הלו? כאן משפצים?

לפני כחודש ימים מצלצל הנייד ומעברו השני של הקו קול נעים שהזדהה בשם ליאת. ליאת ראתה בבלוג את הרהיטים המשופצים שלי ופנתה כדי לברר האם אני עושה סדנאות לשיפוץ רהיטים. אמרתי לה שלא, וגם הסברתי שיש בעיה עם עריכת סדנא כזו לכמה אנשים יחד כשכל אחד מביא את הרהיט הפרטי שלו מהבית, משהו בסגנון של "יש לי רק רהיט אחד שאני רוצה לשפץ, ארון.  קיר.  אבל קיר קטן, את יודעת...".

ליאת לא ויתרה כל כך מהר. אמרה שהן שתיים (הי, מירית  J ), ושאין להן ארון קיר, לא עכשיו לפחות....

אמרתי לה שאחשוב ואחזור אליה בעוד מספר ימים. חשבתי. וחשבתי. וחשבתי.

החלטתי להציע להן להיות סדנת הפיילוט שלי, וביקשתי תמונות של המיועדים לשיפוץ.
תיאמנו ציפיות לגבי התוצאה הרצויה על ידן, קבענו מועד, הגדרנו לו"ז משוער, והכנתי את הבנות לעבודה קשה ומג'ויפת, אבל עם תוצאה מתגמלת בסופה.

אז מה היה לנו?
היו שתי נשים מקסימות עם מוטיבציה אדירה וחיוך שלא ירד גם כשהיה קשה (והיה...).
היו שתי שידות עם מגירות שהיה להן טוב יותר בזמן אחר.
היתה כורסא אחת שראתה ימים טובים יותר.
ו... אחד אלוהינו!

התחלנו בשיוף. עבודה סיזיפית, מונוטונית ומלכלכת, אך עשייתה בצורה הטובה ביותר היא הבסיס לתוצאה הסופית ויש לה חשיבות ניכרת בהמשך העבודה, ולכן עבדנו הרבה, עבדנו קשה.

כשסיימנו לשייף, ניקינו את שאריות האבק ופתחנו את הצבעים שהבנות בחרו והביאו עימן.
שלוש-ארבע שכבות של צבע (תלוי בגוון ובצבע הקודם של הרהיט), ולאחריהן לכה, עשו חסד עם הרהיטים, וקיבלנו רהיטים חדשים.

האדרנלין המטורף של העשייה פיעפע בנו, והיתה תחושה של "אני הולכת לכבוש עכשיו את העולם בשיוף ובצבע", שהדבר היחידי שגרם לה להתפוגג היה כאבי הגב שבאו אחר כך, עם שוך הסערה והאדרנלין...

מירית וליאת, ליאת ומירית - שמחתי להכיר אתכן, אתן מדהימות. אני מצדיעה לכן על העבודה הקשה שעשיתן, ואתן בהחלט יכולות להיות גאות בתוצאותיה. ועכשיו גם אגלה לכם שמירית בהריון, ולמרות זאת, היא לא קיטרה אפילו לרגע, לא ביקשה ולא קיבלה הנחות - שאפו!

מה שכן, מירית, אם היית יולדת בסדנא, הצאצא/ית היה זוכה בסדנאות שיפוץ רהיטים לכל החיים...

אחרי שחפרתי מספיק, צריך גם הוכחות, לא? אז הנה הן - לפני, באמצע ואחרי -

מאז, חלפו תחת ידי עוד כמה רהיטים שהיו זקוקים ליד מלטפת, אך הבמה היום היא של ליאת ומירית ואותם נשאיר לפעם אחרת.

לחיי הסדנאות הבאות,
יעל.