חזרה לשגרה

נעלמתי.

סתם, לא באמת. הייתי כאן כל הזמן, פשוט היה לי קר, וכשקר לי אני נובלת וכמשה. כל מה שאני עושה בחורף מסתכם בערך בחישוב קיצי לאחור, או, יותר נכון, חישוב קיצו של החורף לאחור...

בכל יום שעובר אני מעודדת את עצמי בכך שכל יום שמסתיים מקרב אותי אל ימי האביב והקיץ, הימים האהובים עלי ביותר במהלך בשנה.

האות לחזרה לחיים מבחינתי הוא יום המעבר לשעון הקיץ. היום הכי שמח לדעתי בשנה, אפילו יותר מיום ההולדת שלי, שחל בשיא החורף...

בחורף אני עושה רק את מה צריך. רק מה שחייבים לעשות ותו לא. עבודה, בישול ואפיה (טוב, זו לא חובה, זו בעצם ה-הנאה), מטלות שונות בענייני הילדים והבית וזהו.

גם המוזה שלי עושה את אותו הדבר כנראה, ומתחבאת עמוק עמוק מתחת לפוך. היא, לפחות, נחה. אני אנוח אתם יודעים איפה (יניב טוען שגם שם לא, אני לא מתחייבת שכן...).

היצירה בחיי מצטמצמת למינימום ההכרחי, ורוב היצירות והרעיונות שמתגלגלים בראשי מחכים לימים חמים יותר.

ועכשיו זה הגיע!!! שעון קיץ - יש, ימים חמים ונעימים - יש, מוזה - יש, כל שנשאר זה לפרוח, וכשזה קורה, זה קורה כמעט מעצמו.

בימים יפים אני פורחת, והמוזה איתי, וכנראה שגם היקום משתף פעולה, אחרת אין לי דרך להסביר איך הוא שלח לי את האוצר הזה בדיוק עכשיו, ובעיני אין דרך מושלמת יותר מזו לחגוג את פתיחת עונת היצירה...

טוב, אני יודעת שזה לא נראה ממש כמו שהייתם מצפים מאוצר להיראות, אבל ברגע שראיתי את זה מונח על המדרכה מול ביתנו, ראיתי בעיני רוחי איך בדיוק זה יראה אחרי שיעבור לחזקתי.

בעוד אני מוקסמת מהמציאה שנפלה לידי, יניב הביט בה במבטי סלידה לא מוסתרים ומלמל משהו בסגנון "יעלי, למה את צריכה את זה? חסר לך משהו? הרי ברור שזרקו את זה כי זה הדבר היחידי הראוי לעשות במקרה הזה...".

עבר מאוזן אחת, יצא מהשנייה, במהירות האור כמעט, או בעצם, יותר מהר ממנה ☺

כל מה שהקסם היה צריך כדי להתרחש זה שיוף הגון, ניקוי מסמרים מיותרים וסתימת חורים פה ושם, צבע מהמם (אני בתקופה ירוקה כרגע...), טפט תואם, ושלושה מדפי עץ שהותאמו במיוחד במחסן העצים החביב עלי.

אה, והרבה אהבה... ♥

וזה מה שיצא ממנו...

אפילו פינוקיו מתפעל... ☺

בדיוק כפי שראיתי בעיני רוחי עוד כשהיה על המדרכה.

ועכשיו ותנחשו מי תלה אותו על הקיר ואף הודה ביפיופיותו ☺

שיהיה לכולנו חג אביב וקיץ שמח!!
יעלי.

עץ או פלי

עץ. חומר הגלם האהוב עלי ביותר אחרי עיסת נייר.

למעשה, אם חושבים על זה לעומק, עיסת נייר מקורה מן העץ, וכשהיא מתייבשת, תכונותיה הן כשל עץ:
היא אינה שבירה, היא עמידה בפני מכות ונפילות, וכמוהו, גם היא מתנפחת במים.

אבל לא לדון בתכונות עיסת הנייר אני פה. אני פה כדי לתעד (לעצמי) וכדי לשתף (את מי שקורא את הרשומות שלי, ואני מכירה לפחות שתיים כאלה, אז זו כבר סיבה טובה...) במשחקים שלי בעץ בתקופה האחרונה.

אתחיל בפטריית עץ שמצאתי בביקור בשוק הפשפשים בחיפה באחת מהשעות המוקדמות ביותר של היממה שאתם יכולים להעלות על הדעת.

ראיתי אותה, מרוטה וחבוטה למשעי, ולמרות זאת התאהבתי בה מיד. תמורת עשרה שקלים מלאים היא גם הפכה לשלי.

האמת? לא ידעתי בכלל למה היא משמשת, פשוט אהבתי אותה וזהו, סיבה טובה מספיק כשלעצמה לרכוש אותה.

שאלתי את המוכר למה היא משמשת, והוא אמר שאם אני שואלת, סימן שאני צעירה מדי (כבר היה שווה עשרה שקלים, לא?), והסביר לי שהפטריה שימשה לתיקון גרביים. היו מניחים את הגרב כאשר החור הפעור במרכז הפטריה, וכך היה נוח יותר לתפור ולסגור אותו.

היום, בעידן ה"שלוש גרביים בעשר שקל, תוצרת סין, למהדרי מהדרין", קשה לי להאמין שמישהו ישתמש בפטריה הזו לתקן גרביים, ובוודאי שלא אני, אבל אני עדיין חושבת שזו לא סיבה להשאירה במצב בו היא נרכשה, ולכן חידשתי אותה.

חידשתי אותה בסגנון האופייני לי, והענקתי לה פרצוף בבושקי מתוק.

אחריה, או במקביל כמעט, רכשתי לי חמישיית בבושקות גולמיות מעץ (כן, כן, מטריושקות, יודעת...) במקס סטוק, שוב תמורת עשרה שקלים מלאים, והחלטתי שאני מציירת וצובעת אותן בסגנון הרוסי האותנטי.

תמונה משפחתית

לסיום, לא עץ (זה החלק של הפלי... ;-) ), אבל בהחלט באותו עניין בבושקי, הכנתי סדרה חדשה של מגנטים בבושקיים - 

שיהיה לכולנו יום צבעוני ושמח,
יעל. 

דרך כל מדף - הדרכה לבניית מדף מיוחד

לפני כחודשיים החלטתי לשחרר רגלי שולחן שעמדו אצלי כבר זמן רב וחיכו לתורם כדי לקבל התייחסות כלשהי ממני. לאחר זמן, כשהבנתי שהם כנראה לא יקבלו ממני כל התייחסות, החלטתי לעבירן הלאה למישהו שכן יתן להן את היחס הנאות. פרסמתי תמונה בפייסבוק עם הכותרת "למסירה".

לילך הייתה הראשונה לבקש, אך ביקשה לשמור אותן לעוד שבוע. כמובן שהסכמתי. לאחר שהשבוע חלף, לילך הודיעה שלא תוכל לקחתן, ולי לא היה כוח להתעסק עם זה שוב, אז הן נשארו עוד קצת בחצר.

ואז זה בא. ככה, פתאום. החלטתי להפוך את רגלי השולחן למדף. לשני מדפים יותר נכון, ומכיוון שזה ממש ממש פשוט, החלטתי לשתף בתהליך, כך שתהיה כאן הדרכה ליצירת מדף מיוחד מרגלי שולחן ישן.

אז מה אנחנו צריכים בעצם?

בראש ובראשונה - רגליים של שולחן ישן, שלכם או שמצאתם ברחוב (וזה הכי כיף...).

פלטת עץ אורן ברוחב 20 ס"מ ובאורך שחורג ב - 20 ס"מ מרוחב רגלי השולחן, כך שיהיו לנו "שוליים" של 10 ס"מ מכל צד.

(לגבי עץ האורן ברוחב 20 ס"מ - לא צריך חיתוך מיוחד. קיימת פלטה ברוחב זה בנגריות, צריך לחתוך רק את האורך לפי רצונכם).

צבע ולכה לעץ. אני משתמשת אך ורק במוצרים על בסיס מים, ממליצה גם לכם.

איך מתחילים?

יש לחתוך את רגלי השולחן ברוחב של 15 ס"מ. בציור הבא (או מה שזה לא יהיה, השתדלתי לפחות...), מיקום החיתוך מסומן בצבע אדום.

החלקים המושחרים הם בעצם חלקים מיותרים, ולאחר החיתוך במקומות המסומנים יש להשליכם, ובעצם נשארים לנו בסיסים לבניית שני מדפים.

יש לשייף היטב את הרגליים ולנקותן מלכלוך, שומן שהצטבר לאורך השנים ושיירי צבע ולכה קודמים.

מיד לאחר מכן, יש לשייף גם את פלטת עץ האורן, לנקותה מסיבים, אם יש, ולעגל אותה במעט בקנטים, כדי שהמדף יהיה נעים למראה וכמובן למגע.

השלב הבא הוא חיבור הרגליים לפלטת העץ.

את החיבור אפשר לעשות בתחתית בצורה נסתרת לגמרי על ידי זוית 90 מעלות מפלסטיק שנמכרת בחנויות טמבור המיועדת לכך, ויש בה חורים לברגים.

למי שמתעצל ללכת לקנות, אפשר לחבר בפשטות עם בורג מלמעלה שייצבע בהמשך עם כל השאר. פחות אסתטי, אבל בהחלט אפשרי.

ועכשיו, כשהכל משוייף ומחובר, נשאר שלב הכיף - הצבע!!

לאחר הצביעה רצוי למרוח לכה לשמירה על הצבע ולגימור יפה יותר.

שלב זה אינו הכרחי בצביעה מלאה, אך אם אתם עושים למדף שיופים לאחר הצביעה בכדי להקנות לו מראה מיושן, מומלץ למרוח בלכה שמשמרת את המראה.

ניתן להניח את המדף בסמוך לקיר ללא צורך בקיבוע מיוחד, כל עוד לא יושבים עליו או מניחים דברים ממש כבדים, וניתן גם לתלותו באויר עם מתלים המיועדים לתליית מדפים.

וכן, הפרוייקט הבא הוא צביעת הקיר בחצר...

עכשיו אפשר לשבת מול המדף, לבהות בו ולהשמין מעודף נחת וגאווה ממעשה ידיכם...

את התריס הישן, אגב, אבי קנה לי בשוק ב - 20 ש"ח (כן, עשרים, אין לי מושג איך הוא מוצא אותם...), ואחרי ניקוי יסודי ושיוף חלקי, הלכנו לזגג שהתקין לנו מראה שתלויה במדרגות הבית.

שיהיה לנו שבוע שמח!!
יעל.

מה שצבע יכול לעשות...

אתחיל בוידוי.... אני יעל ואני אוהבת לאסוף חפצים שאף אחד כבר לא צריך כדי שפעם, מתישהו, אהפוך אותם למשהו שימושי ויפה.

וידוי נוסף - אין לי הרבה חפצים כאלה, אבל אלה שישנם, נאספו בקפידה, אחד אחד, ולאט לאט הם עוברים מהפך, כל אחד בתורו.

הפעם הגיע תורה של מסגרת עץ ישנה ויפה שהייתה פעם דלת של ויטרינה שאבא שלי מצא ברחוב. הדלת הייתה זרוקה בערימת גזם, ואבי, שמכיר את אהבותיי (המוזרות משהו לדעת חלק מהאנשים בעולם ואחותי) הביא לי אותה.

כמובן ששמחתי על המציאה, אך מכיוון שלא ממש היה לי צורך בה באותה העת, היא פשוט חיכתה לתורה בסבלנות, ואני רק חיכיתי להזדמנות לתת לה חיים וצבע.

 ואז זה הגיע!! היה לי צורך במראה.

רוב האנשים, כשהם צריכים מראה, הולכים לחנות ופשוט קונים כזו. אבל, מכיוון שאינני יכולה להסתפק סתם כך במראה סטנדרטית קנויה, החלטתי להשתמש בדלת העץ הישנה, כי היא ממש ממש התאימה לי למראה הכולל של המקום אליו היא יועדה.

שייפתי וצבעתי, שוב שייפתי ושמתי לכה, והמסגרת קיבלה חיים חדשים. 

וורודים...

זו הפעם הראשונה שאני צובעת רהיט או בכלל משהו מעץ בצבע ורוד. תוצאה של שילוב של החלטה ספונטנית יחד עם תחושת בטן, אבל אני עדיין לא ממש סגורה על התוצאה.

היא יצאה יפה, בזה אין ספק בכלל, השאלה היא איך אני מקבלת את הוורוד כצבע עץ, ולזה אין לי תשובה מוחלטת עדיין.

בכל מקרה, לאחר הצביעה, המסגרת נלקחה לזגג והותקנה לה מראה תואמת, ועכשיו היא כבר תלויה במקומה החדש ומקבלת מחמאות. אני אתרגל, ומי יודע, אולי יהיו לי עוד רהיטים ורודים פעם...

ואם כבר צבע, לפני כשלושה שבועות הוזמנתי לסדנת התנסות בצבע בנירלט שחושפים בימים אלה את קולקציית הצבעים החדשה והיפה שלהם. 

כל אחת מהמשתתפות קיבלה מדף קטן ומבחר מרשים של גווני הקולקציה, ובעצם נתנו לנו להתפרע עם הצבעים המקסימים. אם להודות באמת, אז היה קשה לבחור גוון כי כולם ממש יפים, אבל לאט לאט המדפים נצבעו בזה אחר זה בשלל גוונים משמחים.

אין ספק, המקום היה שמח ומלא צבע והשראה, ובקיצור, כיף גדול, אני נהניתי!

ועכשיו - מי ינחש באיזה צבע אני צבעתי את המדף שלי?

שיהיה לנו יום צבעוני ושמח!!
יעל

אמא ואבא הפקות בע"מ

בשבוע שעבר הפעוטה חגגה יום הולדת ארבע. ביום שלפני יום הולדתה, נסענו יניב ואני ברכב, ובעודנו דנים בנושא "מה לקנות לילדה שעוד אין לה כמתנה ליום ההולדת" קלטתי בזווית העין, באופן הזוי שלא מובן לי עד עכשיו, בעיקר בשל מהירות הנסיעה והמרחק מהכביש, משהו שנראה כמו עגלת עץ של בובות המונחת הפוך על מתקן לאיסוף בקבוקים למיחזור. מיד הוריתי ליניב לעצור, אך הוא כמובן לא יכל, והמשיך עד הצומת הבאה בה עשינו פרסה ושבנו ל"זירת הפשע".

מכיוון שזה היה על מתקן איסוף הבקבוקים, וגובהי שלי כגובה בקבוק גם בימים טובים, ביקשתי מיניב שיצא להביא את האוצר (ולא, הוא לא מת על איסוף "אוצרות"...). מה רבה הייתה שמחתי כשהמציאה התגלתה כמה שחשבתי שהיא מהמבט הראשון - עגלת בובות מעץ, בדיוק כמו של פעם....

מיותר לציין שלא היה גבול לשמחתי, והעובדה שהעגלה הייתה שבורה בחלקה הקדמי ונטולת ידית, רק הוסיפה לערכה ולחינה בעיניי.

בשלב הזה כבר הבנתי שקיבלתי תשובה לשאלה מה עוד אפשר לקנות לילדה ליום ההולדת, ולמרות שיש לה כבר שלוש עגלות אחרות בבית, עגלה כזו אין.

כשהגענו הביתה, בחנתי את הנזקים במבט מעמיק יותר, והיה לי ברור שבמקרה הזה צריך עזרת מומחים. מומחה, ליתר דיוק....

טלפון מהיר לאבא, ותוך רבע שעה הוא הגיע לראות את המציאה. לאחר בחינה קצרה אבא אמר שאין בעיה בכלל. הוא יקח אותה עכשיו ויחזיר אותה בבוקר מתוקנת.

וכשהעגלה חזרה, היא נראתה כך...

התיקון היה מושלם שזה לא יאמן, ואני ישר חשבתי בלבי שאבא שלי הוא הטוב מכולם ואבא שלי הוא הכי בעולם, ורק בגללי הוא האבא שלי כי הבטיח הוא לי שהוא רק שלי...


וכך, בבוקר אותו היום, לאחר הכנת עוגת יום ההולדת, יניב ואני הכרזנו על היום כיום שיפוץ, והוספנו לעגלה גם עריסה ישנה שאבא קנה פעם באיזה שוק פשפשים והיתה זנוחה עד כה.

במרתון מטורף של עבודה קשה, שייפנו וצבענו את העגלה והעריסה, במטרה לסיים זאת לפני השעה שלוש אחה"צ בה יוצאים להביא את הפעוטה מהגן, ויש להעלים ראיות מהשטח לפני בואה כי זו אמורה היתה להיות הפתעה!


בזמן שיניב נסע להביאה מהגן, אני תפרתי מצעים חדשים ותואמים לעגלה ולעריסה, ואז עלה במוחי הרעיון לשלב על העץ מדבקות ראב-און קיטשיות שיתאימו לצבעי המצעים שתפרתי.


בדיקה באתר של נתנאלה העלתה מדבקות מתאימות, וכך, למרות התשישות והרצון העז להניח את גופי המותש והדואב במצב מאוזן, ולמרות המראה והתחושה הסמרטוטית, נכנסתי לאוטו ובשארית כוחותיי באותו היום נסעתי לרחובות...


חזרתי עם שלל קיטש בידי, ובתחבולות הסוואה ירדתי לסטודיו להשלים את משימת המדבקות וציפוי הלכה ולעגלה ולעריסה.


מותשים, אך בהחלט מרוצים מעצמנו, הכרזנו על השלמת המשימה, וחיכינו ליום למחרת, יום חגיגת יום ההולדת,כדי לתת לפעוטה את המתנות.

אין ספק שהמתנה הזו נחלה הצלחה מרובה, ולו הבובה שסבתא קנתה היתה יכולה גם לדבר מעבר ל"מאמא, פאפא, איייייי" ועוד קולות בסגנון, היא בטוח הייתה אומרת שזו מתנה מוצלחת, לפחות מבחינתה....

אפילו הפעוטה אישרה שהצליח לנו הפעם. הפרוייקט הבא הוא בית בובות תואם ☺.

ועכשיו קצת עוגה?
כוכבי השנה הם טום וג'רי שנצפים אצלנו בבית בלופים אינסופיים כמחשבים את קיצי לאחור, אבל, מה זה משנה, העיקר שהילדה מאושרת!

שיהיה לנו רק בשמחות תמיד,
יעל.

כבר לא שעון בן חיל

בשבוע שעבר, לאחר הפסקה כפויה ביצירה, החלטתי שאני צריכה פסק זמן ואוורור מהוירוסים ושאר החולירות שתקפו אותנו בשבועות האחרונים. וכך, ביום הראשון שהקטנה הלכה לגן לאחר תקופת חופשה ארוכה, ניצלתי את ההזדמנות, לפני שמישהו יתחרט, ויצאתי לשוטט בשוק הבוכרים שנמצא בפאתי שוק רמלה.

מדי פעם אני נוהגת ללכת לשם, סתם כי אני אוהבת, ולעיתים אני אף חוזרת משם עם מציאות שונות.

הפעם, בתוך ערימת גרוטאות של שעונים מסוגים שונים, מצאתי ארגז עץ מרוט ששימש פעם כשעון אורלוגין, וכנראה שגם היה יפה יותר בימים אחרים.

הוא היה חבול ומאובק, אבל הפוטנציאל שבו ניכר לעין מיד. סחבתי אותו, למרות משקלו, ומיד כשהגעתי הביתה שלפתי את הכלים והתחלתי לעבוד.

החוסר ביצירה בער בי, והיייתי צריכה למלא את החסר באופן מיידי.

לאחר כשעתיים שבהן שייפתי, סתמתי חורים, תיקנתי חריצים וסדקים, וניקיתי מאבק, השעון כבר נראה יותר טוב.

לסיום השלב הזה, ניסרתי מדף קטן מעץ, ומיקמתי אותו במרכז.

בצביעה החלטתי לשמור על המראה הישן, ולכן צבעתי את השעון בכחול מדולל בהרבה מים, כך שהצבע לא יהיה מלא, וניתן יהיה לראות את העץ היפה שמתחתיו.

בסוף אותו אחר הצהריים הרגשתי נפלא. חשתי סיפוק עצום מהתוצאה, ושמחתי על ההפתעה שזימן לי אותו היום מבלי שממש התכוונתי.

ועכשיו הוא תלוי ליד המטבח, ולכן כלי האמאייל שבו, שקניתי מזמן וחיכו כנראה לזמנם שיגיע.

אני בטוחה שהשעון שמח לפחות כמוני באותו אחר הצהריים. לו רק יכל לומר את אשר על ליבו, אני בטוחה שהיה אומר שהוא שמח על מצבו ומקומו החדשים...

תיק, תק, תיק, תק...
יעל.

הרהורי כפירה במחשבות על תפירה

למרות שאני עוסקת במגוון של תחומי אומנות, תפירה, משום מה, היתה תמיד מחוץ לתחום עבורי, ולמי שממלמל עכשיו ש"רק לפני שבועיים היא תפרה חתול" אני אומרת שתפירת חתול מזוג גרביים לא נחשבת בעיני כ"יודעת לתפור". לא יודעת למה, ולא שאני לא רוצה לדעת לתפור (להיפך, הייתי רוצה מאוד...), אך הרצון הזה נשאר בגדר רצון בלבד, ללא שום ניצוץ שיניע אותו הלאה. מדי פעם, כשאני רואה בדים יפים, חולפת בי המחשבה ש"הלוואי והייתי יודעת לתפור", אבל, כאמור, היא חולפת וזה עובר לי. מה שלא עובר לי, זה האהבה למכונות תפירה ישנות, עתיקות כאלה, עם קילומטראז' גדול של תכים מכל הסוגים.

את הראשונה רכשתי ביד2 לפני כחמש שנים. מצבה היה רע לתפארת. היא היתה זרוקה הרבה שנים בגינה מוזנחת, חלקה אף היה נטוע באדמה, כנראה מרוב יאוש על אחרית ימיה...

אבל אותי זה לא הרתיע. רציתי רק את רגלי הברזל היפות (והחלודות..) שלה במטרה לעשות מהן בסיס לשולחן פסיפס שהתכוונתי ליצור בעצמי, וכל היתר לא היה רלוונטי. כשהגעתי הביתה, התמונה השתנתה. פתאום, למרות מצבה הרע, ראיתי בה משהו יפה ואצילי, משהו שגרם לי לרצות להשיב לה את נעוריה, ולחדש את ימיה כקדם. חשבתי לעצמי שמכסימום, לא יצליח לי ואחזור לתוכנית המקורית של שולחן הפסיפס...

מה אומר ומה אגיד, המלאכה לא היתה פשוטה בכלל.
החלודה היתה בכל מקום. בעצם, היתה שם חלודה יותר ממכונה...

את חלקי הברזל והמתכת שייפתי עם הרבה סבלנות וה-מון צמר פלדה.
ושייפתי ושייפתי ושייפתי ושייפתי ושייפתי....
בשלב שבו כבר לא נשארו לי אצבעות, הברק חזר אל חלקיה הקשישים. אחרי עבודת הניקוי של החלודה, העבודה על שולחן העץ כבר היתה החלק הענוג שבעניין. שיוף קל, לכה חדשה בגוון המקורי ו...זהו.

והיא יפה, והיא אצילית, כנראה כמו פעם. ואפילו מצאתי שמוטבע עליה מספר סידורי של זינגר, ובחיפוש באתר העולמי שלהם, גיליתי שהיא יוצרה בשנת 1890!! מה עוד אני צריכה לבקש, אה? (אה, כן, נזכרתי - לדעת לתפור...).

אין לי תמונת "לפני" מכיוון שלא חשבתי בהתחלה שיהיה "אחרי". היום אני קצת מצטערת על כך, אבל לא נורא, העיקר שה"אחרי" נראה כמו שהוא נראה:

את המכונה השנייה רכשתי לפני כמה חודשים, שוב ביד2, לא כי הייתי צריכה, אלא כי לא יכולתי לעמוד בפיתוי (ע"ע "חייבת" בפוסטים קודמים...). במקרה הזה, המטרה היתה שונה. רציתי להפוך את השולחן של המכונה לשולחן כתיבה. כשראיתי אותה, מצב העץ של השולחן לא היה מבריק (תרתי משמע) ומלא בקילופים ובפיצוצים בעץ. בנוסף, לא היה מכסה למכונה, ובשולחן היה בעצם חור מלבני באמצע. למרות זאת, לאחר מחשבה קצרה (מאוד קצרה, אני חייבת לציין :-)), החלטתי להמר שוב במחשבה שמכסימום בזבזתי מאתיים ש"ח...

העבודה כללה קילוף שאריות ציפוי העץ המקורי, שיוף מסיבי, ניקוי חריצים והתאמת מכסה חדש בעזרתו האדיבה של רפי, חבר טוב ואומן בחסד בפני עצמו שמבין היטב את גחמותיי בנושא שיפוצים ושיחזורים. רפי - קבל עם ובלוג - תודה!!

הצבע שנבחר הוא תכלת עדין ונעים לעין.

כיאה לשולחן כתיבה מסודר, התווסף לו כסא שעבר צביעה מחודשת באותו הגוון בתוספת כרית איקאה בגוון אדום עז.

והמכונה? עדיין בפנים, אולי פעם אלמד גם לתפור...

נ.ב.
הפוסט מוקדש באהבה רבה למיכל פ. ולכל מי שמאמינה שפעם גם אלמד לתפור, וזו ההזדמנות להודות לכולם על התגובות המפרגנות שקיבלתי בפוסט הקודם על תפירת החתולים.

נ.נ.ב.
למי שעומד לה על קצה הלשון לומר - "תופרת, תופרת, אבל למה היא חופרת?" אני מבטיחה שלא אציק יותר בנושאי תפירה בזמן הקרוב.

נ.נ.נ.ב
סתאאאאם, לא יכולה להתחייב. אולי מיכל תארגן סדנת תפירה של שפנים..?