שאני אשפץ...?

בתקופה האחרונה נתקפתי בקדחת שיפוצים. בערך כל מה שנקרה בדרכי, שופץ, ומי שעבר לידי, די נזהר, בעיקר מהחשש פן אשפץ גם אותו. זה התחיל במדפי איקאה שנרכשו לסטודיו, והגיעו בצורת עץ בסיסי ללא שום צבע או לכה והיו, איך לומר בעדינות, די חסרי חיים. ריחמתי עליהם, וגם קצת עלי, שהרי אצטרך לראות אותם יום יום ואצטרך גם לאהוב אותם, אז החלטתי לצבוע אותם בירוק תפוח עליז, ואני חושבת שהם בהחלט נראים הרבה יותר טוב כך.

אחר כך הגיע תורה של שידת מגירות חביבה שראתה ימים טובים יותר לפני שהגיעה לידי. היה ברור לשתינו שהיא לא תישאר כך ושיש לעשות משהו עם המראה שלה. בטיפול קצר שכלל שיוף, צביעה מחודשת ולכה בגוון צהבהב עתיק, היא קיבלה מראה חדש, יפה יותר לטעמי. כל שנשאר היה לרכוש עבורה ידיות חדשות שיתאימו למראה החדש. בשיטוט קצר ברחוב הידיות והפירזול איפהשהו בדרום תל אביב נמצאו הידיות המתאימות, והמראה החדש הושלם.

בהמשך, רכשתי ארון כלים מקסים ביד2, בעיקר כי הוא היה יפה. טוב, אם להודות על האמת, הוא לא היה ממש יפה. הוא עמד לו עשר שנים בבית שלא ממש ראה את היחוד שלו ודי הזניח אותו מבחינת צבע, אבל אני זיהיתי מיד את הפוטנציאל ואצתי רצתי לרוכשו. אחרי טיפול שכלל ניקוי, שיוף וצביעה בצבע מרענן, הארון כמו נולד מחדש. והוא מקסים, ואי אפשר להתעלם ממנו. אפילו חמתי שתחיה, כשראתה אותו לראשונה ולא ידעה שאני אחראית לצבע (ואנחנו כנראה גם לא נגלה לה...) אמרה : "איזה ארון יפה, רק חבל שהוא כחול. איפה תשימו אותו?" במרתף, ענינו. "אה", אמרה שתחיה, "במרתף זה בסדר"...
אז אני כאן, תובעת את עלבונו ורוצה להגיד שמי שלא רוצה שלא יסתכל. אני אוהבת אותו והוא ממוקם בסטודיו שלי כדי שאוכל לראותו כל הזמן.

וכדי שלא ישעמם לארון הכלים בסטודיו, רכשתי עבורו חברה, כוננית מדפים יפה מעץ מלא בצבע שמנת, שעברה אצלי תהליך הפוך. למעשה, יישנתי אותה, בעיקר על ידי שיוף ומשחק עם שני גווני צבע עיקריים - כחול ים ושמנת. היא יצאה משופשפת להפליא ונראית כאילו היא עתיקה למרות שהיא ממש לא כזו.

אח"כ הגיע תורם של שני כסאות הבר לעבור שיפוץ. הצבע כבר לא היה משהו (הגיל, הגיל...), וגם המודה קצת השתנתה מאז שייצרו אותם. אז החלטתי לרענן אותם ברגליים בגוון שמנת עדין עם שיופים קלים למראה משומש משהו, ובמושב בגוון אגוז בוהק.

הבא בתור היה שולחן כתיבה מקסים שרכשתי, שוב ביד2, רק מה, הוא היה צבוע בגוונים מכוערים להפליא. משהו בין צבעי מלחמה לצבעי הסוואה. טעם, כנראה, לא היה הצד החזק של בעליו הקודמים, ולכן הוא היה צבוע בגוונים של ירוק חאקי וצהוב מזעזע שלא ממש עשו חשק לשבת ולכתוב עליו משהו. כמובן שהתעלמתי מצבעי האזהרה האלה והחלטתי לרכוש את השולחן בכל זאת. שעות ספורות לאחר הגעתו אלינו הוא נצבע בצבע שמנת בהיר ועדין, תואם לשאר הרהיטים בחדר המיועד.

על הדרך, שיפצתי גם מקצע עתיק של נגרים שאבי רכש עבורי בשוק הפשפשים כיוון שהוא מכיר את אהבתי לחפצים עתיקים. כמה עתיקים? מסתבר שבמקרה הספציפי הזה, מאודדדד עתיקים. גיגלתי קצת כדי למצוא את מקורו של המקצע לפי החותמת שמוטבעת בו (Joh. Weiss & Sohn, Wien (Österreich), וגיליתי להפתעתי שהוא יוצר בוינה, אוסטריה בין השנים 1820-1860.

אגב, הסכין קיימת, והמקצע שמיש לחלוטין.

כרגע על הפרק יש עוד כמה משתפצים פוטנציאלים, שרק מחכים שאתפנה אליהם וגם יומם יגיע. התוכניות לתקופת החופשות מהחגים הבאים עלינו לטובה ארוכות כאורך הגלות, אבל הסיפוק שבתוצאה נותן את המוטיבציה והכיף שבעשייה הזו.

קדחת השיפוצים היא אחת המחלות הטובות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, והלוואי ויכולתי לתקן את כל עוולות העולם הזה במכונת שיוף וקצת צבע...
עד השיפוץ הבא,
יעל.