יום שני, 27 באוקטובר 2014

עץ או פלי

עץ. חומר הגלם האהוב עלי ביותר אחרי עיסת נייר.

למעשה, אם חושבים על זה לעומק, עיסת נייר מקורה מן העץ, וכשהיא מתייבשת, תכונותיה הן כשל עץ:
היא אינה שבירה, היא עמידה בפני מכות ונפילות, וכמוהו, גם היא מתנפחת במים.

אבל לא לדון בתכונות עיסת הנייר אני פה. אני פה כדי לתעד (לעצמי) וכדי לשתף (את מי שקורא את הרשומות שלי, ואני מכירה לפחות שתיים כאלה, אז זו כבר סיבה טובה...) במשחקים שלי בעץ בתקופה האחרונה.

אתחיל בפטריית עץ שמצאתי בביקור בשוק הפשפשים בחיפה באחת מהשעות המוקדמות ביותר של היממה שאתם יכולים להעלות על הדעת.

ראיתי אותה, מרוטה וחבוטה למשעי, ולמרות זאת התאהבתי בה מיד. תמורת עשרה שקלים מלאים היא גם הפכה לשלי.

האמת? לא ידעתי בכלל למה היא משמשת, פשוט אהבתי אותה וזהו, סיבה טובה מספיק כשלעצמה לרכוש אותה.


שאלתי את המוכר למה היא משמשת, והוא אמר שאם אני שואלת, סימן שאני צעירה מדי (כבר היה שווה עשרה שקלים, לא?), והסביר לי שהפטריה שימשה לתיקון גרביים. היו מניחים את הגרב כאשר החור הפעור במרכז הפטריה, וכך היה נוח יותר לתפור ולסגור אותו.

היום, בעידן ה"שלוש גרביים בעשר שקל, תוצרת סין, למהדרי מהדרין", קשה לי להאמין שמישהו ישתמש בפטריה הזו לתקן גרביים, ובוודאי שלא אני, אבל אני עדיין חושבת שזו לא סיבה להשאירה במצב בו היא נרכשה, ולכן חידשתי אותה.

חידשתי אותה בסגנון האופייני לי, והענקתי לה פרצוף בבושקי מתוק.



אחריה, או במקביל כמעט, רכשתי לי חמישיית בבושקות גולמיות מעץ (כן, כן, מטריושקות, יודעת...) במקס סטוק, שוב תמורת עשרה שקלים מלאים, והחלטתי שאני מציירת וצובעת אותן בסגנון הרוסי האותנטי.







תמונה משפחתית

לסיום, לא עץ (זה החלק של הפלי... ;-) ), אבל בהחלט באותו עניין בבושקי, הכנתי סדרה חדשה של מגנטים בבושקיים - 


שיהיה לכולנו יום צבעוני ושמח,
יעל. 

יום שני, 6 באוקטובר 2014

מקרמקת (מקדרת נשמע רציני וקודר מדי..)

הכל התחיל לפני כשלוש שנים... הייתי אז צעירה נמרצת, ספונטנית וסקרנית שאוהבת לגלות תחומי עניין חדשים.

זה היה ביום שמש חורפי והחלטנו ספונטנית (נו, אמרתי שהייתי ספונטנית, לא?) לנסוע דרומה לפסטיבל דרום אדום שהתקיים באותם ימים.

ארזנו את הילדים ויצאנו לדרכנו עליזים כשחיוך מרוח על פנינו. החיוך הזה נעלם כשהתקרבנו לאיזור האדום, שהיה אדום מאורות הברקס של הרכבים שלפנינו יותר מאשר מהכלניות בשדות בצידי הדרך...

א-ב-ל, לא בשביל לספר לכם על זה התכנסתי כאן...

התכנסתי כדי להציג את קערות (נראה לי שאפשר להגדיר אותן כקערות...) הקרמיקה החדשות שלי שקידרתי במו ידי, ואני, איך אמרו אז בסרטים בערבית של פעם? מבסוטה אווי אווי...

ולמי שתוהה איך הקערות קשורות לדרום האדום, אספר שבכניסה לאחד הקיבוצים היה מתחם בו נתנו לילדים גוש חימר, ותמורת שלושים ש"ח הם יכלו להשתמש באובניים שהיו שם כדי ליצור יצירות מופת לתפארת המשפחה ומדינת ישראל כולה.

ברור שגם אנחנו עשינו יצירות באובניים. כלומר, הבנות עשו, אני רק רציתי.

לא היה לי נעים לרצות גם בקול רם כי המתחם היה מיועד לילדים ולא לכאלה שמנטלית נשארו ילדים...

התאפקתי.

בדיוק 24 שעות, כי למחרת כבר התייצבתי במרכז החוגים בשכונה ונרשמתי לחוג קרמיקה כשהמטרה היתה אובניים.

כבר כשהגעתי לשיעור הראשון הודעתי שאני רוצה אובניים. כל השאר לא מעניין. פיסול לא חסר לי, רוצה אובניים.

שלה, המורה המהממת שכבר מזמן הפכה להיות חברת נפש אהובה אמרה שהיא צריכה לשבת איתי על עקרונות והסברים ועוד בלה, בלה, בלה (שלה, סליחה, אוהבת אותך...).

אני ביקשתי לנסות לבד. שלה כמעט נעלבה מזה שאני לא רוצה את שירותיה, אבל מהר מאוד הסברתי לה שזה לא היא, וזו לגמרי אני שחייבת לנסות הכל לבד, והיא, בלית ברירה, הסכימה.

ניסיתי. יצא עקום, אבל שלי.

ניסיתי שוב. יצא פחות עקום, אבל לגמרי שלי.

ככה המשכתי עד שהיו לי הרבה נסיונות...


ומכיוון שהייתי כל כך מבסוטית מתוצרי הנסיונות, לא הרגשתי צורך כלשהו לצבוע אותם במשך המון זמן. המון המון זמן.

הרגשתי סיפוק כה גדול מעצם היצירה של משהו מגוש החומר הזה, שלא היה לי אפילו צורך להמשיך את היצירה ולהביאה לכדי סיום.

וכך הכלים נחו להם בקופסא גדולה במשך המון המון זמן עד שזה בא.
וכשזה בא, אי אפשר היה לעצור את זה...
החלטתי שאני מכינה מהם משהו שימושי. ויפה.

באופן מפתיע לגמרי, וממש לא ברור למה, החלטתי לצייר על הכלים בבושקות.

כזאת אני, לא צפויה...

ועל הדרך גם שיגעתי את שלה. עם הצבעים ועל הצבעים, עם הגלזורה ועל הגלזורה, מעל 1200, מתחת ל-1200, ועוד כאלה דברים מסובכים ששיגעו בסופו של דבר גם אותי, אבל, וזה אבל גדול... יש תוצאות!!

הפתעתי את עצמי בבבושקות...

ממש הפתעתי..

כאן קצת התפרעתי... חתולים! מה לי ולהם...?


שלה, את מדהימה! ובזכותך הכלים הגיעו לכדי מימוש. שיגעתי אותך, אני יודעת, אבל באותה המידה אני אוהבת אותך. האם זה מכפר לי על עוונותי?

ועכשיו לשאלה הגדולה... האם יהיה להם המשך?

אז התשובה היא ברור.....

שלא!!!

אגיד את זה עכשיו ואשחרר את זה ממני - אני שונאת חימר! הוא עושה לי צמרמורת בידיים כשהוא מתייבש, וצמרמורת בנשמה כשהוא נשבר אחרי שטרחתי עליו כל כך.

והצבעים? אדום זה לא אדום, כחול לא כחול, ואת ההמשך תנחשו בעצמכם...

אני בחורה פשוטה אני. תנו לי נייר טואלט, דבק פלסטי וכמה צבעי אקריל ותהפכו אותי למאושרת.

אני של העיסה והעיסה שלי.

לעד, או כמו שהילדים אומרים: לנצח, שתי נשיקות במצח... ♥

הנה ההוכחה -

דיוקן עצמי

דיוקן ביום שמח... ☺
שיהיה לנו יום צבעוני ונעים,
וחג סוכות שמח!!

יעל.