יום שלישי, 27 בנובמבר 2018

קאמבק, תרתי משמע, או יומן אשפוז - פוסט עם סוף טוב

הרבה זמן לא כתבתי כאן.

חוסר בזמן, עודף מטלות, החיים.
כמו כולנו, אתם בטח מכירים...

ועכשיו פתאום הרגשתי צורך להיות כאן. לחזור למקום הבטוח שלי, ואולי גם לפרוק... סוג של סגירת מעגל, או פתיחתו, תלוי איך מסתכלים על זה לאור כל האירועים האחרונים שחייבו אותי לעצור את המירוץ המטורף הזה שהייתי בו.
החיים ב - 200 קמ"ש גובים כנראה מחיר, בסופו של דבר...

אז איפה מתחילים?
טוב, יש הרבה נקודות זמן משמעותיות לציון שארעו בזמן שחלף מאז הפוסט האחרון, כולל טיול גדול לסקוטלנד שאני חייבת לתעד אותו (בעיקר בשבילי, למרות שמה שחשוב זה מה שנשאר בלב) כי הוא היה מדהים, ואין מצב שלא ירשם בדפי ההיסטוריה המשפחתית, להלן הבלוג, אבל לא לשם כך התכנסתי הפעם...

את הסיפור של הפוסט הזה אני בוחרת להתחיל בנקודת הזמן של לפני כחודש, פחות או יותר.

ה - 10.11 היה לפנינו, יום נישואין עשרים למנייננו, והיה ברור לנו שצריך לציין או לחגוג אותו באיזשהו אופן ולא לתת לו לחלוף סתם כך...

אחרי הרבה מחשבות, התלבטויות, רעיונות וזיכרונות מברלין הקפואה ביום נישואין 18, החלטתי, ברגע שממש לא אופייני לי, שאני משחררת את עצמי מה"מטלה". נתתי ליניב את המושכות בעניין ואמרתי לו שיעשה מה שבא לו, ושלא יספר לי, שפשוט יפתיע אותי 😊.

מה שלא ידעתי אז זה שבסוף אני זו שאפתיע את שנינו ו"אדאג" לדרך בלתי נשכחת לציין בה את עשרים שנות נישואינו.

כשבועיים לפני יום הנישואין הייתי, כרגיל, במירוץ החיים היומיומי...
השכמה, כרגיל, בחמש ורבע בבוקר, טיפול בחתולים האהובים שמחכים לי בבית וברחוב, עבודה במשרד עד שלוש-שלוש וחצי, חזרה הביתה בארבע, פלוס מינוס, ישר למטלות משמרת ב'.

בין לבין שילבתי בזמן שאין לי את האומנות שלי, בעיקר בשביל הנפש, אבל גם כי היא בוערת בי תמיד וחייבת איכשהו לצאת. עשיתי את זה בעיקר בלילות, בסופ"ש ועל חשבון דברים אחרים כמובן, לרבות שעות שינה, אבל הייתי חייבת את זה לעצמי. חייבת.


בזמן הזה היו גם סדנאות שנהניתי הכי בעולם לקיימן כי היה בהן קסם שנוצר מנקודות, והכרתי עולם חדש ונשים נפלאות וזה עשה לי טוב, הכי טוב שאפשר, למרות העייפות שחשתי.

וחשתי.

ואז הגיע השיבוץ ההזוי של איתי לצבא, שיבוץ שלא הולם את נתוניו האישיים, כישוריו או יכולותיו, וכאן נשברתי.

נעלבתי. לקחתי את זה קשה. הרגשתי כמו טובע שזקוק להצלה, אבל לא היתה כזו בשום מקום אליו ניסיתי לפנות.

לכולם היתה אותה התשובה: אל תחפשי הגיון כי לא תמצאי, זו המערכת, ואולי בסוף זה יצא לטובה כי הוא יחשף לדברים שלא נחשף אליהם מעולם...

המוח עוד איכשהו הבין, אבל הלב היה כבד ולא נתן לי מנוח. בבית ניסיתי לשמור על פאסון ולא לשדר את המצוקה האישית שלי לאיתי, אבל קרסתי. שנינו (יניב ואני) קרסנו. נשבר לנו הלב מול האטימות שנתקלנו בה.

פעם ראשונה בחיי שחשתי כזו מצוקה אמיתית וכבדה.

למזלנו, הילד החכם שלנו, בתבונתו הרבה ובשלוותו האופיינית, קיבל את רוע הגזירה במין סוג של החלטה/השלמה/הבנה שזו תקופה שתחלוף ושהוא יתמודד עם הכל...

עמוק בלב הייתי ממש גאה בילד שגידלנו, אבל בראש ידעתי שהוא בעצם לא ממש יודע מה זה "הכל", בטח לא בצבא, כי הוא גדל בחממה ובמסגרות של ילדים כמוהו, ילדים מחוננים שטופחו מגיל צעיר למצוינות, אבל צה"ל חשב אחרת, צה"ל שלא מכיר אותו בכלל ולא התרשם אפילו לא במעט מנתוניו המרשימים, שחור על גבי נתוני מיט"ב האובייקטיבים, ולא רק לדעת הוריו וכל הסובבים שמכירים אותו.

אני זוכרת שבהיותו בן אחת עשרה, אמר לי אחד המורים שלו שהוא תמיד ימשיך לקרוא את עיתון הארץ כי הוא יודע שיום אחד השם של איתי יופיע באיזו כותרת על מחקר פורץ דרך או משהו מבריק אחר...

במקביל לניסיונות לשנות את ההחלטה המשכתי בשגרת החיים ואף הלכתי לעבודה כרגיל, למרות כאב ראש שהחמיר והקשה יותר ויותר מיום ליום, כשאני משכנעת את עצמי שמדובר בכאבים פסיכוסומטיים ותו לא כי הם עוברים עם משכך כאבים כזה או אחר.

ביום שקרסתי עוד הלכתי בבוקר לעבודה כרגיל. קמתי בחמש עם כאבים נוראיים בכל הגוף. יניב שכנע אותי להישאר בבית, ואני שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר. שדווקא אם אשאר בבית ארגיש חולה, ולכן עדיף שאקום ואצא לשגרת היום.

לא יודעת מה עבר לי בראש, בחיי. חוץ מהכאב, כמובן...

אין לי מושג איך הגעתי לעבודה חוץ אולי מהעובדה שסוס היונדאי האהוב שלי יודע את הדרך ל"אורווה" לבדו. אין לי הסבר אחר...

מה שהיה צריך להדליק לי נורה אדומה, פרוז'קטור יותר נכון, היתה העובדה שערב קודם לקחתי משככי כאבים בכמות כפולה והם לא השפיעו בכלל, בניגוד לאלה שלקחתי כל השבוע שקדם והקלו על הכאב לסירוגין.

אבל אני סתומה כנראה, או אופטימית, תלוי את מי שואלים ותלוי גם מי עונה, ובגלל זה גם בקושי הגעתי לעבודה.

עמי, חבר טוב ואהוב, היה בחניה כשהגעתי והוא זה שעזר לי להגיע למשרד ואף הביא לי משהו לכאבים (עמי, זה הזמן לספר לי מה זה היה...?) שלקחתי במטרה להרגיע את הכאב הנורא רק כדי לחזור הביתה. אכן, יום עבודה לתפארת.

רק כשעתיים מאוחר יותר (טוב, עמי, כנראה זה לא היה משהו כזה מוצלח, אז לא חייבת לדעת מה זה היה...) הרגשתי שאני מסוגלת לחזור הביתה. לא שהייתי במצב של לרוץ ולקפוץ אבל הגעתי הביתה, ישר למיטה, עד לשעת התור שקבעתי לרופאת המשפחה שלא ממש מכירה אותי כי אני לא הולכת בשביל דברים קטנים.

רק העובדה שקבעתי תור לרופאה היתה סימן נוסף לכך שאני כנראה באמת חולה, שזה לא פסיכוסומטי כמו שחשבתי, שנשברתי מהכאב הזה שלא מרפה ולו גם לכמה דקות של שקט.

בערב הגעתי לרופאה שראתה מיד עד כמה אני כאובה, והיא שלחה אותי למוקד לקבל זריקות נגד כאבים ומסטול באופן כללי, והנחתה אותי לקבוע תור לאורתופד, כי בנוסף לכאב הראש, לא יכולתי להזיז את יד ימין מהכאב.

מוקד מכבי. צריכים לעבוד על הנקודות, אבל בחומרי הרגעה הם ממש טובים

חזרתי הביתה במצב של סמרטוט שקצת פחות כואב לו, ובמשך יומיים נוספים בקושי הרמתי את עצמי מהמיטה, ואם הרמתי, זה היה לספה ולהיפך, אבל מה שממש הטריד אותי זה שהיתה החמרה בכאב ותוספת של בחילות.

כתבתי לרופאה והיא הנחתה לשתות מים לבחילות, ללכת לאורתופד ונתנה הפניה למוקד האחיות לקבל עוד זריקות ועירוי נוזלים במקרה של החמרה נוספת.

האורתופד אליו הלכתי למחרת, בעיקר לשם הפרוטוקול, נתן משככי כאבים אחרים/נוספים וימי מחלה.

כשיצאתי ממנו ביקשתי מיניב שיסע למוקד. שמשהו לא טוב קורה, ואין לי עם מי לדבר, אולי שם יהיה...

למרות שהיה קצת מוקדם נסענו לשם, הגעתי ראשונה. העדפתי לחכות שם באיזו פינה שקטה ולא להתמודד מאוחר יותר עם אורות, רעש והמולה.

כאב הראש היה כל כך חזק שלא יכולתי להתמודד עם הבלאגן האופייני למוקד הרפואי.
לא יכולתי לראות או לשמוע אנשים ואת הרעש שהם עושים (אני מכירה לפחות אחת שתגיד שזה מצב קבוע אצלי, אבל לא, זה לא דומה לזה אפילו...).

הייתי ראשונה. תוך חמש דקות מהרגע שנכנסתי לרופאה, הייתי בחוץ עם הפנייה למיון. הרופאה שם אמרה שחבל לבזבז את הזמן בבדיקות במוקד, ושעלינו ללכת לבית החולים במצב הזה, מה שבאותו הרגע נראה לשנינו קצת היסטרי ולחוץ כי, בכל זאת, נכנסתי על הרגליים, אני לא גוססת, וכל מה שאני רוצה בעצם זה משהו להפסקת הכאב הנוראי הזה...

כשש שעות מאוחר יותר, במיון, היה ברור לשנינו שהרופאה במוקד כנראה צדקה. הייתי במצב של תשישות, מעולפת מכאב, לא מסוגלת לפקוח עיניים או לומר את שמי 😢.

זוכרים שלא רציתי להתמודד עם הרעש והבלאגן האופייניים למוקד הרפואי?

אז קיבלתי אותם בהמתנה במיון, אני מניחה שאומנם במינון נמוך כי מראש הלכנו לבית חולים שידענו שהוא פחות עמוס, בדיוק מהסיבה הזו, אבל זה לא נחסך ממני.

זה התחיל במשפחה שהתיישבה צמוד אלינו ושלפה מהתיקים פיתות עמוסות סלטים ושניצלים לכולם, כאילו בכניסה היה כתוב "גני יהושע" ולא "מיון רפואי". כולם בלסו את הפיתות להנאתם, תוך ניהול שיחה ערה על חוויותיהם המשפחתיות, וכל זאת בצמוד אלי, עם הבחילה העזה וכאב הראש הנוראי שרק החמירו עם ריח הסלטים שבפיתה ורעש הליהוג.

לא היה לאן לברוח, גם לא היה כח.

כשהפיקניק הסתיים, הם פשוט קמו ונסעו הביתה, לתדהמתנו. לא חיכו לאיש, איש לא חיכה להם, כלום.

מקומם לא נשאר פנוי ושקט ליותר מדקות ספורות...

מהר מאוד הגיעו לשם זוג, והבעל, שלא סתם את פיו לשניה, טרף את שאריות מוחי באמהרית שוטפת ונמרצת...

ואז קראו לנו פנימה והתחילה סדרת בדיקות להערכת המצב.

תוצאת בדיקת ה - C.T שעברתי זיכתה אותי בעירוי אנטיביוטיקה ובאשפוז במחלקת א.א.ג.

עירוי ראשון בדרך אל השקט המיוחל...

זוכרת לילה ובוקר מעורפלים, עם בדיקות ורופאים שמדברים איתי ואין לי מושג מה הם רוצים, כי אני רק רציתי את השמיכה עלי, מגבת על הראש, חושך ושקט, שקט וחושך...

בצהרי היום למחרת הועברתי למחלקה הנוירולוגית. לא הייתי במצב תקשורתי או תפקודי בעליל... ביקשתי חושך (פולניה או לא פולניה?), ביקשתי שקט, ולא היה. לא מזה ולא מזה.

אחה"צ, מה שזה לא היה החמיר והתחילו הקאות. היה רע לתפארת.

היו יומיים זוועתיים מהסוג שלא חוויתי מעולם. הרגשתי שבר כלי, צל של משהו כבוי וכאוב, למרות כמויות מטורפות של משככי כאבים ואנטיביוטיקה בעירוי בלתי פוסק שהתחיל כבר במיון, אבל היה נדמה ככוסות רוח למת, או למתה, במקרה הזה...

בלילה נלקחתי ל-C.T נוסף, שני בתוך 24 שעות, כאשר הסניטר שהוביל את המיטה במסדרונות, במעברים ובמעליות של בית החולים בדרכו למכון ה - C.T לא פספס אף דלת, משקוף או מהמורה שאפשר להתנגש בהם כאילו הוא נמצא במתחם המכוניות המתנגשות בלונה פארק, ועליו להתנגש עכשיו בכל מה שנקרה בדרכו וגם במה שלא...

עכשיו דמיינו את כל זה כשאתם על המכונית המתנגשת שלו עם כאב ראש מטורף ובחילות. כיף זה לא היה.

בכלל, העניין הזה של שירותי ההסעות של הסניטרים בבתי החולים נראה בעינינו כמו UBER או GET TAXI, רק בלי האפליקציה 😜

יש להם מונית גדולה (מיטה), יש מונית קטנה (כסא גלגלים), וכל מה שנשאר זה להזמין ולומר להם יעד ושעת הגעה...

למרות הערכתנו הרבה לשירות המסור, אנחנו מקווים שלא נצטרך להשתמש בו עוד לעולם!

ואז, עוד יום חולף, וכלום לא משתנה ומחליטים על בדיקת ניקור מותני כדי לשלול דלקת קרום המוח.

הדבר היחידי שמעודד בהחלטה כזו זו העובדה שמישהו חושב שיש לך מוח וששווה לבדוק מה קורה בו, אבל בזה זה נגמר.

אין משהו טוב לומר על הבדיקה הזו, וזו יכולה להיות הסיבה לכך שעשו לי אותה 3 פעמים, כדי שאולי בכל זאת אמצא בה משהו טוב...

אז זהו, שלא.

אחרי שלושה נסיונות כואבים במיוחד, ובעיקר כושלים, שגררו סשן מלבב של ערפול הכרה, ודקה לפני ביצוע הניסיון הרביעי הוחלט להפסיק את הכיף ולנסות שוב למחרת, כשאתאושש, והפעם כשרופא בכיר מבצע את הבדיקה ולא מתמחה.

לו יכולתי להרים את עצמי מהמיטה, הייתי נמלטת על נפשי באותו היום, אבל לא יכולתי, פשוט לא יכולתי, במיוחד עכשיו, כשנוספו לכאבי הראש גם כאבי גב.

מכירים את הבדיחה על ההוא שכאב לו הראש כל כך וכשהלך לרופא קיבל ממנו בעיטה, וכשהוא שאל את הרופא למה עשה זאת כי עכשיו כואבת לו הרגל, אז הרופא ענה שעשה זאת כדי שלא ירגיש את כאבי הראש... ?

אז כזה, אבל בממש כואב, ובכלל בכלל לא מצחיק.

נשברתי 2. מנטלית בעיקר, כי פיזית נשברתי כבר כמה ימים קודם...

קיבלתי מגוון רחב של משככי כאבים בכל מיני וריאציות. בעירוי, בזריקות ובמקרים של הכאבים הקלים יחסית נהניתי גם מאופטלגין נוזלי שטעם השקט שבא בעקבותיו התעלה על טעמו המר והבלתי נסבל בעליל.

עוד אחד בדרך אל האושר...

היו גם הזיות, בעיקר בלילות, ולדעתי הן היו קשורות למשככי הכאבים החזקים שבאו בגרסת העירוי.

בלילות הראשונים ראיתי דברים ממשיים ביותר, ויחד עם זאת ידעתי שאני לא חולמת ושאינני ישנה בכלל. לפחות לא במובן הטוב של המילה.

ראיתי ערימת כיסאות עץ נטושים בגובה של בניין רב קומות, ראיתי ערימה של נחשי קרמיקה שחורים בוקעים מתוך קדירת ענק בצבע שחור, ולילה אחד בכלל ישנתי בהיכל מפואר על מיטת אפיריון...

כל אלה, כמובן, מראות הגיוניים לגמרי 😜 , במיוחד כששוכבים כבר כמה ימים מול קיר בצבע קרם קודר ומשעמם בלי אף נקודת צבע שמחה עליו לרפואה...

הקיר שלי ואני בעוד לילה נטול שינה

נוסף על כל אלה, היה באחד מחדרי המחלקה מאושפז מבוגר שבכל לילה, מחצות בערך ועד לפנות בוקר, היה צורח H-E-L-P...

בלילה הראשון עוד הייתי בטוחה שזה חלק מההזיות שלי... רציתי גם לצרוח, רק שלא היו לי כוחות...

כשהוא התחיל לצעוק HELP ME ו OHHHH GOD, הבנתי שההזיות שלי לא כאלה מפותחות, ובטח לא באנגלית, אז רק רציתי לצעוק להם ש"מה שאתם נותנים לו, תביאו לי גם..."

לא צעקתי, למרות שרציתי שמישהו יציל אותי מהצונאמי הזה ששטף אותי...

שקט, לילה, כולם ישנים, רק אני, שמשון ויובב ערים...

אחרי בדיקת הניקור המותני הנוספת שנערכה ביום המחרת שללו דלקת קרום המוח, מהזן החיידקי לפחות, ואישרו שהמוח שלי תקין (מיד ביקשתי אישור כתוב, תמיד טוב שיש אחד כזה בכיס, לא?)

בדיקת מומחה א.א.ג בפעם השנייה שללה סינוסיטיס באופן סופי, וכך נשארתי חסרת אבחנה ממשית, למרות מה שראו ב - C.T.

ולמרות שלרופאים לא הייתה אבחנה חד משמעית לגבי מקור הכאב, בשמונת ימי האשפוז האלה היו לי, באופן אישי, אבחנות אחרות... תובנות שהתגבשו מעצמן, מהמצב ומדברים ששמעתי מנשים חכמות שם במחלקה.

הבנתי שאנחנו חיים במירוץ מטורף שבעצם אין לו תכלית ממשית. כלומר, יש, לחלקו לפחות, אבל כשאתה נופל מהמירוץ, מכל סיבה שהיא, בעיקר כאשר מדובר בבריאות שלך שקורסת פתאום, אין למירוץ המטורף הזה ולהישגים שלך ממנו שום משמעות. כלום. פשוט כלום!

שום דבר כבר לא חשוב, וכל מה שרוצים אחרי הנפילה זה לקבל את השגרה בחזרה.

הכל, לכאורה, מסתכם בהבל הבלים, אבל היי, הבל ההבלים הזה זה בדיוק מה שעושה לנו טוב בכל יום מחדש. זה מה שמניע אותנו, אז למה לא בעצם אם זה מה שעושה לנו טוב?

אז מה עושים?? שאלה טובה שאני עדיין לא יודעת בוודאות את התשובה לה...

הבנתי שיניב זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. לא שאי פעם חשבתי אחרת, אבל כזה עוד אף פעם לא היה לנו.

הוא דאג וטיפל ואהב והלך וחזר ועשה כל מה שצריך כדי שיהיה לי טוב בתוך הכאוס הזה שנקלענו אליו, וכל זה תוך טיפול בילדים ובבית במקביל.

יניב הוא ההוכחה לכך שלא צריך חופשה מפוארת ובית מלון מרשים כדי להראות אהבת אמת מהי.

את יום הנישואין העשרים שלנו "חגגנו" בשפל כאוב במיוחד, בחדר הכל כלול (גם מה שלא רוצים) במחלקה הנוירולוגית, בלי נוף לים ובלי פרטיות, ולמרות הקושי שלו (שבטוח היה למרות שלא אמר לי) הוא לא התלונן לרגע. ההיפך הוא הנכון! הוא זה שעודד וחיבק וחיזק והחזיק את היד ברגעים הקשים, והיו כאלה,  והכל ברוגע ובשלווה האופיינית לו, וכמובן באופטימיות הנצחית שלו.

ואגב הכל כלול, אני לא יכולה ממש לומר שאכלתי בבית החולים, פשוט כי לא אכלתי באופן כללי, בלי קשר אליהם, אבל אני כן יכולה לומר שממה שראיתי, בימים שראיתי, האוכל שם היה בסדר גמור. אני הסתפקתי לרוב בעירוי.

ארוחת בוקר, צהריים וערב

הבנתי שלא צריך לחכות עד שהסוללה שלנו תגיע לאפס אחוזי טעינה, ואסור להתעלם מההתראות של הגוף. 
צריך לעצור לפני, הרבה לפני, כי אותנו הרבה יותר קשה לתקן...

לא יודעת אם זה היה מקרי או לא, אבל בבוקר היום בו אושפזתי יניב שם לב שמערכת המולטימדיה ברכב שלי שבקה חיים והפסיקה לעבוד פתאום, מבלי שהיו לה אי אילו בעיות קודם.

בביקור קצר אצל מתקין מערכות ותמורת כמה שקלים היא הוחלפה במערכת חדשה.

בזמן האשפוז ביקשתי מיניב שיבדוק עם מתקין המערכות אם הוא מחליף מערכות מולטימדיה גם לבעלי הרכב באותה הקלילות, כי אם כן, אנו עוזבים הכל ובאים אליו...

הבנתי שאסור לאבד הכרה או להיות בערפול חושים כששואלים את הבעל שאלות שקשורות למשקל שלך... 😜

באיחור של שישה ימי אשפוז וכ- 2 ק"ג פחות ממה ששקלתי כשהגענו לביה"ח (שגם זה לא היה יותר מדי), גיליתי שאהוב ליבי, מחמל נפשי,פרגן לי עשרה (כן, 10) ק"ג נוספים ונדיבים למשקל.

אמרתי לו שבסיטואציות מסוימות זו עילה קבילה לגירושין, אבל למזלו אין לי כוח להתגרש, אז אני נשארת...

הבנתי ש"אין כמו בבית" זו בכלל לא קלישאה, ומי שיגיד לי אחרת ושעכשיו אני קיטשית להחריד, מוזמן להתאשפז בבית החולים ליום-יומיים-שמונה עם הכל כלול ואז לחשב את קלישאותיו מחדש.

בכלל, בלילה האחרון בבית החולים (כך קיוויתי וכיוונתי לפחות) הרגשתי כמו שמרגישים ביום האחרון של טיול גדול, גם המהנה ביותר שיכול להיות, ופה לא היה מהנה  ב-כ-ל-ל, כשאתה מגיע לשדה התעופה וכולך מכוון מטרה אחת בלבד - הביתה!!

בבוקר, אחרי עוד לילה נטול וטרוף שינה, יניב ארז לבד, אני קמתי, התקלחתי וחיכיתי לשלב הבידוק (ביקור הרופאים), רק כדי לקבל את הבורדינג פס (מכתב השחרור הנכסף) לטיסה הכי חשובה שהיתה לנו עד כה הביתה..

דווקא בבוקר זה, מכל הבקרים, מרפי הגיע והבידוק התעכב עד לשעות אחה"צ המאוחרות, אבל היי, קיבלתי בורדינג פס!

אחרי שמונה ימים איטיים במיוחד, כאשר חלה הטבה בכאב הראש ובשלל תופעות האושר שחוויתי, שוחררתי מבית החולים, נטולת אבחנה חד משמעית למקור הצונאמי ששטף אותי, אבל בהחלט במצב תפקודי ונטול כאב כמעט לחלוטין.

עכשיו אני בבית, ואולי כשהפוסט יתפרסם כבר אחזור לעבודה, אבל אני משלימה המון שעות שינה ושקט, שני דברים שחסרו לי כל כך במחלקה.

לא יודעת אם זה היה בגלל שהייתי בחדר שלפתחו שכנה תחנת האחיות, אבל היה שם רעש ללא הפסקה. של הכל...  מכשירים, אנשים, טלפונים, מערכת ההתראות שבתחנת האחיות, וכל מה שעושה רעש שתעלו בדעתכם...

אולי כאב הראש הנורא חידד את כל הרעשים ואולי לא, אבל הרגשתי כאילו המיטה שלי נמצאת על רציף בתחנת רכבת השלום בצהרי היום, כל היום... והלילה...

אני עדיין תשושה, עדיין עם קצת כאבים, אבל ברמה אחרת לגמרי. נסבלת. כזו שניתנת לחיסול באופטלגין אחד או שניים.

מקווה שעוד כמה ימים גם זה יעלם ואחזור להציק לכם 😊.

הפוסט הזה נכתב בהמשכים, על פני ימים רבים וכתיבתו לוותה בהרבה דמעות, אבל הרגשתי שאני חייבת לכתוב אותו. חייבת לשחרר את זה ממני, להוציא את זה כדי לאפשר מקום נקי וחדש לדברים טובים שיבואו, או לפחות אני רוצה להאמין שכך יהיה.

אז זהו, הוא נכתב, תם ונשלם, ומקווה שזה לא יחזור עוד לעולם!

הייתם טובים אלי, אבל שלום, אני בורחת, ואני לא רוצה שתלוו אותי הלאה...

תודה לכל מי ששאל והתעניין וכתב ודאג, וגם סליחה על שלא עניתי בעצמי. לא יכולתי להישיר מבט אל מסך הטלפון, אז לא פתחתי אותו בכלל יותר משבוע, לא יכולתי גם לכתוב ועוד יותר מזה, לא היו לי כוחות לדבר...

חייבת לציין שאני חושבת שיניב עשה עבודה טובה גם בתור הדובר שלי/עונה בשמי לשיחות ולהודעות שהיו בטלפון שלי, למרות שיש בהחלט מקום לשיפור בעניין, אבל מעדיפה שלא להזדקק לשירות מהסוג הזה יותר בעתיד, מכל הסיבות שפורטו לעיל...

אה, ומשהו קטן לסיום?

בית חולים זה רק בסדרות.

בסדרה אתה נכנס לבית החולים מפורק וכאוב, ויוצא ממנו נוצץ, מחייך ועם תוספות 😜 .

במציאות זה ממש לא כך, מבלי לזלזל אפילו לרגע בעבודת הקודש הקשה של הרופאים והאחיות.

לא הייתי מחליפה איתם לרגע!
טוב, גם לא איתי...

שנהיה בריאים תמיד ❤

יעלי.

20 comments :

ayalawein אמר/ה...

וואו. תרגידי טוב באמת העיקר הבריאות זו לא קלישאה.
מחכה לראות את הבית שלך היפים.

ayalawein אמר/ה...

*את התוצרים של היפים. (למקלדת שלי יש חיים עצמאיים.

פיסטוק אמר/ה...

בריאות טבה

שרון רותם אמר/ה...

וואי יעלי, כמה מטלטל.
מקווה שהכל מאחוריך, שזו אכן היתה קריסה מעומס ולחץ ושאת חוזרת לשגרה שלך כשאת חזקה וחכמה יותר.
רק בריאות! זו לגמרי לא קלישאה. עם כל השאר אפשר להתמודד.
זה הפוסט הראשון בבלוג כלשהו שאני קוראת מזה שנים .... כתבת כהרגלך כל כך נוגע עם השנינות וההומור הנפלאים שלך, אי אפשר היה לעצור.
שולחת חיבוק חזק ונשיקה

NIGERIA אמר/ה...

עצוב לי מאוד לקרא שהיית צריכה לעבור חוויה קשה כזו זה רגעים בחיים שהכול נעצר ובאמת מבינים מה חשוב באמת ונהיים קשובים לעצמינו כנראה שזה הדגלים האדומים בחיינו ומעריצה אותך על חוש ההומור והציניות המצחיקה שהצלחת להפיק למרות מצבך מקווה לשמוע ממך עוד רק סיפורים מדהימים

Unknown אמר/ה...

וואו.
מפחיד.
וכן, מעורר מחשבות (אני לגמרי מאלה שלא יודעים לנוח).
בסוף הבינו מה יש לך???
תרגישי טוב, רק בריאות!!

תלי אמר/ה...

����עם כל זאת, שאהבתי לקרוא את הסטורי שלך, מבקשת אני ממך, הורידי הילוך, תאהבי את עצמך ושנמשיך להנות ממך, מן הסיפורים והאומנות שלך!!!

Michal Peled אמר/ה...

כמה קשה מה שעברת - טוב לשמוע שאת בטוב
לא נתקשרתי כדי לא להציק אבל דאגתי מאד והוספתי את שמך לתפילות
אתמול כשעשית לי לייק העלית לי חיוך ענק על הפנים כי כך הבנתי שחזרת לעצמך
:)

שחר אמר/ה...

לפני ארבע שנים גם לי היו כאבי ראש נוראיים שלא הפסיקו כמה ימים. הבן שלי עבר ניתוח להורדת האשך אז חשבנו שזה בגלל זה. אבל הניתוח שלו עבר וכאב הראש נשאר. הגעתי למיון וגם לי עשו CT וסטאז'ר עשה לי 3 פעמים ניקור מותחי שאחריו הרגשתי הרבה יותר גרוע. בסוף הגיעו בבית חולים למסקנה שפשוט התיבשתי. בחורף אנחנו שוכחים לפעמים לשתות מים. את שותה מספיק?

גילת אמר/ה...

יעל היקרה מאוד,
אם לא היית קיימת-היה צריך להמציא אותך. חד משמעית.
יש לך חוש הומור בריא וזה כבר חתיכת הישג בריאותי! הרסת אותי עם החלומות שחלמת :) צחקתי בקול!
רפואה שלמה ומהירה!
ושתחזרי מהר ככל האפשר להבלי ההבלים שעושים לך ולנו טוב על הלב והנשמה❤️
אוהבת ומעריכה! גילת א.

חתולי8 אמר/ה...

נשמע חרא מרוכז. העיקר שאת מרגישה יותר טוב ונמצאת בבית. וכן, חובה להוריד הילוך.לא אכתוב כאן עוד קלישאות חוץ מזה שאני באמת נורא אוהבת אותך ואשתדל לדבר איתך כשתוכלי. <3

Unknown אמר/ה...

יעלי רק בריאות
נהנתי לקרוא במיוחד שיש לך גם הומור בכתיבה
שמחה שאת בבית ונחה ,קחי את הזמן להתמלא בכוחות חדשים.
הדבר היחיד שקופץ לי בעין זה שלא נתנו תשובה למה שקרה לך.
מאחלת לך בריאות חוזק וחזרה למוטב ולנקודות שאת כל כך אוהבת.
חיבוק❤💋

Unknown אמר/ה...

יפה שלי ! מכירה את הפרטים עוד לפני הפוסט. מזכירה לך שוב ושוב ואישה זאת עד קץ הימים, לעצור, לנשום ולהיות בפרופורציות! אחרת צונחים ואני הדוגמא הטובה לכך....
אוהבת מליונים!!!!! רותם

yael danziger אמר/ה...

יקרה,
הכתיבה שלך כמו סיפור מעולה. קולחת, מעניינת, מרתקת וגורמת לרצות לקרוא עד הסוף.
מאחלת לך בריאות תמיד, המוון בריאות (!)שקט ושלווה ושמחה ואור ומידתיות בחיים.
את אדם מאיר, מאחלת שרגע לפני חנוכה, במשיכי בזה גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים.

נטע דביר אמר/ה...

יעלי האהובה!
איזה פוסט מטורףףףף
כאבתי איתך והסחתי דמעה איתך :(
שתדעי רק ימים צבעוניים והרמוניים ❤️

כספית אמר/ה...

קראתי בנשימה עצורה ויעלי, אמאלה! חוויה נוראית מידי וארוכה מידי וכמה טוב שיצאת ממנה ושזה מאחוריך! בריאות ואהבה!!!

KmoRakefet אמר/ה...

איזה סיפור 🤦❤️❤️❤️❤️

Unknown אמר/ה...

הרבה בריאות יעל.
שמרי על עצמך,את הכי חשובה ! תקשיבי לאותות שהוא משדר לך ותני לו את המנוחה לה הוא זקוק.
מאחלת לך חיים טובים ומאושרים.

efrat אמר/ה...

הרבה בריאות!!! נשמע חוויה קשה ומטלטלת. שמרי על עצמך

Unknown אמר/ה...

הרבה בריאות !סיפרת לנו מה שעבר אליך עם הרבה הומור למרות הכאב
...כמה כח יש לך ! מאחלת לך החלמה מהירה וטוב לשמוע ממך שוב !!!!