אחת עשרה

המדען בן אחת עשרה שנים. כבר לא ילד קטן, אבל גם לא ממש איש. משהו באמצע, ילד-איש. בוגר, חכם, איש שיחה לכל דבר. מהרגע שנולד כתבתי לו יומן שתיעד את חיינו יחד מהרגע שבקע לאויר העולם, ובכל יום הולדת כתבתי לו מכתב שתימצת את השנה שחלפה. גם השנה כתבתי מכתב, אך החלטתי לפרסם פה דווקא את המכתב שכתבתי לו לפני עשר שנים בדיוק, בגיל שנה, מכתב שסיכם את שנת חייו הראשונה ואת השנה הראשונה שלנו כהורים, שנה מדהימה, שנה רצופה בחוויות חדשות:

איתי שלי, בן יקר,

שנה שאנו ביחד. מדהים איך שהזמן טס, אני עוד זוכרת את הפחד. הפחד של לפני, של מה יהיה ואיך, הפחד שהיום גורם לי לגחך. כי מהרגע שהגעת הכל פתאום נראה כה מובן מאליו, טבעי כמו שלכת באמצע הסתיו. כמו השמש בבוקר, כמו הפריחה באביב, ואנחנו כבר לא סתם יעל ויניב…

בתפקיד ובתואר הפכנו הורים, וגילינו בעצם את מהות החיים: אהבה ללא גבולות, מדהימה בעוצמתה, תחושה של אושר עילאי, שלא חווינו עוד כמותה.

שנה תמימה חלפה מאז אותו היום, היום בו התגשם אצלנו החלום. היה זה יום האם, היום שבו הגעת, מתנה של החיים לאמך נתת. בן שלי יקר, עכשיו תורי לתת, ללמד אותך הכל על דרך האמת. לתת לך כלים להתמודד עם העולם, למצוא את מקומך בקרב בני אדם. ללמדך מה טוב, ללמדך מה רע, ולהשאיר בידיך את זכות הבחירה. ללמדך לתת, ללמדך לקבל, ובין השניים איך לא להתבלבל.

ילד שלנו, תמצית האהבה, התגשמות הווייתנו, מקור לגאווה. שינית את חיינו כמעט ללא היכר, ואם תשאל מה היה לפני, ספק אם בכלל ניזכר.

יום הולדת ראשון, כבר ילד גדול, רוצה להבין ולדעת הכל. רוצה ללחוץ, לגעת, לבדוק, להבין איך עובד השלט הרחוק. אז לאט לך ילדי, אין מה למהר, הסבלנות, כך תגלה, היא הדרך המהירה ביותר.

רגליים קצרות וראש חכם, שבעים ושישה ס"מ של פלא מושלם. עיניים קורנות ומבט טהור, שגורם לליבנו לפעום כשיכור. תשעה ק"ג של אושר וטוב לב, הרבה אהבה, לעיתים עד כאב. מגלה את העולם מגובה מטר כמעט, מדי יום ביומו, כל יום בפני עצמו. איך ציפור מצייצת, איך כלב נובח, איפה טס אוירון, איך הפרח פורח. איפה הכדור, הנה הבלון, תיק תיק תק מתקתק לו השעון...

אור בכל מקום, אתה אומר וגם מצביע, וכשאנו מאשרים, חיוך כובש של ניצחון בפניך מפציע. ילדנו הקט, האור שבחיינו, תמיד אותך נאהב בכל מאודנו. אהבה ללא גבולות, ללא מיצרים, ללא הקלות, ללא עירעורים. אהבה טהורה של הורים לילדם, כזו שזורמת בעורקינו כדם.

זו ילדותי השנייה אני לדעת נוכחת, כל מה שתיתן אני מיד לוקחת - חיוך שובבי, מבט מלטף, חיבוק ענקי, אהבה מהלב. תמורתם אתן הכל, כן, גם את הלב…

נושמת אותך, אוהבת אותך, מכורה כמו לסם. כשאתה לא לצידי, אני חצי בן אדם. ילד שלי, כל עולמי, בדמותך אני רואה גם קצת מעצמי. גם אבא משתקף, וזהו כל הכיף, לראות את עצמנו באפרוח קטן, עם דעות משלו, טעם ועניין.

ועכשיו אגש לשלב הברכות, שכאלה עבורך יש לי במאות. ילדי שלי הקט, שתהיה בריא תמיד, גם בהווה וגם בעתיד. שהשמש תמיד תזרח בליבך, ואושר ושמחה יפעמו בקרבך. שהצלחה תלווה אותך בכל הדרכים, ובכל מעשיך יברכך אלוהים. שתמיד תדע רק טוב, ואף פעם לא מכאוב, שתמיד תהיה אהוב ותדע גם לאהוב, שהמזל אף פעם אותך לא יעזוב. שתדע שאנחנו פה בשבילך, שתאיר לך הדרך ותראה ברכה לעמלך.

ילד שלי יקר, אוכל להמשיך כך עד אין קץ, כי מרוב רגשות ליבי כבר מתפוצץ. אבל כדי שלא מעייפות תתחיל לקטר, את המכתב הזה כאן אקצר. רק אומר עוד "שתי מילים" לסיומה של הברכה - שאנחנו תמיד נהיה איתך ולצידך.

אוהבים עד כלות,
אמא ואבא.

השבוע בחרמון, בהפוגה  ממלחמות כדורי השלג

ולסיום, בחזרה למציאות, פרט טכני קטן  - גם אני התקדמתי סוף סוף למאה העשרים ואחת, ופתחתי (טוב, נו, על מי אני עובדת, פתחו לי...) חשבון בפייסבוק. אז הבית של יעלי יתעדכן מעכשיו גם בפייסבוק, וכולם מוזמנים, וכמו שאודטה אומרת - "וגם אני אהיה שם...".
להתראות,
יעל.