יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

הברדרי - השוק של החיים ☺

הברדרי בליל (Braderie de Lille) מוגדר כשוק העתיקות והפשפשים הגדול ביותר באירופה.
הברדרי מתקיים אחת לשנה בעיר ליל שבצפון צרפת, בסוף השבוע הראשון של ספטמבר, ומתקיים בימים שבת-ראשון ברציפות, כולל שעות הלילה, כך לפחות על פי הפרסומים הרשמיים.
משמעות המילה ברדרי היא מכירה במחירים נמוכים (בפועל ממש לא הייתי מגדירה את זה כך...), ומקור המנהג הוא בימי הביניים.
על קיומו של האירוע גיליתי כבר לפני יותר משנה, אך היות והוא תמיד "נפל" על ראש השנה, לא יצאנו לבדוק אותו עוד קודם.
השנה, לוח השנה היה לצידנו, והברדרי התקיים כשלושה שבועות לפני ראש השנה שיבוא עלינו לטובה, ולכן הזמנו כרטיסי טיסה ומלון מבעוד מועד וחיכינו בסבלנות.
הגענו לליל ביום שישי לפנות ערב (יום לפני תחילת הברדרי), וגילינו כי הרחובות לובשים חג, והתושבים והסוחרים כבר מתכוננים ופורסים דוכנים וסחורות.
מכיוון שלא רצינו להיסחב עם פריטים לאחר הרכישה, החלטנו להזמין מלון ממש במרכז העיר, ולכן הזמנו חדר במלון קרלטון ליל שנמצא במפגש הרחובות המרכזיים רו דה פריז (Rue de Parisׂ) ורו פאידהרב (Rue Faidherbeׂ), שהתבררו בדיעבד כלב ליבה של ההמולה חוצת הימים והשעות הזו, ולכן קיבלו מאיתנו את השמות רו דה קטסטרוף פינת רו דה בלאגן (יש להגות במבטא צרפתי...).
מה אגיד ומה אומר???
בשתי מילים? - היה שמח!!!
בשלוש מילים? - זה לא הולנד!!
מיד עם הגיענו, הרכב אופסן בחניון המלון לשלושת הימים הבאים, מכיוון שמרכז העיר נחסם לתנועה, ובלובי המלון ציידו אותנו במפת רחובות הברדרי, ובה מסומנים איזורי המכירות לפי קטגוריות - עתיקות, בגדים, פשפשים ודוכני סוחרים.

לאחר התרעננות קלה ירדנו לרחובות ולהפתעתנו גילינו שהחגיגות הגדולות מתחילות כבר בשישי בערב, ושחלק מהסוחרים אף החלו במכירות, ואין בעיה להסתובב ולהתחיל במסע הרכישות.
החגיגות נמשכו כל הלילה, המוסיקה השמחה והרועשת לא חדלו עד השעות הקטנות, והסוחרים פרקו ופרסו עוד ועוד סחורות בכמויות לא הגיוניות בעליל...
בבוקר קמנו לעיר אחרת. עיר שכולה שוק אחד גדול ואינסופי שכלל הכל מכל וכל....

וראינו כבר שוק פשפשים אחד או שניים בחיינו, והיינו באירועי שווקים המוניים דוגמת יום המלך בהולנד, ועדיין, מה שראינו בליל היה (ועדיין...) בלתי נתפס בעליל.
60 קילומטרים שכללו 10,000 דוכנים של  ה-כ-ל...

אבל אותנו לא עניין הכל, ולכן סיננו מראש את כל דוכני השוק רמלה-לוד שהיו (והיו המון), וחלפנו על פניהם אפילו מבלי להביט בתכולתם. גם האיזורים של הבגדים והמזון לא היו רלוונטים עבורנו ולכן דילגנו גם עליהם, עד שהגענו לאיזורים שרצינו - עתיקות ופשפשים, פשפשים ועתיקות.

השעון האדום חזר איתי ☺ הוא מהמם!!

הלכנו קילומטרים על גבי קילומטרים, מונעים מאדרנלין מטורף ששוטף את הגוף ומציף בהתרגשות לנוכח המראות הנגלים לעין בכל צעד נוסף קדימה.
הלכנו שעות ברציפות, עם עצירה או שתיים ממש קצרות כדי לאכול משהו וקצת לנוח, ולמרות זאת, העייפות הייתה מאיתנו והלאה...
הקושי הממשי בכל פעם היה הדרך חזרה למלון דרך הרו דה קטסטרוף... הרחוב היה גדוש בצורה שלא אפשרה לנו אפילו ללכת באופן עצמאי אלא פשוט הכתיבה לנו להיכנע לזרם ולנוע איתו עם תקווה שנוכל להיחלץ ממנו מתישהו...
עם הזמן והיציאות החוזרות מהמלון הבנו שעדיף לעקוף מצד שני, דרך הרו דה בלאגן שהיה טיפה (אבל ממש טיפה...) פחות עמוס...
מה שהיה מדהים בכל העניין הזה, זה שמה שלא עשינו במהלך שלושת הימים המוטרפים האלה - הלכנו לאכול, להתקלח, לישון או סתם להתבטל, תמיד שחזרנו לרחוב הכל חיכה לנו, גם בלילה וגם בשעות הזריחה הראשונות, ממש כמו במין ארץ פלאות שכזו שכל יעודה בחיים הוא להיות שוק אחד עצום ואין סופי...

שנות השבעים כיכבו שם בענק!

אפילו משאבות דלק ישנות ומהממות מכרו שם...

אז איפה האבל? אתם בטח שואלים...
האבל נמצא במחירים הגבוהים ובעקשנות הצרפתית שלא נותנת מקום למיקוח עליהם.
למרות שהמחירים גבוהים וחלקם אף לא הגיוניים בעליל, בהחלט ניתן למצוא מציאות, רק העניין הוא שבשביל מציאה אמיתית אחת או שתיים צריך ללכת קילומטרים על גבי קילומטרים, בעוד שבשווקים אחרים בעולם בהם היינו, המציאות קופצות עליך מכל עבר כמעט...
אבל, וזה אבל נוסף, החוויה הזו, עדיין, ולמרות זאת, לגמרי שווה, היות ואנחנו אוהבים את השיטוט עצמו לא פחות מאשר את הרגע בו מוצאים מציאה שווה.
אז בעצם איפה הברדרי (מכירה במחירים נמוכים) פה? גם על זה חשבנו, ונזכרנו שכאשר היינו בשוק הפשפשים הגדול בפריז לפני כשנה ראינו שהמחירים בו הזויים עד הזויים מאוד, עד כדי כך שלא רכשנו אף פריט שלדעתנו היה שווה את המחיר שביקשו עליו, ולכן, הכל בהחלט יחסי, ולפיכך מחירי הברדרי נחשבים כזולים לצרפתים.
ומכרו שם הכל... מכפית ועד כרכרות, מצלחת ועד אופנעים ישנים לאספנים, כלים, בובות, רהיטים, בגדים, כלי עבודה, צעצועים, תמונות, קופסאות וכל מה שרק ניתן להעלות על הדעת....

ראש איל לסלון? לחדר השינה? יש בשפע...

סוסים לגינה?

בתום שלושת הימים, בערבו של יום ראשון, העיר היתה גדושה בזבל, לוטה בצחנה של אלכוהול, ובעיקר עייפה...
העיר נראתה כאילו עברה עליה סופה של זבל וזוהמה...
למחרת בבוקר, כשהשקפנו לרחוב מחלון החדר במלון חשבנו לרגע שירד גשם בלילה ושטף את הכל, אך מהר מאוד הבנו שבמהלך הלילה אנשי הניקיון עבדו קשה מאוד ואספו, ניקו ושטפו בזרנוקי מים כל זכר להוללות הגדולה שהיתה שם כמה שעות קודם... האויר בבוקר שאחרי היה צח ונקי, ולא הזכיר במאומה את חורבות האתמול...
זו היתה מערבולת שלמה של חושים שנמשכה שלושה ימים רצופים. את כמויות האנשים שראינו בשלושת הימים האלה אנו לא רואים ביום יום במצטבר במשך שנה תמימה... (לפי הערכות מקומיות היו בעיר בשלושת הימים האלה בין שניים לשלושה מיליון מבקרים...!).
המסות האדירות, של הכל - חפצים ואנשים, המוסיקה הרועשת, הריחות והמראות היו במינונים גדושים לשלושה ימים בכל קנה מידה אפשרי שניתן להעלות על הדעת.
ולמרות זאת, היה מדהים!
אחורי זהההההה.... היינו חייבים קצת שקט ירוק, ולכן מיד לאחר ארוחת הבוקר העמסנו את הרכב ויצאנו אל השקט ואל המרחבים הירוקים...


את הטיול קינחנו בביקור בהולנד. היינו חייבים קצת טעמים של מדינת הבית שלנו לפני חזרה... היה מושלם!

עד הפעם הבאה,
יעל.

יום רביעי, 3 בספטמבר 2014

האושר טמון בתפרים הקטנים

הימים הם ימי החופש הגדול שנצבעו בחודש הראשון שלו בצבע אדום.

מילא אם היה זה אדום עם נקודות לבנות ושמחות אז היה לנו טוב, אבל זה היה אדום מהסוג הלא טוב. לא טוב בכלל...

היות והיינו ספונים בבית או בקרבתו (דקה וחצי לממ"ד, זוכרים?) לא היה הרבה מה לעשות חוץ מלהעסיק את עצמנו ואת הילדים בשלל פעילויות ביתיות.

מלבד הצורך להתעסק במשהו, בעיקר כדי להסיח את הדעת, הרגשתי צורך עז לפרוק את הצורך ליצור שבער בי מאוד בימים אלה.

כשהצורך הזה בוער, איני עוסקת בהכרח בפיסול או בעיסת נייר על צורותיה השונות, אלא פונה דווקא לתחומים אחרים בהם אני פחות עוסקת ביום יום.

הקורבן הפעם היה מכונת התפירה. הרגשתי שדרכה אוכל לפרוק קצת מתחושות המועקה הקשות של הימים ההם, ודרכה אוכל גם לטשטש את רעשי הרקע הבלתי פוסקים של האזעקות והפרשנים המלהגים ללא סוף...

אז תפרתי, ותפרתי, ותפרתי, ותפרתי. עשרות מטרים של תך מכונה זעיר ששיכך במעט את התחושות.

וכמובן שיש תוצרים לתפירה הכפייתית כמעט של ימים אלה, חלקם כבר נמסרו במתנה לידיים אוהבות ☺.

הראשונות לעבור תחת מכונת התפירה שלי היו המגבות של ריבי.

תפרתי שלוש מגבות דובי-גבת מהממות (טוב, נו, לדעתי...) לפי ההנחייה של ריבי, האלופה!

למי שמחפשת סדנא עם תוצר מקסים ושימושי, אני ממליצה בחום לפנות לריבי.



ועכשיו בפעולה "על יבש" -


אחת נמסרה במתנה לליאור המתוק, אחת למאיה שלי, והשלישית מחכה ליומה להימסר גם היא כמתנה אוהבת.

הבאה בתור היתה ארנבת למאיה שלי. הארנבת נתפרה משמיכה שקניתי וגזרתי לצורך העניין, היות ולא מצאתי באף מקום בד פרווה שיתאים לארנבת. בדיעבד, נראה לי שזה השימוש הכי טוב שיכל להיות לשמיכה הזו...

האמת היא שהיה די פשוט לתפור את הארנבת, אך תפירת השמלה הוציאה ממני הרבה מאוד יזע וגם קצת קללות...

בזמן שהשקעתי כדי לתפור את השמלה שלה יכולתי לתפור עוד חמש ארנבות...


אחרי גברת ארנבת (אשר שמה בישראל הוא באנה), הגיע מר כלבלב כתום. הגזרה במקורה היא בכלל גזרה של דובי, שעברה הסבה לכלבלב באמצעות אוזניים "כלביות" ושמוטות.


התכנון היה לתת אותו לליאור, האחיין שלי, אך הילד פסק שהוא מכוער (לכי תביני ילדים, ומזל שהוא לא כותב תגובות בבלוג...). הוא ביקש ארנב בן עם חולצה.

אהממממ... מילא ארנב, אבל חולצה???? במה חטאתי? איך תופרים חולצה לארנב??

כנועה ונרצעת ניגשתי שוב לשמיכה וגזרתי ממנה ארנב נוסף. ומה עם החולצה אתם שואלים? הדחקתי...

הארנב השני נתפר בקלילות, ואת החולצה, שלגביה לא היה לי שום רעיון או מושג בהתחלה, תפרתי על פי חולצה של חומיק, כלבלב מגבת חמוד שגר איתנו כבר כ-12 שנים. אני חושבת שהתוצאה די טובה אפילו.


ארנביו ויוליה

הארנבון התקבל בחיוך רחב ובזרועות אוהבות בביתו החדש. ליאור, אתה יכול עכשיו לכתוב תגובה בבלוג...

אחרי מר ארנב הגיע תורו של דובי כחול. אם יש כלב כתום, למה שלא יהיה דובי כחול, לא? הגיון צרוף לגמרי...

ודובי, כמו דובי, הוא בעיקר חמוד. טוב, נו, גם כחול....


בין כל אלה עוד הספקתי לתפור ארנב טיל-דה חביב, וכשישבתי לחבר את כל חלקיו אלו לאלו חילחלה לתודעתי ההכרה בעובדה שתפרתי ארנבי טילדה רק פעמיים בחיי, ובשתי הפעמים, גם בפעם הזו וגם בפעם הקודמת, החמאס ירה לעברנו טילים...


אני מכירה מישהי שהיתה אומרת על זה "וואי, איזו הצטרפות מקרים..."

ואי אפשר בלי מיצג משפחתי משותף רגע לפני שכל אחד מהם נמסר לביתו החדש -



עכשיו אני רגועה. פרקתי את כל התסכול והמועקה במכונת התפירה. עכשיו נשאר רק לקוות שהמצב כולו ירגע באמת, ולא נחיה על "הפסקות אש" זמניות או לא...

שיהיה לנו רק שקט...
יעל.