הרהורי כפירה במחשבות על תפירה

למרות שאני עוסקת במגוון של תחומי אומנות, תפירה, משום מה, היתה תמיד מחוץ לתחום עבורי, ולמי שממלמל עכשיו ש"רק לפני שבועיים היא תפרה חתול" אני אומרת שתפירת חתול מזוג גרביים לא נחשבת בעיני כ"יודעת לתפור". לא יודעת למה, ולא שאני לא רוצה לדעת לתפור (להיפך, הייתי רוצה מאוד...), אך הרצון הזה נשאר בגדר רצון בלבד, ללא שום ניצוץ שיניע אותו הלאה. מדי פעם, כשאני רואה בדים יפים, חולפת בי המחשבה ש"הלוואי והייתי יודעת לתפור", אבל, כאמור, היא חולפת וזה עובר לי. מה שלא עובר לי, זה האהבה למכונות תפירה ישנות, עתיקות כאלה, עם קילומטראז' גדול של תכים מכל הסוגים.

את הראשונה רכשתי ביד2 לפני כחמש שנים. מצבה היה רע לתפארת. היא היתה זרוקה הרבה שנים בגינה מוזנחת, חלקה אף היה נטוע באדמה, כנראה מרוב יאוש על אחרית ימיה...

אבל אותי זה לא הרתיע. רציתי רק את רגלי הברזל היפות (והחלודות..) שלה במטרה לעשות מהן בסיס לשולחן פסיפס שהתכוונתי ליצור בעצמי, וכל היתר לא היה רלוונטי. כשהגעתי הביתה, התמונה השתנתה. פתאום, למרות מצבה הרע, ראיתי בה משהו יפה ואצילי, משהו שגרם לי לרצות להשיב לה את נעוריה, ולחדש את ימיה כקדם. חשבתי לעצמי שמכסימום, לא יצליח לי ואחזור לתוכנית המקורית של שולחן הפסיפס...

מה אומר ומה אגיד, המלאכה לא היתה פשוטה בכלל.
החלודה היתה בכל מקום. בעצם, היתה שם חלודה יותר ממכונה...

את חלקי הברזל והמתכת שייפתי עם הרבה סבלנות וה-מון צמר פלדה.
ושייפתי ושייפתי ושייפתי ושייפתי ושייפתי....
בשלב שבו כבר לא נשארו לי אצבעות, הברק חזר אל חלקיה הקשישים. אחרי עבודת הניקוי של החלודה, העבודה על שולחן העץ כבר היתה החלק הענוג שבעניין. שיוף קל, לכה חדשה בגוון המקורי ו...זהו.

והיא יפה, והיא אצילית, כנראה כמו פעם. ואפילו מצאתי שמוטבע עליה מספר סידורי של זינגר, ובחיפוש באתר העולמי שלהם, גיליתי שהיא יוצרה בשנת 1890!! מה עוד אני צריכה לבקש, אה? (אה, כן, נזכרתי - לדעת לתפור...).

אין לי תמונת "לפני" מכיוון שלא חשבתי בהתחלה שיהיה "אחרי". היום אני קצת מצטערת על כך, אבל לא נורא, העיקר שה"אחרי" נראה כמו שהוא נראה:

את המכונה השנייה רכשתי לפני כמה חודשים, שוב ביד2, לא כי הייתי צריכה, אלא כי לא יכולתי לעמוד בפיתוי (ע"ע "חייבת" בפוסטים קודמים...). במקרה הזה, המטרה היתה שונה. רציתי להפוך את השולחן של המכונה לשולחן כתיבה. כשראיתי אותה, מצב העץ של השולחן לא היה מבריק (תרתי משמע) ומלא בקילופים ובפיצוצים בעץ. בנוסף, לא היה מכסה למכונה, ובשולחן היה בעצם חור מלבני באמצע. למרות זאת, לאחר מחשבה קצרה (מאוד קצרה, אני חייבת לציין :-)), החלטתי להמר שוב במחשבה שמכסימום בזבזתי מאתיים ש"ח...

העבודה כללה קילוף שאריות ציפוי העץ המקורי, שיוף מסיבי, ניקוי חריצים והתאמת מכסה חדש בעזרתו האדיבה של רפי, חבר טוב ואומן בחסד בפני עצמו שמבין היטב את גחמותיי בנושא שיפוצים ושיחזורים. רפי - קבל עם ובלוג - תודה!!

הצבע שנבחר הוא תכלת עדין ונעים לעין.

כיאה לשולחן כתיבה מסודר, התווסף לו כסא שעבר צביעה מחודשת באותו הגוון בתוספת כרית איקאה בגוון אדום עז.

והמכונה? עדיין בפנים, אולי פעם אלמד גם לתפור...

נ.ב.
הפוסט מוקדש באהבה רבה למיכל פ. ולכל מי שמאמינה שפעם גם אלמד לתפור, וזו ההזדמנות להודות לכולם על התגובות המפרגנות שקיבלתי בפוסט הקודם על תפירת החתולים.

נ.נ.ב.
למי שעומד לה על קצה הלשון לומר - "תופרת, תופרת, אבל למה היא חופרת?" אני מבטיחה שלא אציק יותר בנושאי תפירה בזמן הקרוב.

נ.נ.נ.ב
סתאאאאם, לא יכולה להתחייב. אולי מיכל תארגן סדנת תפירה של שפנים..?