יום שני, 3 באפריל 2017

חזרה לשגרה

נעלמתי.

סתם, לא באמת. הייתי כאן כל הזמן, פשוט היה לי קר, וכשקר לי אני נובלת וכמשה. כל מה שאני עושה בחורף מסתכם בערך בחישוב קיצי לאחור, או, יותר נכון, חישוב קיצו של החורף לאחור...

בכל יום שעובר אני מעודדת את עצמי בכך שכל יום שמסתיים מקרב אותי אל ימי האביב והקיץ, הימים האהובים עלי ביותר במהלך בשנה.

האות לחזרה לחיים מבחינתי הוא יום המעבר לשעון הקיץ. היום הכי שמח לדעתי בשנה, אפילו יותר מיום ההולדת שלי, שחל בשיא החורף...

בחורף אני עושה רק את מה צריך. רק מה שחייבים לעשות ותו לא. עבודה, בישול ואפיה (טוב, זו לא חובה, זו בעצם ה-הנאה), מטלות שונות בענייני הילדים והבית וזהו.

גם המוזה שלי עושה את אותו הדבר כנראה, ומתחבאת עמוק עמוק מתחת לפוך. היא, לפחות, נחה. אני אנוח אתם יודעים איפה (יניב טוען שגם שם לא, אני לא מתחייבת שכן...).

היצירה בחיי מצטמצמת למינימום ההכרחי, ורוב היצירות והרעיונות שמתגלגלים בראשי מחכים לימים חמים יותר.

ועכשיו זה הגיע!!! שעון קיץ - יש, ימים חמים ונעימים - יש, מוזה - יש, כל שנשאר זה לפרוח, וכשזה קורה, זה קורה כמעט מעצמו.

בימים יפים אני פורחת, והמוזה איתי, וכנראה שגם היקום משתף פעולה, אחרת אין לי דרך להסביר איך הוא שלח לי את האוצר הזה בדיוק עכשיו, ובעיני אין דרך מושלמת יותר מזו לחגוג את פתיחת עונת היצירה...


טוב, אני יודעת שזה לא נראה ממש כמו שהייתם מצפים מאוצר להיראות, אבל ברגע שראיתי את זה מונח על המדרכה מול ביתנו, ראיתי בעיני רוחי איך בדיוק זה יראה אחרי שיעבור לחזקתי.

בעוד אני מוקסמת מהמציאה שנפלה לידי, יניב הביט בה במבטי סלידה לא מוסתרים ומלמל משהו בסגנון "יעלי, למה את צריכה את זה? חסר לך משהו? הרי ברור שזרקו את זה כי זה הדבר היחידי הראוי לעשות במקרה הזה...".

עבר מאוזן אחת, יצא מהשנייה, במהירות האור כמעט, או בעצם, יותר מהר ממנה ☺

כל מה שהקסם היה צריך כדי להתרחש זה שיוף הגון, ניקוי מסמרים מיותרים וסתימת חורים פה ושם, צבע מהמם (אני בתקופה ירוקה כרגע...), טפט תואם, ושלושה מדפי עץ שהותאמו במיוחד במחסן העצים החביב עלי.

אה, והרבה אהבה... ♥

וזה מה שיצא ממנו...

אפילו פינוקיו מתפעל... ☺


בדיוק כפי שראיתי בעיני רוחי עוד כשהיה על המדרכה.

ועכשיו ותנחשו מי תלה אותו על הקיר ואף הודה ביפיופיותו ☺

שיהיה לכולנו חג אביב וקיץ שמח!!
יעלי.