ניירות ערך

פעם, כשהייתי קטנה, בתקופת האבן בערך, לניירות היה ערך.

לא על ערך כספי אני מדברת, אלא יותר על ערך רגשי ומשמעותי. נשמע מוזר, נכון? מי בכלל יכול להיקשר לנייר...?

אז זהו, שאפשר. או לפחות היה אפשר. פעם, כשהייתי קטנה...

אני מניחה שלכל הצעירות שקוראות פה המושג "מכתביות" לא אומר הרבה, או לא אומר דבר. אבל, בנות גילי וסביבתו, ילדות שנות השמונים, בוודאי זוכרות ומתענגות על הזיכרון המתוק הזה של המכתביות שאספנו בקפידה, החלפנו בינינו, ובעיקר שמרנו בקנאות רבה ובחרדה לגורלן.

לא היה אז את השפע של היום, גם לא היה מבחר, וכל מכתביה חדשה שיצאה דמתה בעינינו לאחד מפלאי עולם.

אחחחחחחחחחח.... התמימות הילדותית של שנות השמונים. הייתי נותנת המון כדי להשיב קצת ממנה לכאן היום.

והזיכרון המתוק הזה שקיים אצלי בתודעה, ושיש לו אפילו ריח מתוק משלו, יושב אצלי בראש כבר למעלה משנה עם הרעיון להפיח בו חיים חדשים, ומי יודע, אולי מכאן יתחיל טרנד המכתביות מחדש.

אז נכון, לקח לי זמן, בעיקר לגבש את מה שאני רוצה, אבל מהרגע שהחלטתי, הביצוע היה יחסית מהיר ולקח כחודשיים עד שזכיתי לגעת במהדורה החדשה של המכתביות, המכתביות שלי ☺.

והחיוך הילדותי של שנות השמונים חזר אלי בענק, והתיישב אצלי גם בלב וגם על הפנים, ואני מאוהבת...
אבל לפני שאראה לכם במה אני מאוהבת, אראה לכם תמונות של חלק מהמכתביות שהיו באוסף שלי. בחלק מהמכתביות יש תמונות של "גיבורי" התקופה, כמו כוכבי הסדרה תהילה ודאלאס, שתי סדרות ששודרו בערוץ הראשון (והיחיד שהיה בעברית), והיו שיחת היום בכל מקום. תקופת האבן, אמרתי כבר?

מתיקות...

ד"ר דובשני וחברים, זוכרים?

מכתביות שחולקו עם טרופית

לירוי והבנות מתהילה. בית הספר שכולם רצו ללמוד בו...

ג'י אר, בובי, פמלה ולא זוכרת מדאלאס המיתולוגית

ועכשיו, אחרי פיסת הנוסטלגיה הזו (וחבל שאני לא יכולה להעביר לכם את ריח הילדות שלה במילים), אציג את המכתביות שלי -

בנוסף למכתביות הנייר עיצבתי גם גלויות בשלושה עיצובים שונים, והן יכולות לשמש ככרטיסי ברכה או כמכתביות מיני. ואם מדובר בגלויות, אי אפשר בלי מעטפות תואמות, ולכן עיצבתי גם מעטפות. התמונות לפניכם-

אי אפשר בלי אדום עם נקודות לבנות, נכון?

ותכלת מהמם עם פתיתי שלג...

וצהוב, הצבע החזק אצלי עכשיו

ומעטפות... מהממות... מתאימות לכל שלושת דגמי הגלויות

וכך זה נראה ארוז ☺

זהו. משימתי הושלמה.
עכשיו רק נשאר לנו לגדל יוני דואר ולמצוא חברים לעט...
שיהיה לנו יום קסום,
יעל.

אומנות המיחזור

אומנות עיסת הנייר היא אומנות כפולה. מכיוון שעיסת נייר לא עומדת בפני עצמה אלא מהווה רק ציפוי חיצוני, יש צורך תמידי להכין בסיסים קשיחים ומוצקים אותם מצפים, בסופו של דבר, בעיסת הנייר.

לפיכך, אומנות עיסת הנייר היא גם אומנות המיחזור.

כשאני צריכה להכין בסיס לעבודה, אני משתמשת בכל חומר גלם קשיח אפשרי, שרובו נחשב כזבל בעיני אחרים, כמו למשל בקבוקים ריקים, חתיכות קלקר מאריזות מוצרים, קרטונים קשיחים, קופסאות פלסטיק, חוטי ברזל ועוד מגוון גדול של ג'אנק שאפשר למצוא סביבנו.

לא אחת קורה לי שאני רואה אריזת פלסטיק או בקבוק מיוחד, ובעיני רוחי מיד צצים הרעיונות של מה שאפשר ליצור מהם עם עיסת הנייר. לפעמים, אני קונה מוצרים בסופר בגלל האריזה שלהם ולא בגלל שאני צריכה אותם... ;-)

והפעם, נפל בחלקי פרוייקט מיחזור גדול מימדים, תרתי משמע.

נתבקשתי להכין שפופרת צבע ענקית, לפחות מטר וחצי, ושני מכחולים גדולים, גם הם בגודל לא טבעי בעליל, מטר - מטר ועשרה, שישמשו כתפאורה לקבלת הפנים במעדניית הסדנאות של דנה ישראלי.

בגלל הגדלים שנתבקשו החלטתי ללכת על פיסול ברשת לולים שאותה אצפה בעיסת נייר.

לאחר שהשפופרת עוצבה ברשת הלולים התעוררה השאלה במה למלא אותה על מנת לקבל בסיס קשיח ונוח לעיצוב, אך יחד עם זאת קל משקל ככל שניתן.

סוגיית המשקל מיד הסירה מהפרק את אפשרות המילוי בעיתונים, ועלתה לראש ההבנה שיש למלא את שפופרת הענק במשהו חלול... מיד נזכרתי שסמוך לבית ניצב מתקן מיחזורית ענק שיניב אוהב לבקרו פעם בשבוע.

מיד שלחתי את עורכת הדין עם שתי שקיות וביקשתי ממנה להביא בקבוקי שתיה ריקים ממתקן המיחזורית. מה? רק אנחנו צריכים לתת לו כל הזמן? בכדי לשמור על יחסים תקינים צריך הדדיות, לא? שגם הוא יתן קצת...

לאחר כמה דקות הילדה חזרה עם שקיות מלאות שנבלעו בתוך שפופרת הרשת כאילו כלום, ולא נודע כי באו אל קירבה...

מיד נשלחה משלחת נוספת, הפעם בראשות יניב, להביא עוד בקבוקים. הרבה בקבוקים...

אם מישהו מהשכנים קורא עכשיו, זה הזמן לחבר אחד ועוד אחד ולהבין למה שדדנו את מתקן המיחזור השכונתי, ולא, זה לא היה בשביל 30 אגורות...

וזה מה שיצא בסיום-

בשלב זה, החגיגה האמיתית החלה. עיתוני לאישה, שסוף סוף נמצא להם שימוש הולם אצלנו בבית, נתלשו בזה אחר זה לדפים בודדים, והתחלנו בעבודת צוות משפחתית מהנה של ציפוי שפופרת הרשת הענקית בכדי להקשיח אותה, כמובן תוך כדי קריאת כותרות ופרסומות...

השלב הזה חזר על עצמו עוד שלוש פעמים בהפרשים של כמה ימים בכל פעם על מנת לתת לשכבות להתייבש בין לבין.

כשהתוצר כבר היה קשיח ומוכן, ציפיתי הכל בנייר לבן כדי להקל על עבודת הצביעה אחר כך.

ואז הגיע השלב הכייפי באמת מבחינתי - עיצוב השפופרת עם עיסת נייר. עיצבתי פתח לתפארת בחלקה העליון של השפופרת, ונהניתי להיזכר בעובדה שלעיסת הנייר אין גבול. אפשר לעשות איתה הכל! טוב, נו, כמעט הכל...

במקביל לשפופרת הצבע הכנתי גם שני מכחולי ענק תואמים, בתהליך די זהה, רק שבהבדל אחד - המכחולים צופו לגמרי בעיסת נייר, הן בשל הצורך לעצב את שערותיהם והן בשל הטקסטורה האחידה המתבקשת.

בסיום, הכל נצבע, במצב מאוזן כמובן, בעיקר בשל העובדה שהשפופרת ארוכה ואני קצרה...

ועכשיו כפי שהם הופיעו בכניסה של מעדניית הסדנאות, הצילומים המקסימים צולמו על ידי דנה ישראלי -

ומכלול התצוגה -

ואחת אחרונה להמחשת הגודל, צולמה על ידי רומן בלשוב -

אין ספק שזו היתה אחת העבודות שממש נהניתי לעשות, בעיקר בגלל אתגר הגודל שלה, אבל גם בשל המכחולים שהיו בשבילי משימה אחת מרשימת ה - To do שלי, לאחר שראיתי פעם בכפר איטלקי בטיול לפני כ - 12 שנים מכחולי ענק מפלסטיק וידעתי שפעם גם אני אעשה כאלה מעיסת נייר...

אז הפעם הזו הגיעה. אפשר למחוק מטלה אחת. נשארו שמונת אלפים תשע מאות עשרים וחמש משימות...

♥♥♥
יעל

נ.ב.
ולא, אני לא עובדת עליכם, למרות התאריך היום... ;-)

קליעה לסל

קליעה לסל אף פעם לא נמנתה על אחד מתחביבי. הסיבה לכך אינה קשורה לעובדה (המצערת?) שהגובה בו ניחנתי קרוב יותר לכדור מאשר לסל, אלא יותר לעובדה (הממש מצערת) שאיני עוסקת בספורט בכלל. אבל, זה הדבר האחרון שימנע ממני לקלוע סלים. איך אומרים בתפוצות?  IF YOU CAN'T BEAT THEM, JOIN THEM...

אז החלטתי לנסות לקלוע סל. כחובבת ניירות, ברור היה לי שהסל יקלע מנייר. אני יודעת שלא המצאתי את הגלגל, אך בשבילי זו היתה התנסות ראשונית ללא ידע מוקדם, תוך לקיחת הסיכון שמכסימום ביזבזתי קצת נייר והרבה דבק לשווא.

לקראת חופשת פסח שבאה עלינו לטובה (אך הסתיימה בטרם עת..), הצטיידתי בניירות מתאימים ובעזרים נוספים, ונערכתי היטב לקראת המעמד החגיגי.

הסל נקלע על בסיס גלגל ים בקוטר 60 ס"מ, והתהליך כולו ארך חמש שעות וקצת. לאחר ייבוש של שבוע בחוץ, הסל נצבע בלכה בגוון מהגוני, ואני עדיין בהיי מהתוצאה, ובהחלט גאה בה.

ועכשיו למסקנות שלאחר מעשה:

1. ניתן לעשות את זה לבד וללא הדרכה בתנאי שיש מוטיבציה וגישה חיובית.
2. לסל בקוטר 60 ס"מ יש צורך ב-45 מטר נייר, חצי חבילת דבק טפטים, מעט דבק פלסטי וגלגל הצלה :-) אחד.
3. יש צורך בחמש-שש שעות נטולות הפרעה כדי לעבוד ברצף.
4. רצוי שיהיה מי שיכין לכם אוכל בזמן קליעת הסל ואף יגיש אותו (ראה סעיף 3 לעיל).
5. מי אמר שלקלוע לסל יותר טוב מלקלוע סל? שיקום...

להתראות בפרוייקט הבא,
יעל.