שבע

עורכת הדין בת שבע. האמת היא, שלפי מספר דיוני "הצדק לאן" הנערכים בביתנו מדי יום בהנחייתה הראשית ניתן לחשוב שהיא בת שלושים לפחות כשברזומה שלה יש סטאז' מרשים כתובעת במשרד עורכי הדין הגדול ביותר במדינה. אבל לא, היא בת שבע בלבד, והיא מדהימה והיא שלנו, והפוסט הזה מוקדש לה באהבה רבה, למרות שלרוב היא בצד של התובע ואני נמצאת בדרך כלל בצד הנתבע...

את אהבתי לעיסת הנייר אפשר לומר שאני חייבת לה. ניסיתי את זה קודם, באופן זניח, בעיקר כי בא לי פתאום משהו, אבל ההריון שלה היה נקודת ציון משמעותית בתחילת הדרך שהביאה אותי עד הלום.

זה התחיל בביקורת שגרתית אצל רופאת הנשים בסוף החודש החמישי להריון, ביקורת ממנה יצאתי עם הפנייה דחופה לאשפוז במחלקה להריון בסיכון גבוה. הייתי בטוחה שהרופאה קצת היסטרית, אז הבטחתי לה שאלך לבית החולים בעצמי כיוון שהאופציה של אמבולנס שהיא רצתה להזמין נראתה לי הזויה ולא תואמת את מצבי הבריאותי באותה הסיטואציה...

נסענו לבית החולים, שם הוחלט לאחר כבוד לאשפז אותי "ליום-יומיים השגחה". קיבלתי חדר, בלי ג'קוזי אומנם, אבל עם נוף לבסיס הצבאי הסמוך ונקודת תצפית טובה על הדגל במסדרי הבוקר. לא אבוש ולא אסתיר, התאים לי. פתאום, באמצע החיים עם הריון כבד בחודש יולי ההזוי לנוח מנוחה מוחלטת ליום-יומיים, בעיקר מבלי לקום לעבודה בחמש וחצי בבוקר ולהתרוצץ כל היום - מה רע? ליום-יומיים, כן?

אז זהו, שלא. אחרי שחלפו ארבעה ימים ולא עשו לי צ'ק אאוט מיוזמתם, ביקשתי בעצמי להשתחרר מהנופש. ראשון-רביעי הכל כלול זה מספיק בהחלט גם למי שממש רוצה לנוח. לא הסכימו, אמרו עוד יום-יומיים.

מכיוון שלא ממש שאלו אותי או התייחסו לבקשתי (מי אמר שאין אשפוז בכפייה, מי?), החלטתי לעשות משהו מועיל וביקשתי צמר ומסרגות כדי לסרוג נעליים לתינוקת שתיוולד בחורף (אם ירצה השם והצוות הרפואי..).

סרגתי וסרגתי וסרגתי, ותוך כדי העלאת עיניים, החלפת חוטים וקשירת שרוכים חשבתי מה עוד אפשר לעשות בשכיבה במיטה?

אההה... לא. לא מה שאתם חושבים.

עיסת נייר!! כמובן!! מה, לא???

ביקשתי דבק, ביקשתי עיתונים, ביקשתי קרטונים, צבעים וכל מה שנדרש, ומהר מאוד חדר 17 במחלקה להריון בסיכון גבוה הפך לסטודיו. כל היום עשינו יצירות מעיסת נייר, ציירנו וצבענו. במשמרות הערב, שהיו רגועות יותר, האחיות היו מצטרפות לחברותא ומקבלות טיפים בנושאי יצירה שונים.

בבוקר, כשרחלי המנקה היתה מגיעה, הייתי עושה את  עצמי ישנה כדי לא לשמוע אותה רוטנת שוב ושוב על העבודות שמתייבשות על אדן החלון ומפריעות לה לנקות את האבק...

וכך חלפו להם חודשיים תמימים, הקיץ תם, האפרוחית שבבטן גדלה וביחד איתה גדלה גם אהבתי לעיסת הנייר. ביום הראשון של שבוע 32 התייצבתי זקופה במלוא המטר ופסיק שלי והודעתי לרופא שהיום אני הולכת הביתה. כשהוא שאל מי שיחרר אותי, הזכרתי לו את הוראות המחלקה (ששיננתי היטב במסגרת טבלת היאוש שערכתי) לפיהן משבוע 32 לא עוצרים לידה. אם לא עוצרים לידה, איך יעצרו אחת כמוני שאלתי אותו...

חזרתי הביתה עם אהבה חדשה לעיסת הנייר וציפייה לאהבה הגדולה יותר - זו שבבטן.

גל נולדה בשבוע 39, בלידה קסומה ומדהימה שפיצתה על כל תקופת ההריון הלא פשוטה. מהרגע הראשון היה לי ברור שהכל היה שווה. על כל רגע של יאוש או של איבוד תקווה (והיו הרבה במהלך החודשיים האלה..) קיבלתי פיצוי מדהים שלמענו הייתי מוכנה לעבור הכל שוב.

וכך, ברגעי האתנחתא המועטים שבין החלפת טיטול-שליפת ציצ-המתנה לגרעפס וחוזר חלילה התחילו ניצני האהבה לעיסה לגדול, ואיתם הרצון ללמוד עוד ולהתנסות יותר בתחום.

היום גלונצ'קה יושבת איתי בסטודיו ומפסלת בעיסה ואפשר לומר שיש לה את זה. החוש היצירתי שלה מאוד מפותח, אי אפשר להתעלם, אך חוש הצדק מפותח יותר, מה שמזכיר לי שעלי לחזור למציאות כי אולי אני בכלל צריכה להכין עכשיו כתב הגנה ובמקום זה אני מבזבזת את הזמן וכותבת פוסט לבלוג...

גל שלי - את קסם של ילדה. נחושה, אסרטיבית, דעתנית (אולי קצת יותר מדי?), ואני אוהבת את זה, למרות שלעיתים אני מודה שזה מתיש. את חכמה ואי אפשר לעמוד בקסמך, ואת יודעת את זה. אנחנו קשורות בעבותות נפש ונראה לעיתים כי חבל הטבור לא נותק מעולם. ילדתי שלי, ילדה של אהבה, אני מאחלת לך את כל הטוב שאפשר לאחל. שיתגשמו כל המשאלות אשר בליבך,  ואושר ואהבה ילוו אותך תמיד בדרכך.
אוהבת עד כלות,
אמא.