שירן

זה התחיל משיחת טלפון. בצידו השני של הקו היה קול גברי מהוסס קמעא ששאל האם אני עושה חוגים בעיסת נייר. אמרתי שכן, סדנאות. בתגובה הוא שאל האם אני גם באה לבית. השבתי לו שלא, ושהסדנאות נערכות אצלי בסטודיו כיוון שיש שם את כל הציוד הדרוש.

ואז הוא אמר שאשתו חולה ואינה יכולה לצאת מהבית, אך היא מאוד רוצה לעשות קצת עיסת נייר, והוא, שרק רוצה למלא את רצונה, הגיע אלי דרך חיפוש בגוגל. מיד אמרתי לו שאני באה, שרק יגיד לאן ומתי.

קבענו ליום ראשון בבוקר. הוא נתן לי כתובת בעיר אחרת, לא באיזור מגוריי, ואני התחלתי לארגן ארגז עם ציוד לקחת איתי.

שאלתי את אחותי אם בא לה להצטרף אלי, והיא מיד אמרה שכן.

וכך הגענו בבוקר של תחילת החורף לכתובת שניתנה לנו, עמוסות ציוד ומלאות נכונות. מסיבה כלשהי, הכניסה לבית התברברה לנו קצת, מכיוון שהכתובת שניתנה לנו היא  של חזית הבית, אבל הכניסה אליו, כך הסתבר בדיעבד, היא מרחוב אחורי חד סיטרי, מה שלא נאמר לנו בהתחלה ודי עצבן על הבוקר, במיוחד לאור ההטרטרות שהיתה כרוכה בכך עם כל הציוד על הידיים...

ואז, לאחר כעשרים דקות של התברברות ותסכול, נכנסנו הביתה, וברגע שראיתי אותה, כל תחושות הכעס והתסכול שהצטברו בעשרים דקות האחרונות נעלמו כלא היו, והמילה פרופורציה הבהבה בענק מול עיני. שירן לחצה את ידי לחיצה רפה.

שאלתי אותה איפה נוח לה לעבוד, והיא סימנה שעל השולחן שסמוך לחלון דרכו נכנסה שמש חורפית, קרה ושקרנית. מיד סידרתי לנו שולחן עמוס כל טוב ליצירה. שעתיים של עבודה עייפו אותה מאוד והיא ביקשה לסיים. ארזנו הכל וקבענו לפעם הבאה. 

בפעם הבאה צבענו עד שהיא התעייפה, אבל היתה תחושה של סיפוק באויר. שלי וגם שלה. נפרדנו בחיבוק.

בפעם שלאחר מכן הוא ביטל כי היא אושפזה. הבנתי שהמצב לא טוב...

לאחר כשבועיים היא קבעה איתי שוב, ולאחר מכן שוב המצב התדרדר, למרות שאף אחד לא אמר, אבל יש דברים שלא צריך שיאמרו. הם פשוט שם.

בסוף ינואר שלחתי הודעת ס.מ.ס אליה לשאול לשלומה. כמענה להודעה קיבלתי טלפון מאלעד, בעלה, שסיפר לי ששירן נפטרה ימים ספורים קודם והם יושבים כעת שבעה...

שירן נפטרה והיא בת רק 28...

הוא הודה לי, ואני התרסקתי. על מה הוא מודה לי? הרי לא עשיתי כלום חשוב. לפחות לא חשוב מספיק כדי שיציל אותה מהמחלה הארורה הזאת...

ואני הודיתי לו. הודיתי לו על הזכות הגדולה שנתן בידי, ועל שאפשר לי להעניק לשירן כמה שעות של נחת והגשמת חלום.... אחד לפחות.

את הערב ההוא ביליתי בהתייפחות בלתי מוסברת. לא הכרתי את שירן מספיק כדי לבכות כמו שבכיתי, אך בכל זאת היא נגעה בנפשי, וכמו שאמרתי קודם, גם בזה יש דברים שאין להם הסבר, הם פשוט שם.

נוחי בשלום, ילדה, אני מצטערת שלא יכולתי לעזור יותר, כי דווקא רציתי. רציתי מאוד...
יהי זכרך ברוך.

ואתם בטח תוהים למה אני משתפת אתכם בזה, הרי זה לא קשור ליצירה, והבלוג הוא בלוג יצירה שמלווה על פי רוב בשמחה ובצבע...

חשבתי על זה רבות והחלטתי שכן לכתוב על שירן מכיוון שהיצירה היא זו שהכניסה אותה ואת אלעד לחיי, ואני מניחה שזה לא יד המקרה. הם יכלו לבחור במישהי אחרת מגוגל שקרובה יותר לאיזור מגוריהם. אני רואה בזאת זכות שניתנה לי להגשים את חלומה של מישהי אחרת, בייחוד על ערש דווי.

מצבים כאלה גורמים לנו להבין עד כמה החיים שלנו שבריריים, ועד כמה האושר הוא בר חלוף, ולכן אני אומרת - צאו והגשימו חלומות, שלכם ושל אחרים. תעשו משהו טוב מדי פעם, למענכם ולמען אחרים.

זה ממלא את הנפש באושר גדול. גם אם הוא רגעי, הוא שווה הכל.

ועכשיו, למי שרוצה, יש הזדמנות לעשות מעשה טוב למען ילדים שגורלם לא שפר עליהם. קשת מארגנת תרומת בובות גרב לקראת פורים, שישלחו לילדים השוהים במעון לנשים מוכות.

הבובה שלי כבר מוכנה לצאת לדרך ומחכה לילדה שתאהב אותה. היא בטוח תחזיר לה אהבה כי נעשתה באהבה רבה.

רק בריאות לכולנו, אמן.
יעל.