הזמן "שלושה זה מספיק".

הסרט השני כבר הבהיר לי שיש פה משהו שצריך לפרסם שכולם ידעו, ולכן אני כותבת את הפוסט הזה שמטרתו בעיקר לפרגן, לפרגן, לפרגן.

הצלמת המוכשרת היא דנה אופז, אמא לשלושה וחברה טובה, שמלווה את הלידה מהרגע שמודיעים לה על תחילתה, ועד לאחר בקיעת הצאצא לאויר העולם.

דנה נמצאת בחדר הלידה, אך אינה מפריעה למהלך הלידה אלא צופה מהצד ומתעדת בשקט, משהו כמו סופר נני בשלב הצפייה. היו לה כבר כמה מקרים בהם הבעל נתקף חולשה או שלא עמד בכאבי הצירים (כי זה קשה, אין מה לומר, צריך להבין אותו...), ודנה נדרשה למלא את מקומו, אך היא עשתה זאת בקור רוח ובצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

מה שבטוח זה שבמקום שהבעל יתעסק בכל תחמושת הצילום שהוא הביא עימו לחדר הלידה, ויעבור מהוידאו לסטילס ובחזרה, יחליף בטריות, יטעין חדשות, יגבה בצילום בפלאפון, יבחן זויות צילום מעניינות, ומדי פעם ימלמל "תיכף ממי, רק עוד תמונה אחת", הוא יהיה פנוי במאת האחוזים לרעייתו שתחייה וללידה הממשמשת ובאה. (ואולי יש בעלים שדווקא בגלל זה יעדיפו שדנה לא תהיה שם?).

הצילומים הם בעצם צילומי סטילס שצולמו לפני הלידה, במהלכה ולאחריה, ועובדו לקליפ שמתאר את החוויה כולה במספר דקות מרגשות ביותר, ללא פרטים חושפניים. כל הפרטים החשובים מופיעים בקליפ, כמו שעת הלידה, משקל הלידה והודעת ה - SMS המבשרת על בוא הצאצא לעולם, כך שלא צריך להתמקד בפרטים ולנסות לזכור הכל תוך כדי, אלא רק ללדת...

הערך המוסף של הצילומים, מעבר למזכרת המרגשת,  הוא היכולת לשתף את כל העולם ואישתו בחוויה המדהימה, מבלי צורך לחזור על סיפור הלידה שוב ושוב לכל אורח ואורחת שבאים לבקר ושואלים מתוך נימוס איך היה ולא ממש בא להם לשמוע את התיאורים הפלסטיים שאנחנו כל כך רוצים לספר...

אני, באופן אישי, חושבת שהצילומים יכולים לשמש בעתיד גם כראיה למול הצאצא/ית  כוכב/ת הקליפ במקרה בו יחליטו להגיש תביעה על יכולות ההורות שלנו, ולהראות להם איך הכל התחיל בעצם....

לדנה יש הסכם שיתוף עם כמה בתי חולים לגבי צילומי הלידה, כמו איכילוב ואסף הרופא, ונוכחותה מתקבלת בברכה גם על ידי הצוות הרפואי.

ועכשיו, אחרי שקישקשתי מספיק, אין טוב ממראה עיניים, ואני מצרפת קישורים לשני קליפים מדהימים שדנה עשתה. תכינו טישו, זה מרגש. לא כמו סרט טורקי, אבל העיניים מתלחלחות. שלא תגידו שלא אמרתי...

הלידה של עדי

הלידה של מיכל

ועוד הצצה קטנה לאתר של דנה, תמצאו כאן.
 
אז שיהיה במזל ושנתראה בשמחות תמיד,
יעל.

יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

קערות, קופסאות ומה שביניהן

קערות. יש גדולות, יש קטנות, יש יפות, יש מכוערות, יש מזכוכית ויש מפלסטיק, מלאות בכל טוב, או סתם במסטיק. אבל לא עליהן באתי לדבר, אלא על קערות מחומר אחר. חומר ממוחזר, לא ממש מוכר, טוב, נו - קערות מעיסת נייר.

הכנת קערות מעיסת נייר אינה תורה גדולה, אך על מנת שתתקבל קערה יפה וגם שימושית, יש להקפיד על כמה פרטים בתהליך העבודה. בקערות שעשויות מעיסת נייר לא ניתן להכיל מזון טרי/חשוף, אך בהחלט ניתן לשים בהן פירות (לפני השטיפה וההגשה), סוכריות ושלל פרטי נוי יבשים לתצוגה.

את הקערה הראשונה שלי עשיתי במסגרת ההחלפה המתוקה עליה יש פוסט נפרד בבלוג, ומאז יצרתי עוד קערות, יפות לא פחות, המשמשות אצלי בסטודיו ככלי קיבול לסוכריות. ועכשיו, אחרי שקישקשתי מספיק, הגיע הזמן לתמונות, כי אין טוב ממראה עיניים כדי להמחיש את יופיין של קערות עיסת הנייר:


פריט משלים לקערה יכול להיות בהחלט קופסת איחסון תואמת. לאחרונה יצרתי שלל של קופסאות, בצבעים ובדגמים שונים, ואחת מהן, מיוחדת מאוד, ניתנה באהבה רבה לגלי ליום הולדתה שחל לאחרונה.


ואם כבר קופסאות, אני חייבת להראות לכם את עבודותיהן של בנות סדנת הקופסאות שהתקיימה אצלי לפני כשבועיים, מדהימות אחת אחת:


ולסיום - סדנא להכנת קערות, קופסאות ועוד תתקיים בסטודיו שלי בבאר יעקב (בין ראשל"צ לנס ציונה), ותכלול שני מפגשים בתאריכים 31.12.10, 7.1.11, החל מ - 9:00 בבוקר.

המפגש הראשון - ימשך שעתיים, ובו ניצור את הקערות ונעצב את הקופסאות, כל אחת כראות עיניה וכאוות נפשה.

המפגש השני - ימשך ארבע שעות - ובו נצבע את שלל הפריטים שהכנו במפגש הראשון.

עלות כוללת לשני המפגשים - 340 ש"ח.

העלות כוללת את כל החומרים, לשני המפגשים.

שתיה קרה, קפה ומאפה הבית יהיו זמינים להנאתכם לכל משך הסדנא.

הרשמה במייל - yaelel@inter.net.il
יש לציין שם מלא ופרטים להתקשרות.

להתראות בדברים טובים,
יעל.

יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

סטייל? אני?

אתחיל בתודה. תודה ענקית לכל מי שתמך וניחם, הגיב ושלח מייל בימים הקשים השבוע. תודה לכם על החיבוק החם והעוצמתי שהענקתם לי בשעות הקשות.

החיים חזקים מכולנו, ועכשיו ההכרה שזהו טבע העולם תפסה את מקומו של הכאב (שלא נעלם, רק קהה במעט), ועימה באה ההשלמה, ואני כאן בכוחות מחודשים.

ועכשיו לפוסט עצמו:

זה התחיל בתגובה שקיבלתי בבלוג ממישהי בשם חנה, שהזמינה אותי לבלוג שלה באומרה שהיא חושבת שאני אשמח לראות שהיא כתבה עלי בבלוג שלה, חיים של יצירה.

כמובן שמיד נכנסתי לבלוג שלה, וגיליתי, להפתעתי הרבה, שהיא המליצה על הבלוג שלי כאחד מהבלוגים שראויים לכינוי המפרגן "בלוג עם סטייל".

"בלוג עם סטייל" הוא מעין אות שבח לבלוג מושקע בתחום היצירה, שמועבר בין הבלוגריות שמפרגנות האחת לשניה.

ואני, שהדבר הכי קרוב לסטייל שאני מכירה באופן אישי הוא כרטיס הלייף סטייל שלי, הסמקתי קשות... טוב, אם לא אני, אז לפחות הבלוג שלי  J.
שניה אחר כך, גיליתי שהבלוג שלי קיבל את האות פעם נוספת, והפעם מליאת, מהבלוג תכלת עם נקודות.

עוד לא סיימתי לכתוב את השורה, וגיליתי שגם יעל יניב המדהימה העניקה לי את התואר, ואני כאן, שלולית של עצמי ממבוכה ואושר כאחד.

ואז, כמעט ברגע אחד ובמקביל, קיבלתי את ההמלצה גם מיונית החמודה מהבלוג פיצו'להלוג, הילה המקסימה מהבלוג אל הפילים, תמי המפרגנת תמיד מהבלוג טה טה טם, כרמל המתוקה מהבלוג אומנות ועוד, ד"ר מירי שתמיד זוכרת מהבלוג Sticky Fingers, וליאת שאוהבת מהבלוג מציאות מתאוררת .

וואו! אני נפעמת מגודל הפירגון ועוצמתו, ממש ממש מסמיקה פה, ואת הסיבה לכך תראו בסעיפים 1 ו - 2 בהמשך, בשמונה דברים שלא ידעתם עלי.

אז הנה הוא, הלוגו של הבלוג עם סטייל:

 
ועכשיו, אני צריכה להעביר את השרביט הלאה לשמונה בלוגים שאני אוהבת (אני אוהבת יותר, וזה ממש קשה להחליט רק על שמונה, אז השתדלתי להעניק לבלוגים שטרם קיבלו או לפחות לא ראיתי שפירסמו...), ובנוסף, אני צריכה לספר על עצמי שמונה דברים שלא ידעתם (למה שמונה? זה ממש קשה...).

 אתחיל בבלוגים:

1. כמו אויר לנשימה - בלוג חדש יחסית, אבל אני אוהבת את הכתיבה של סיגל.
2. בית למחשבה יצירתית - את יעל גיליתי כשעשתה מנוי לבלוג שלי ואהבתי מאוד.
3. יצירה זו רק עוד דרך לנהל יומן - הבלוג של יאמה, כנסו כנסו.
4. BigMook - תקראו ותראו בעצמכם.
5. קיפודים - הבלוג המקסים של הקיפודה הכי לא דוקרת בעולם.
6. יצירה בין נמשים - שלא תגידו אח"כ שלא אמרתי...
7. Loola - הבלוג של סמדר המוווווווכשרת.
8. רחלי גזית - כגודל הכישרון כך הצניעות, והבלוג שלה טומן בחובו הפתעות.
  
שמונה דברים עלי שלא ידעתם:

  1. את הבלוג הזה פתחתי בעיקר לעצמי כדי לתעד את יצירותי, ולא חשבתי שמישהו פעם יקרא אותו אם לא אגיד לו לעשות זאת... נשבעת.
  2. מה שעוד יותר ישמע לכם מוזר זו העובדה שאפילו פחדתי שיקראו את הבלוג ויגידו משהו בסגנון של: "מה היא רוצה מאיתנו, המעפנה הזו עם העבודות האלה, כדאי שתמצא לעצמה חיים ומהר...". אולי נשמע מוזר, אבל ממש אמיתי.
  3. "הבית של יעלי" נכתב כשם זמני עד שימצא שם אחר לבלוג. מאז הוקם גם סטודיו שנושא בגאווה את אותו השם, והוא כמובן ישאר קבוע.
  4. אני חנונית. הייתי בכיתה של חננות (קראו לזה מצטיינים, עאלק), מעולם לא הברזתי מבי"ס, אף פעם לא רימיתי כדי להוציא גימלים בצבא, ובחיים לא שתיתי אלכוהול.
  5. אני אוהבת ליצור במטבח. אוהבת לאפות, לבשל ולרקוח. בעיני, המטבח הוא ממלכה בפני עצמה ליצירות אומנות.
  6. אין לי סבלנות לטיפשים ולכאלה שעושים את עצמם טיפשים. בעיה, אני יודעת, אבל כמעט ולא שולטת בזה.
  7. לא יכולה לשבת בשקט לרגע אחד. תוך כדי עשיית דבר אחד, חושבת כבר על הבאים בתור...
  8. רשימת הבאים בתור שלי כוללת כשבעת אלפים שמונה מאות עשרים וחמש משימות שהצבתי לעצמי...  והראשונה מהן היא לחזור למסלול ולפרסם פוסט על יצירה.
אז תודה לכל המפרגנים והמפרגנות, אני מאוד מעריכה את זה, ויודעת שאתם פה, גם אם אנחנו לא מכירים באופן אישי, לחבק, לאהוב, וגם לנחם כשצריך.

שיהיה לנו תמיד רק טוב,
יעל.

יום ראשון, 12 בדצמבר 2010

סבתא

סבתא. מילה בת ארבע אותיות בלבד ועם משמעות שלא ניתן לכמת אותה במספר כלשהו.

סבתא שלי. אישה קטנה עם נשמה גדולה, שאין מספיק מילים בשפה שיטיבו לתאר אותה. צנועה, ענווה, צדקת. שייכת לדור שכבר לא קיים.

אני יושבת ובוהה במסך, ובראש מתרוצצים כל כך הרבה דברים. מחשבות, זיכרונות, תפילות. לא יודעת מה לכתוב קודם...

סבתא נפטרה בלילה שבין שישי לשבת, הזמן בו, כך מאמינים, צדיקים הולכים לעולמם. וסבתא שלי היתה צדיקה, אני יודעת. ולא כי היא היתה סבתא שלי, ממש לא, אלא כי היא באמת היתה כזו, ויעיד על כך כל מי שהכיר אותה.

כשאני חושבת על סבתא שלי, אני מיד חוזרת להיות ילדה בת שש, עם שתי צמות דקות והדוקות שהיא היתה קולעת לי בערב אחרי המקלחת, בימים בהם ישנו אצלה במושב כשהיינו בחופשות. רוב זיכרונות הילדות שלי הם מסבתא במושב. כך קראנו לה, סבתא במושב. עץ השזיפים העצום שענפיו נטו כלפי מטה ויצרו מעין מערה בה אהבנו לשחק, עץ התאנה וריחו המתקתק, החבל על עץ התות ששימש לנו כנדנדה, עצי הגויאבות בעלי הריח העז עליהם טיפסנו עד לעננים, שער הדיר המתנדנד שעליו היה מונח מזרון ישן והיה בשבילנו סוס דוהר עם אוכף...

אני זוכרת גם את העגלה הכתומה שהיתה רתומה לסוס לבן שעברה כל בוקר בין בתי המושב כדי למכור לחם טרי. סבתא היתה קונה כחמישה כיכרות מדי יום, לבנים שהגיעו בערב מהצבא והיו בוצעים כל כיכר לשניים, מסלקים את התוכן, וממלאים אותם מחדש בתבשיליה, וכך היו אוכלים אותם. עד היום, למרות שאני כבר לא בת שש, אני אוהבת לקחת לחם שחור טרי, לחתוך את קצהו המעוגל, להסיר את התוכן ולמלא אותו בכל טוב. תנסו את זה פעם, אף סנדביץ' רגיל לא משתווה לזה.

גם את נעלי הבובה בצבע לק שחור עם פרח אדום אני זוכרת. נעליים שבחרתי בעצמי כשלקחה אותי בוקר אחד בהפתעה לעיר הסמוכה כדי לקנות לי מתנה. מיותר לציין, שהטעם שלי השתנה מאוווווד מאז, אבל את הנעליים האלה כנראה שלעולם לא אשכח.

היא קראה לי ללה. כינוי חיבה לילדה אהובה שליווה אותי תמיד כשהייתי במושב. כשגדלתי, משום מה, היא כבר לא קראה לי כך אלא קראה לי בשמי. אף פעם לא שאלתי למה הפסיקה, אבל תמיד כשכינוי החיבה הזה היה עולה באיזו שיחה, היה לה מבט חם בעיניים ובת שחוק בשפתיים, שהביעו, כך אני חושבת, געגועים לתקופה אחרת.

אני זוכרת גם את הלילה ההוא, גם בין שישי לשבת, שסבא נפטר בבית ההוא במושב. הייתי בת שבע, והוא היה רק בן 59 במותו. היא נשארה מאז לבד להתמודד עם קשיי היום יום והחיים. היום אני יודעת שזה היה מוקדם, מוקדם מדי להיפרד מבן זוג אהוב. אני גם יודעת שזה היה קשה, קשה מאוד לחיות ולהתמודד לבד בגיל צעיר יחסית, אבל היא אף פעם לא התלוננה. אף פעם, וזה מדהים בהתחשב בכמות הקיטורים שאנו מקטרים  מדי יום, גם מבלי שתהיה לנו סיבה ממשית לכך.

כנראה שהיא קורצה מחומר אחר. בעצם, במחשבה שניה, אני בטוחה שהיא קורצה מחומר אחר, אחרת לא היתה עומדת בכך...

כשהבדידות במושב הכריעה, היא עברה לדירה בעיר. הבית הישן והאהוב נמכר, ונשארו רק הזיכרונות. שנים רבות לאחר מכן, חברתי הטובה נישאה לבחור ממושב שכן. כשאמרתי לו שסבתי פעם גרה במושב הסמוך, הוא מיד שאל לשם המשפחה. כשאמרתי, הוא השתהה, ואז שאל אותי האם אני יודעת שאף אחד לא הצליח לגור בבית הזה לאורך זמן מאז שנמכר. אמרתי שלא, וכששאלתי אותו מדוע, הוא אמר שבמושב רווחת האמונה שבבית הזה גרו צדיקים גמורים (כן, סבא וסבתא שלי), ומי שאינו כזה, לא יוכל לגור בבית הזה, והוא יאלץ לעזבו במהרה.

הלכתי למושב לראות את הבית, ואכן, גם עכשיו, 30 ומשהו שנים אחרי, הבית נשאר כשהיה. מסביבו קמו וילות נאות, ואין כמעט מה שיזכיר את בתי המושב הישנים. רק הוא נשאר כשהיה, רק קטן יותר ממה שזכרתי, אבל בעיקר נטוש.

כל עצי הפרי המפוארים נעקרו, ונותר בבדידותו רק עץ השזיפים הזנוח (בתמונה, מימין לבית).

התמונות צולמו במכשיר הטלפון שהיה ברשותי, ולכן איכותן לא מבריקה. האמת היא שלא עלה על דעתי שאתרגש כל כך וארצה לצלם שם משהו, ובגלל זה לא לקחתי את המצלמה איתי.


השנים חלפו, הילדים גדלו, נישאו והקימו משפחות וכל אחד היה טרוד בענייניו. היא נשארה לבד ולא נשמעה תלונה אחת מפיה. רק ברכות. תמיד כשעמדתי בפני משהו חשוב בחיי, הייתי הולכת אליה לקבל את ברכתה שהיתה חשובה לי עד מאוד. היא בירכה את כולם בבריאות, מזל, הצלחה ואריכות ימים. היום אני יודעת שאריכות ימים זו לא ממש מציאה גדולה, וסליחה על הקלישאה, אבל חשובה האיכות ולא האריכות.

בשנים האחרונות סבתא רק סבלה. סבלה מהזיקנה האיומה והנוראית, וממחלת האלצהיימר שהשמידה כל חלקה טובה שהיתה, באופן עקבי ובשיטתיות, עד שלא נותר בה כח להילחם והיא נכנעה.

היום נלווה את סבתא בדרכה האחרונה ונבקש ממנה שתמשיך לברך אותנו מלמעלה כמו שתמיד עשתה כשהיתה כאן. שתשמור עלינו ביחד עם סבא, ושבעיקר תנוח. תנוח מהסבל שהיה מנת חלקה בשנים האחרונות האיומות האלה.

סבתא, אני אוהבת אותך, ועד יום מותי אשאר ללה שלך.

נוחי בשלום.

יום חמישי, 2 בדצמבר 2010

יום בחיים

שגרה זה רע? לא, לא רע, אבל לצאת ממנה זה הרבה יותר טוב, ולכן החלטנו, בעלי ואני, לשבור את השגרה המתישה ליום אחד, ולצאת לאוורר את נפשנו באוויר פסגות צלול כיין ופנינו מזרחה, לירושלים. היו לנו תוכניות שמספיקות לשבועיים בערך, אבל בפועל היו לנו רק שש שעות מרגע פיזור הצאצאים במערכת החינוך ועד לרגע שצריך לאספם בחזרה.

מפאת קוצר הזמן, החלטנו להתמקד, והיעדים שנבחרו קשורים לאהבותי העיקריות - יצירה, אומנות וצילום.

התחלנו את היום ברמת רזיאל, בביקור בסטודיו לקרמיקה של פוגי נעים, שאירחה אותנו בביתה ואפשרה לי להתפעל מהסטודיו שלה, ואף לצלם בו תמונות כדי לשתף. כמובן שלא יכולתי לסיים את הביקור מבלי לרכוש לעצמי שתיים מהבבושקות המקסימות שהיא יוצרת, ויצאתי מצויידת גם במפית עם ציור שלהן כדי להתנסות ביצירתן בחומרי פיסול  אחרים . פוגי - תודה רבה!


משם המשכנו לביתה של אילנה, בעלת "סטודיו פעם", שנמצא בחצר מדהימה עם נוף חלומי. מה אגיד ומה אומר, הוקסמתי. מהכל. הכל כל כך יפהההה. גם אילנה הסכימה שאצלם, ואני חייבת לשתף אתכם גם בקסם הזה. אילנה - תודה רבה!

כשסיימנו ברמת רזיאל, פנינו לכיוון ירושלים וטיילנו בשכונת ימין משה ובמושבה הגרמנית. אויייייי (יש להיאנח במבטא פולני...), איזה קסם יש בעיר הזו. קסם שממלא הריאות באויר צלול, ומהלך כשפים, עלינו לפחות...

לסיום, אי אפשר לבקר בירושלים מבלי לבקר בשוק מחנה יהודה הססגוני, הלוקיישן האולטימטיבי לצילומים צבעוניים שתמיד תמיד משמחים את הלב, ולא משנה העונה והמחיר לרבע ק"ג תות (שימו לב לתמונה הראשונה בצד שמאל למטה...).
ועוד תמונה אחת שאני אוהבת במיוחד, שצולמה מבעד לחלון מסעדת פורטונה (מומלצת ביותר) בה ישבנו לאכול צהריים.
חזרנו הביתה, עמוסים בכל טוב מפירות וירקות השוק ובהחלטה שחייבים לעשות את זה מדי פעם. ערכו של הניתוק מהמרוץ היומיומי לא יסולא בפז. השיחרור הזה ממטלות היום יום השגרתיות מחולל פלאים לנשמה.
ואסיים בהמלצה - תנסו את זה בבית, מבטיחה שלא תצטערו J.
יעל.

יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

משאלות

בחודש שעבר נערך מפגש פיסגה שכינס תחת חסותו אוסף של בנות מוכשרות ביותר מכל גווני הקשת של האומנות והיצירה. במסגרת המפגש נערך משחק הגשמת משאלות אותו יזמה ואירגנה קשת, ועל כך שאפו.

השלב הראשון של המשחק נערך הרבה לפני המפגש ונעשה "מאחורי הקלעים", בעיקר במיילים ומסרים, ובו כל משתתפת במשחק כתבה שלוש משאלות שהיתה רוצה שמישהי תגשים בעבורה.  בשלב השני, נערכה רשימה של המשאלות של כל המשתתפות, מבלי לפרט מי ביקשה מה, וכל אחת מהמשתתפות היתה צריכה לומר איזו משאלה היא יכולה להגשים.

לאחר עיבוד ועריכה של כל המשאלות למול כל היכולות להגשים משאלה כזו או אחרת, כל משתתפת קיבלה הודעה ובה היה כתוב איזו משאלה היא צריכה להגשים ולמי, אך היא לא ידעה איזו משאלה מבין השלוש שהיא הביעה תוגשם, ובטח שלא על ידי מי. הפתעה!

כשאני חושבת על זה, נראה לי שמגיל שלוש בערך הבנתי שמשאלות מתגשמות רק באגדות, ועכשיו (בגיל ארבע וקצת...) כשאני מגלה שעדיין אפשר להגשים משאלות למישהו/י, אם רק רוצים, זה ממש מעורר בי התרגשות כייפית, חדוות יצירה ורצון להגשים למישהי את משאלתה בצורה המושלמת ביותר שאפשר בעיני.

בהודעה שקיבלתי היה כתוב - את מגשימה לרוני מילשייק משאלה למחברת מטופלת. המחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה משהו בסגנון של: "וואווה וויווה, עלה בחטי, איך הסתבכתי...".

היה לי ברור שכאשר רוני ביקשה מחברת מטופלת היא דימיינה בעיני רוחה את המחברת המטופלת הקלאסית, זו המצופה בניירות מדוגמים ומעוטרת בשלל קישוטי סקראפ יפיפייים, או לחילופין, מצופה בכיסוי בד משגע שנתפר במיוחד עבורה. מכיוון שאיני מסקראפרת וגם אינני תופרת, היה לי ברור שמטופלת קלאסית לא תצא מכאן, וקיוויתי מאוד שרוני לא תתאכזב.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו (ותודה למי ששרד עד כה...), אציג לכם את המטופלת שלי, שנעשתה באהבה רבה ומכל הלב, מ... עיסת נייר, כמובן. קניתי מחברת שיוצרה ביסודה על טהרת הירוק והמיחזור, רעיון טוב ונחמד כשלעצמו, אך די מכוער בתוצאה הסופית, וזו הסיבה גם שהוא היה בסיס מעולה לתוצאה יפה בסופו של התהליך, כי ממה שהיה, אפשר היה רק לעלות...

ציירתי כדור פורח, שיהיה צבעוני ושמח, ציפיתי בעיסה, והוספתי ענני נייר מודפס בשמי המחברת. על הכיתוב ה"ירוק" שהיה למעלה הוספתי ענן עיסת נייר, והמתנתי לייבוש.
גם את הצד האחורי לא קיפחתי, ואת כל הטקסט שמסביר את חשיבות המיחזור בעולמנו, כיסיתי בנייר מודפס ועליו ציור בסגנון התבליט שבחזית. כשהכל יבש, צבעתי בצבעים עליזים, וקיבלתי מחברת לתפארת.

לצפייה בהגדלה, יש ללחוץ על התמונה
אחורה / קדימה


אחרי המחברת הזו, שההתלהבות והיצר התעוררו לאור התוצאה, נוצרו עוד מחברות בסגנון, שגם הן מצאו בית חם ואוהב.

ועכשיו, אתם בטח תוהים איזו משאלה הוגשמה עבורי. אז לא אשאיר אתכם סקרנים, רק אציין שהבעיה האישית שלי היתה שלא ממש ידעתי מה לבקש כמשאלה שיגשימו עבורי, אז החלטתי שאבקש משהו שאני לא יודעת לעשות, משהו סרוג במסרגה אחת או משהו תפור, או בקיצור, כדור.

ועכשיו בטח תחשבו: "כדור? כ-דור? למה היא לא ביקשה וילה, וולוו, מיליון דולר, או סתם איזו יאכטה?"  טוב, אז תדעו שזה מכיוון שזה לא נכלל במשחק הזה, וגם מכיוון שעוד לא מצאתי את מי שמגשים את המשאלות האלה, ולכן אני בהחלט מסתפקת בדברים קטנים שגורמים אושר גדול. בכל מקרה, את מנורת קסמים אלאדין כבר תפס כי הוא היה כאן קודם, ואני, בזמני הפנוי, לא יוצאת לדוג דגי זהב בנהר. אני מכסימום צופה איך משחיתים אותם במאסטר שף...

אז קיבלתי כדור סרוג, מקסים במתיקותו, מעשה ידיה של הגר המוכשרת, ומכיוון שהגר לא הספיקה לצלמו, אני מעלה את התמונה שאני צילמתי, כדי להשוויץ בשבילה:

מאחלת לכם שתמיד יתגשמו משאלות ליבכם לטובה,
יעל.

עדכון סדנאות - נותרו 3 מקומות לסדנת היכרות עם עיסת נייר. הסדנא תכלול שני מפגשים, ותערך בימי שישי, בתאריכים - 3.12.10, 10.12.10.

המפגש הראשון  - שעתיים בהם ניתן ליצור ולפסל בבושקות, ברביונים, קופסא מעוצבת ועוד אפשרויות כיד הדימיון שניתן להתחיל ולסיים במפגש אחד.

המפגש השני - ארבע שעות שיוקדשו לצביעת הפריטים שיוצרו במפגש הראשון.

הרשמה במייל - yaelel@inter.net.il

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

הלו? כאן משפצים?

לפני כחודש ימים מצלצל הנייד ומעברו השני של הקו קול נעים שהזדהה בשם ליאת. ליאת ראתה בבלוג את הרהיטים המשופצים שלי ופנתה כדי לברר האם אני עושה סדנאות לשיפוץ רהיטים. אמרתי לה שלא, וגם הסברתי שיש בעיה עם עריכת סדנא כזו לכמה אנשים יחד כשכל אחד מביא את הרהיט הפרטי שלו מהבית, משהו בסגנון של "יש לי רק רהיט אחד שאני רוצה לשפץ, ארון.  קיר.  אבל קיר קטן, את יודעת...".

ליאת לא ויתרה כל כך מהר. אמרה שהן שתיים (הי, מירית  J ), ושאין להן ארון קיר, לא עכשיו לפחות....

אמרתי לה שאחשוב ואחזור אליה בעוד מספר ימים. חשבתי. וחשבתי. וחשבתי.

החלטתי להציע להן להיות סדנת הפיילוט שלי, וביקשתי תמונות של המיועדים לשיפוץ.
תיאמנו ציפיות לגבי התוצאה הרצויה על ידן, קבענו מועד, הגדרנו לו"ז משוער, והכנתי את הבנות לעבודה קשה ומג'ויפת, אבל עם תוצאה מתגמלת בסופה.

אז מה היה לנו?
היו שתי נשים מקסימות עם מוטיבציה אדירה וחיוך שלא ירד גם כשהיה קשה (והיה...).
היו שתי שידות עם מגירות שהיה להן טוב יותר בזמן אחר.
היתה כורסא אחת שראתה ימים טובים יותר.
ו... אחד אלוהינו!

התחלנו בשיוף. עבודה סיזיפית, מונוטונית ומלכלכת, אך עשייתה בצורה הטובה ביותר היא הבסיס לתוצאה הסופית ויש לה חשיבות ניכרת בהמשך העבודה, ולכן עבדנו הרבה, עבדנו קשה.

כשסיימנו לשייף, ניקינו את שאריות האבק ופתחנו את הצבעים שהבנות בחרו והביאו עימן.
שלוש-ארבע שכבות של צבע (תלוי בגוון ובצבע הקודם של הרהיט), ולאחריהן לכה, עשו חסד עם הרהיטים, וקיבלנו רהיטים חדשים.

האדרנלין המטורף של העשייה פיעפע בנו, והיתה תחושה של "אני הולכת לכבוש עכשיו את העולם בשיוף ובצבע", שהדבר היחידי שגרם לה להתפוגג היה כאבי הגב שבאו אחר כך, עם שוך הסערה והאדרנלין...

מירית וליאת, ליאת ומירית - שמחתי להכיר אתכן, אתן מדהימות. אני מצדיעה לכן על העבודה הקשה שעשיתן, ואתן בהחלט יכולות להיות גאות בתוצאותיה. ועכשיו גם אגלה לכם שמירית בהריון, ולמרות זאת, היא לא קיטרה אפילו לרגע, לא ביקשה ולא קיבלה הנחות - שאפו!

מה שכן, מירית, אם היית יולדת בסדנא, הצאצא/ית היה זוכה בסדנאות שיפוץ רהיטים לכל החיים...

אחרי שחפרתי מספיק, צריך גם הוכחות, לא? אז הנה הן - לפני, באמצע ואחרי -

מאז, חלפו תחת ידי עוד כמה רהיטים שהיו זקוקים ליד מלטפת, אך הבמה היום היא של ליאת ומירית ואותם נשאיר לפעם אחרת.
לחיי הסדנאות הבאות,
יעל.

יום חמישי, 11 בנובמבר 2010

הלל

לפני כחודשיים, אני מקבלת לתיבת הדואר מייל ממישהי בשם אורית כרמלי, ובו משהו שנראה כמו "אני רוצה לכתוב עלייך בעיתון שלנו...".

קראתי את המייל פעם, קראתי פעמיים, וחשבתי לעצמי: "מוזר, היא בטוח טעתה בכתובת, אבל אענה לה כי זה לא יפה שלא לענות למייל", נכון?

 ליתר ביטחון, וע"מ שלא אעשה בושות, גיגלתי קצת וחיפשתי פרטים על העיתון ועל אורית. הרבה לא מצאתי, רק הבנתי שמדובר בעיתון נשים ששייך למגזר הדתי (ועדיין לא ברור לי למה רק למגזר, אבל נגיע לזה בהמשך...), והוא מופץ אחת לחודש, בראש החודש, למנויות בלבד.

מצויידת במעט המידע הזה, עניתי לאורית שכנראה הבנתי לא נכון (או שהיא כתבה לא נכון, תלוי איך מסתכלים על זה J), אבל למה, למען השם, (ככה אומרים במגזר, לא?) היא חושבת שצריך לכתוב עלי כתבה?
"זה פשוט מאוד", אמרה אורית, "את יוצרת אומנות נפלאה שיש בה מתיקות ושמחת חיים. מי בעצם צריך יותר מזה..?"

"אהמממ", עניתי, ועוד "אהההממ..." השתנקתי מעברו השני של המייל, והמחשבה או הסיבה העיקרית שחשבתי עליה כנימוק ל"למה לא לכתוב עלי כתבה" היתה שיש אנשים שעשו בחיים שלהם דברים קצת יותר גדולים ממני, לא???

"לא סיבה מספקת" פסקה אורית, והרימה טלפון. מעברו השני של הקו גיליתי בחורה מדהימה! חכמה, שנונה, קולחת, ובקיצור - אחותי מהמגזר!

ואני, כופרת קטנת אמונה שכמותי, ביקשתי גיליון כדי לראות במה מדובר. וקיבלתי. שניים. יפים, מעוצבים בחן ובנועם, מודפסים על נייר כרומו איכותי, מכבדים את מי שמקבלת אותם.

התחלתי ברפרוף מהיר, עברתי על התוכן, ופתחתי בכתבה הראשונה שמשכה את עיני. שקעתי בקריאה והמשכתי להעמיק, כשכל הזמן ניקרה לי בראש המחשבה: "אבל למה רק למגזר?, יש פה דברים חכמים ומעניינים, חוצי מגזרים ודעות...".

אפילו דנה, חברתי הבלתי מגזרית בעליל, קיבוצניקית בהוויתה, קראה את הגיליון (טוב, נו, הכרחתי אותה... J ), והמשפט הראשון שאמרה לי כשהחזירה אותו אלי היה - "רוצה שנעשה מנוי?...".

כשהמשכנו לדפדף בגיליון מצאנו גם מדור שנקרא "אומנית החודש" ובו מארחים מדי חודש בחודשו אומנית מוכשרת במגוון תחומי אומנויות.

"אה.., בטח למדור הזה היא רוצה לכתוב עלי" חשבתי בקול רם ודנה הנהנה לאישור. נחמד, חביב, בסדר, אתקשר אליה..."
"מה פתאום??" אמרה אורית. "זה מדור קטן בשבילך. אני רוצה כתבה, דו-שיח, דיאלוג בין שתיים, ביני ובינך". הסמקתי, השתנקתי, גימגמתי.
"זה לא כואב" אורית הבטיחה, והניחה לי להתאדות בענני הסומק שאפפו אותי.

הריאיון נערך כשלושה שבועות אחר כך, במהלך סוכות, והוא יצא לאור בראש חודש חשוון.

אורית היקרה - אני שמחה שהכרתי אותך. את אישה מדהימה. אני קוראת אותך (כן, עשיתי מנוי... J) ואוהבת כל מילה שאת כותבת, ולעיתים אף מרגישה כאילו את כותבת את שבליבי, למרות שבאנו מעולמות שונים. אני מניחה שלא היינו מכירות בדרך אחרת, ואני שמחה ומודה לך על שמצאת את הדרך אלי ואל ליבי. את חברה יקרה.

סלחי לי על הרהורי הכפירה וקבלי תודתי הענקית על שעשית למעני.

ועכשיו הכתבה כפי שפורסמה ב"הלל".

לצפייה בהגדלה, יש ללחוץ על התמונות ולקבלן במסך חדש שבו אפשר להגדילן שוב ע"י לחיצה נוספת.
עד הפעם הבאה,
יעל.

יום שני, 8 בנובמבר 2010

יריד חורף למען לביא


לביא בן משה, פעוט בן שנתיים וחצי, אשר כתוצאה מכשל בבירור הגנטי נולד חולה במחלה גנטית בשם CANAVAN. תוחלת החיים הממוצעת של ילדים אלה, על פי הספרות הרפואית, היא כשנה וחצי. חייו של לביא ואיכותם תלויים כעת בטיפול תרופתי שהוא מקבל, ובהמשך בניתוח חדשני להשתלת תאי גזע במוחו. הכספים לטיפולים הרפואיים שלו כבר גוייסו, אך ביצוע הניתוח תלוי במחקר עבורו מגייסים עכשיו כספים.
במסגרת מסע גיוס הכספים ללביא, יתקיים יריד חורף במוסד החינוכי מבואות עירון (ליד קיבוץ עין שמר).
היריד יתקיים ביום שבת,  20/11/2010, בין השעות 10:00-16:00, גם אם ירד גשם.
ביריד יהיו דוכני מזון, מכירת בגדים, משחקים וחפצים (יד ראשונה ושניה), עציצים, עבודות יד, ערכות יצירה ועוד הרבה הפתעות. תהיה גם פינת ליטוף לקטנים-ללא תשלום.
בנוסף, תערך מכירה פומבית בשעה 12:00.

איך אנחנו יכולים לעזור?
1.לתרום חפצים ליריד ולמכירה הפומבית.(יבואו לאסוף אותם אם תרצו....).
2.לבוא ולהיות שותפים (עזרה מבורכת תמיד).
3.להעביר את ההזמנה הזאת הלאה.

לפרטים נוספים, (ומי שיכול לתרום למכירה הפומבית נשמח שיצור קשר):
לינוי רותם linoy_r@walla.com 054-5219445
יפעת קייטס yifat.art@gmail.com 0505-727454
 

 
אני מצרפת קישור לפייסבוק לדף של לביא בו ניתן לעקוב אחר המסע להצלתו, וכן קישור לאתר איסוף התרומות עבור לביא.
וכל תרומה, צנועה ככל שתהיה, מקדמת את לביא עוד צעד קדימה, אז בואו נתגייס כולנו ונעזור ללביא לצעוד.
לתרומות:
http://www.give2gether.com/projects/giving-lavi-life/

אתר הפייסבוק של לביא:
http://www.facebook.com/Give2Lavi

אשמח אם תפיצו את ההזמנה ליריד בכל ערוץ מידע אפשרי שאתם משתתפים ושותפים בו, היות והמטרה חשובה.
לביא - הרבה הרבה בריאות לך ולהוריך המדהימים.
תודה ובהצלחה,
יעל.




יום חמישי, 4 בנובמבר 2010

באה בהפוכה

החלפה שנייה. הפוכה. זאת אומרת, החלפה של משהו בנושא הפוך.

הפכתי רבות בדבר והגעתי למסקנה הישרה דווקא שאי אפשר לשלוח קפה הפוך. הכי קל להכין, אבל הכי קשה לשלוח.

לפיכך, נאלצתי לוותר על הרעיון הפשוט והמיידי הזה, וללכת על משהו מורכב שדורש קצת יותר סבלנות והשקעה בהכנתו. הפוך, כבר אמרתי?

מכיוון שהקפה סרב בעקשנות לצאת לי מהראש, החלטתי לתרגם אותו למשהו שבכל זאת ניתן להעביר הלאה מבלי לשפוך. מחשבה גילגלה מחשבה, והגעתי בסופו של דבר לקומקום, או יותר נכון, לצ'ופצ'יק של הקומקום. זה שמוזגים איתו את הקפה. או שלא, תשפטו בעצמכם:

מכיוון שנראה היה לי שצריך עוד משהו, נשארתי בתחום אביזרי המטבח והוספתי קערה. מה יכול להיות הפוך בקערה, אתם בטח רוצים לשאול, נכון? אז אחסוך לכם את השאלה, ואציג את התמונות שמדברות בעד עצמן:

וכדי שהמשלוח יהיה ממש הפוך (סליחה, מושלם), הוספתי באריזה צנצנת קפה הפוכה ומארז עוגיות שוקולד צ'יפס בשחור ובלבן.
אז נכון שיום הפוך לא ממש עושה טוב לנפש ולעור הפנים, אבל הפוכות מהסוג הזה אני חושבת שהייתי שמחה לקבל תמיד. אתם לא?

ואתם בטח סקרנים לדעת מה אני קיבלתי..
אז אני קיבלתי שתי סלסילות תפורות, מ-ד-ה-י-מ-ו-ת, שניתן להפכן ולהשתמש בהן משני הצדדים.
התופרת המוכשרת היא דפי המקסימה, בעלת המסטיקים הכי שווים ברשת. רוצים לראות את הסלסילות - כנסו לבלוג שלה ותפרגנו, יש על מה!
יעל.

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

אבעבושקות רוח

אבעבושקות רוח. מחלת ילדות שלא עוברת אצל חלק מהאנשים גם בהיותם בוגרים עפ"י הגדרת החוק היבש. תוקפת בעיקר נשים, חוצה גבולות ויבשות, מגזרים ועדות, גילאים ודעות.

גם אני חולה באבעבושקות, בצורה הקשה ביותר (טוב, לא כולם מושלמים...), ולכן החלטתי לערוך סדנאות תמיכה ללוקות במחלת הילדות הזו שלעולם אינה עוברת.

וכך, התכנסנו לנו בסטודיו חבורה של "חולות", חמושות במצב רוח טוב, הרבה כדורי קלקר, עיסת נייר וה-מון צבעים, והתחלנו ליצור את הבבושקות שלנו.

מה אגיד ומה אומר? היה מדהים! מסתבר שלבבושקות יש הרבה פנים, ואי אפשר ליצור שתיים דומות (טוב, נו, אולי  בסין אפשר...), ומכיוון שכל אחת פירשה את הדמות אחרת, וכל אחת הלבישה אותה בצבעים שונים, המגוון שנוצר בסופו של דבר היה עצום.

אם אייל שני היה מבקר בסדנא הוא בטח היה אומר לנו ש"כל אחת יוצקת את עצמה לתוך החומר הגולמי והראשוני הזה, והתוצאה המתקבלת הינה בבואה שלה עצמה...". אייל, תקן אותי אם אני טועה...

ועכשיו אתן לתמונות לדבר. ככה זה נראה בחלק הראשון של הסדנא, שלב יצירת ה"גלמים" מעיסת הנייר.

לצפייה בהגדלה, יש ללחוץ על התמונות
במפגש השני שהתקיים לאחר שבוע (שהיה בעצמו שיעור בדחיית סיפוקים), הפחנו בגלמים רוח חיים ואישיות על ידי צביעתם בססגוניות ורבגונית מדהימה. והנה הן כאן, חינניות ומקסימות, אחת אחת, כל אחת ואישיותה המתפרצת.

ואני גאה בכן, בנות יקרות ומוכשרות שזכיתי להכיר, על שהשתתפתן בסדנאות המדהימות שהיו לנו, תודה על שצבעתן אותן בקסם רב, בכשרון מופלא ובססגוניות של כל אחת ואחת מכן. תודה על החברה המשובחת, המטעמים והמנעמים.

ועכשיו ברצינות - נראה לכן שאנחנו צריכות להקים קבוצת תמיכה בסגנון אלכוהוליסטים אנונימיים?

אני מאחלת לכולנו שמחה וצבעוניות בחיים, לפחות כמו שיש לבבושקות שבתמונה.
יעל.

יום חמישי, 21 באוקטובר 2010

שבע

עורכת הדין בת שבע. האמת היא, שלפי מספר דיוני "הצדק לאן" הנערכים בביתנו מדי יום בהנחייתה הראשית ניתן לחשוב שהיא בת שלושים לפחות כשברזומה שלה יש סטאז' מרשים כתובעת במשרד עורכי הדין הגדול ביותר במדינה. אבל לא, היא בת שבע בלבד, והיא מדהימה והיא שלנו, והפוסט הזה מוקדש לה באהבה רבה, למרות שלרוב היא בצד של התובע ואני נמצאת בדרך כלל בצד הנתבע...

את אהבתי לעיסת הנייר אפשר לומר שאני חייבת לה. ניסיתי את זה קודם, באופן זניח, בעיקר כי בא לי פתאום משהו, אבל ההריון שלה היה נקודת ציון משמעותית בתחילת הדרך שהביאה אותי עד הלום.

זה התחיל בביקורת שגרתית אצל רופאת הנשים בסוף החודש החמישי להריון, ביקורת ממנה יצאתי עם הפנייה דחופה לאשפוז במחלקה להריון בסיכון גבוה. הייתי בטוחה שהרופאה קצת היסטרית, אז הבטחתי לה שאלך לבית החולים בעצמי כיוון שהאופציה של אמבולנס שהיא רצתה להזמין נראתה לי הזויה ולא תואמת את מצבי הבריאותי באותה הסיטואציה...

נסענו לבית החולים, שם הוחלט לאחר כבוד לאשפז אותי "ליום-יומיים השגחה". קיבלתי חדר, בלי ג'קוזי אומנם, אבל עם נוף לבסיס הצבאי הסמוך ונקודת תצפית טובה על הדגל במסדרי הבוקר. לא אבוש ולא אסתיר, התאים לי. פתאום, באמצע החיים עם הריון כבד בחודש יולי ההזוי לנוח מנוחה מוחלטת ליום-יומיים, בעיקר מבלי לקום לעבודה בחמש וחצי בבוקר ולהתרוצץ כל היום - מה רע? ליום-יומיים, כן?

אז זהו, שלא. אחרי שחלפו ארבעה ימים ולא עשו לי צ'ק אאוט מיוזמתם, ביקשתי בעצמי להשתחרר מהנופש. ראשון-רביעי הכל כלול זה מספיק בהחלט גם למי שממש רוצה לנוח. לא הסכימו, אמרו עוד יום-יומיים.

מכיוון שלא ממש שאלו אותי או התייחסו לבקשתי (מי אמר שאין אשפוז בכפייה, מי?), החלטתי לעשות משהו מועיל וביקשתי צמר ומסרגות כדי לסרוג נעליים לתינוקת שתיוולד בחורף (אם ירצה השם והצוות הרפואי..).

סרגתי וסרגתי וסרגתי, ותוך כדי העלאת עיניים, החלפת חוטים וקשירת שרוכים חשבתי מה עוד אפשר לעשות בשכיבה במיטה?

אההה... לא. לא מה שאתם חושבים.

עיסת נייר!! כמובן!! מה, לא???

ביקשתי דבק, ביקשתי עיתונים, ביקשתי קרטונים, צבעים וכל מה שנדרש, ומהר מאוד חדר 17 במחלקה להריון בסיכון גבוה הפך לסטודיו. כל היום עשינו יצירות מעיסת נייר, ציירנו וצבענו. במשמרות הערב, שהיו רגועות יותר, האחיות היו מצטרפות לחברותא ומקבלות טיפים בנושאי יצירה שונים.

בבוקר, כשרחלי המנקה היתה מגיעה, הייתי עושה את  עצמי ישנה כדי לא לשמוע אותה רוטנת שוב ושוב על העבודות שמתייבשות על אדן החלון ומפריעות לה לנקות את האבק...

וכך חלפו להם חודשיים תמימים, הקיץ תם, האפרוחית שבבטן גדלה וביחד איתה גדלה גם אהבתי לעיסת הנייר. ביום הראשון של שבוע 32 התייצבתי זקופה במלוא המטר ופסיק שלי והודעתי לרופא שהיום אני הולכת הביתה. כשהוא שאל מי שיחרר אותי, הזכרתי לו את הוראות המחלקה (ששיננתי היטב במסגרת טבלת היאוש שערכתי) לפיהן משבוע 32 לא עוצרים לידה. אם לא עוצרים לידה, איך יעצרו אחת כמוני שאלתי אותו...

חזרתי הביתה עם אהבה חדשה לעיסת הנייר וציפייה לאהבה הגדולה יותר - זו שבבטן.

גל נולדה בשבוע 39, בלידה קסומה ומדהימה שפיצתה על כל תקופת ההריון הלא פשוטה. מהרגע הראשון היה לי ברור שהכל היה שווה. על כל רגע של יאוש או של איבוד תקווה (והיו הרבה במהלך החודשיים האלה..) קיבלתי פיצוי מדהים שלמענו הייתי מוכנה לעבור הכל שוב.

וכך, ברגעי האתנחתא המועטים שבין החלפת טיטול-שליפת ציצ-המתנה לגרעפס וחוזר חלילה התחילו ניצני האהבה לעיסה לגדול, ואיתם הרצון ללמוד עוד ולהתנסות יותר בתחום.

היום גלונצ'קה יושבת איתי בסטודיו ומפסלת בעיסה ואפשר לומר שיש לה את זה. החוש היצירתי שלה מאוד מפותח, אי אפשר להתעלם, אך חוש הצדק מפותח יותר, מה שמזכיר לי שעלי לחזור למציאות כי אולי אני בכלל צריכה להכין עכשיו כתב הגנה ובמקום זה אני מבזבזת את הזמן וכותבת פוסט לבלוג...

גל שלי - את קסם של ילדה. נחושה, אסרטיבית, דעתנית (אולי קצת יותר מדי?), ואני אוהבת את זה, למרות שלעיתים אני מודה שזה מתיש. את חכמה ואי אפשר לעמוד בקסמך, ואת יודעת את זה. אנחנו קשורות בעבותות נפש ונראה לעיתים כי חבל הטבור לא נותק מעולם. ילדתי שלי, ילדה של אהבה, אני מאחלת לך את כל הטוב שאפשר לאחל. שיתגשמו כל המשאלות אשר בליבך,  ואושר ואהבה ילוו אותך תמיד בדרכך.
אוהבת עד כלות,
אמא.