זזים

עברנו דירה, וזה לא פשוט לעבור דירה, לפחות לא כמו שחשבתי שיהיה.

בדימיוני העשיר (שמסתבר בדיעבד כיותר מדי עשיר...) ראיתי אותנו בבית החדש, שלושה ימים אחרי המעבר, מרחפים על גלי אושר והנאה מהמרחב החדש, מהבית הכיפי ומשלל ההנאות שהוא מציע. ראיתי אותי יושבת בסטודיו החדש שלי ויוצרת כמו שמזמן לא יצרתי, וכולי אושר והגשמה של חלומות שהיו כמוסים עד כה. ככה לפחות דימיינתי את קורותינו שלאחר המעבר.

מרפי, כך מסתבר, דמיין זאת אחרת.
זכותו, אני לא אומרת שלא, אבל למה להרוס את הדמיון שלי, למה?

כל מה שיכל להשתבש השתבש, ועדיין ממשיך להשתבש בדרך הכי שיבושית שאפשר להשתבש בה. אני מניחה שהמשפט התקני הזה מסביר הכל, אבל אם אתם ממש מתעקשים, אז גם אפרט.

זה התחיל בחברת ההובלות שהזמנו להובלה כולל אריזה. הם זכרו שדובר גם על אריזה, אבל ביקשו שבכל זאת נעזור להם כי "יש לכם הרבה דברים...". בוקר טוב, אמרתי, למרות שהיה כבר צהריים, ראיתם את כל ה"הרבה דברים" האלה שבאתם לערוך הזמנה, לא? ראינו, הם ענו, אבל נשמח אם תעזרו...

מהר מאוד ה"תעזרו" הזה הפך ל-הם פותחים ארגזים, אנחנו אורזים, הם סוגרים עם דבק ומעלים למשאית. ככה זה נמשך יומיים שלמים עד השעות הקטנות.

יומיים הזויים, ארבע (כן, ארבע..) משאיות, ובית אחד שצריך לפרוק בו את הכל.

בתום היומיים האלה, המובילים נמלטו על נפשם בהבטחה שלא ישובו אלינו יותר להעביר אותנו דירה אם נצטרך (בחיי, אני לא צוחקת...), ולא כי אנחנו לא נחמדים, אלא בגלל כמות החפצים שלנו. הם מעדיפים זוגות ללא ילדים, עם מינימום רכוש, כך הוא אמר..

כמובן שהם הלכו רק אחרי שחבטו את המקרר בסורג המעקה לצורך עיצוב מחדש של הדפנות שלו, שיפשפו את שולחן הסלון במדרכה כדי שיקבל טקסטורה חדשה, וסדקו את המיטה החדשה של הילדה כדי שהיא תשתלב יפה עם שאר החפצים שקיבלו יחס מועדף.

מנשה, בחיי שאתה איש טוב, תבוא לקפה פעם, בלי המשאית והארגזים...

ואז התחיל שלב הפריקה הגדול ומצעד הטכנאים בבית להתקנת כל מה שצריך ע"מ להיות מחוברים באיזשהו אופן לציויליזציה. מתקן מים, גז והשילוש הקדוש - טלויזיה, טלפון ואינטרנט.

מתקן המים החליט למרוד רבע שעה לאחר שהמתקין הלך והציף את הבית במים מטוהרים בחסות קיבוץ נתיב הל"ה. ביומיים שחלפו עד להגעת טכנאי החירום (יומיים, חירום, צמד מילים שנאמרות בנשימה אחת בשירות הלקוחות של החברה מבלי להבין את האבסורד שבאמירתן יחד), שאבנו מים במקביל לפריקת הארגזים.

חברת הגז דווקא היו בסדר, רק שאנחנו איבדנו בהעברה את המבערים של הכיריים, כך שלא ממש יכולנו לבדוק אם הגז עובד. למי שדואג, המבערים נמצאו לאחר יומיים בארגז שהיה כתוב עליו "כללי - לא חשוב" בכתב ידו הענוג של הגבר בבית.

בעוד אנחנו מנסים לכבות שריפות (אולי יותר נכון במקרה הזה להגיד להדליקן...), גילינו שהמזגן החדש, שלא עבד יום אחד בחייו, החליט גם הוא להצטרף לצד של מרפי וסירב לשתף איתנו פעולה. מיד הוזמן המתקין שהסביר לנו שהוא עמוס ואולי בערב הוא יגיע..  הלחות היתה, ועדיין, מטורפת, והטמפ' בבית עומדת על 35 מעלות בממוצע בשל עומס החום הכבד ששורר בשבוע הנוכחי.

מאז עבר שבוע ואנחנו עדיין נטולי מזגן בשל תקלה מהותית שנתגלתה, ויש צורך בהתקנה מחודשת של כל המערכת...

 היצירתיות, מיותר לומר, נמוגה מחיי כמו הגז שהתפוגג לו מצינורות המזגן, ואני עדיין ממתינה לשובה, כמו שאני ממתינה לשובו של איש המזגנים. ואולי זה הזמן והמקום לומר - מ..מז..מזג..מזגן כדי לקרב את בואו, כמו שמאמיניו של ר' נחמן מברסלב גורסים שאמירת המשפט נ..נח..נחמ..נחמן מאומן תקרב את הישועה לעמנו במהרה בימינו, אמן...!

קיטרתי קשות וחפרתי לכם, אבל הייתי חייבת לעשות את זה, בעיקר כדי לפרוק, כי עמוס לי ומעיק ואני צריכה את היצירה שוב בחיי כדי לנשום. השבוע, כשמצאתי קצת פנאי לחשוב על החלפות עתידיות שהתחייבתי אליהן, הבנתי כמה אושר גורמת לי היצירה, כמה אויר היא מפיחה במפרשי חיי, וכמה היא חסרה לי עכשיו.

חוץ מזה, על הדרך, אולי גם מרפי יקרא את זה ויחזור למקום שממנו הוא בא כי לדעתי היה לו הספק יפה עד עכשיו והגיע הזמן להתקדם. אה, מרפי? מה דעתך?

ועכשיו, הרי אי אפשר פוסט נטול תמונות, אז אצרף הצצה זעירה לפרוייקט השיפוץ האחרון שלי שמיועד לסטודיו ונעשה לפני שלושה שבועות ואני מאוהבת בו קשות. מבטיחה פוסט נפרד עם תמונות מלאות.

ואסיים באיחולים לעצמנו שבאלה בלבד יסתכמו צרותינו, ושהן יפתרו במהרה ועל הצד הטוב ביותר, ושכל מה שדימיינתי למעלה יתחיל בקרוב.

יעל.