חופרת, חופרת ומעכשיו גם תופרת...

מי שעוקב אחר הבלוג, בוודאי יודע שמעולם לא תפרתי במכונת תפירה, ונסיונות התפירה הדלים שלי בתפירה ביד, הסתכמו עד כה בחתולים האלה. אבל המחשבה תמיד היתה קיימת, אי שם בתאי המוח האחוריים ביותר...

ואז הגיעה הנסיעה לאמסטרדם, ושלל הבדים הססגוניים שלא יכולתי לעמוד בפניהם ורכשתי אותם מבלי שהיתה לי מטרה ברורה. קניתי בשביל שיהיה. מכירים את זה?

ההחלטה לתפור, כאן ועכשיו, הגיעה דווקא מכיוון לא צפוי.

בחודש שעבר, פירסמה יעל קיפודים הדרכה לתפירת כרית כיס. אני, באינטואיציות של לא תופרת, החלטתי שההדרכה הזו מעולה כפרוייקט ראשון בתפירה במכונה.

ביקשתי וגם קיבלתי מאמי את מכונת התפירה הישנה שלה, וגם הסבר למאותגרות על איך משחילים את המחט, איך עושים אחורה, קדימה וזיגזג.

קראתי היטב את ההוראות, גזרתי בדים והרחקתי עדים מהבית, בעיקר כדי שלא יהיו ראיות מפלילות, ואם יהיו, שתהיה לי האפשרות להעלימן באין מפריע, והתיישבתי לתפור.

מה אגיד ומה אומר? הופתעתי. בעיקר מעצמי. גם מהמכונה הקשישה שעשתה את העבודה מצויין, אבל בעיקר מהיכולת החדשה שגיליתי...

הרגשתי גאווה  לא מוסברת, שאפילו לא היה לי עם מי לחלוק, כי הרי העלמתי את כל העדים הפוטנציאליים מהסביבה. אז חיכיתי לשובם הביתה, ובינתיים תפרתי עוד כרית. זה כבר היה קצר יותר. תחושת הסיפוק הייתה נעימה, ועשתה חשק לעוד.

ואז הגיעה רותם לסטודיו, ראתה, ומיד אמרה שהיא רוצה כאלה ורודות ליום הולדת שנתיים של מעיין שלה שחל בדיוק עכשיו. ב-רור ששמחתי לתפור את הוורודות , ועוד יותר שמחתי מזה שעוד מישהו חוץ ממני מתלהב מהתפירה שלי. תודה רותם, את חברה יקרה... :-)

ואז, בעודי מתלהבת מהמשחק החדש שלי, פירסמה שרון רותם, הדרכה לתפירת כיסוי בד למחברת, כזה שתמיד חלמתי עליו, ולא יכולתי לעשות, ואפילו קניתי בד במיוחד בשבילו באמסטרדם.

קראתי את ההדרכה, השתנקתי, שתיתי כוס מים קרים, העלמתי שוב את העדים מהבית ודאגתי שחוץ מזוזי החתולה לא יהיה אף אחד שיוכל להעיד על מה שעומד להתרחש בסטודיו בשעות הקרובות.

מכיוון שפחדתי על הבד היפה שרכשתי במיוחד לצורך כך, החלטתי לתפור גירסת ניסיון מבד אחר. התוצאה היתה מקסימה בעיני, ומיד גזרתי גם את הבד היפה שלי, וגם ממנו נתפר כיסוי יפה כמו שתמיד רציתי...

"הטיוטה"



היפה שלי

מאז, תפרתי עוד מחברות כאלה, כמו בסרט נע, למתנות למורות/גננות, וקיבלתי תגובות מפרגנות מקהל הצרכנים (שירן, תודה...).


התעייפתם? אני לא. להיפך! קיבלתי מרץ, ונטשתי את כל עיסוקיי הרגילים למשך שבוע, וכל עולמי התמקד ברצון לתפור ובחיפוש אחר הדרכות תפירה מעניינות ברשת. כשהרגשתי מוכנה לעדים ושותפים לתהליך, הגיעה לכאן אורית (שמיים ירוקים), ועל פי הדרכה שמצאנו ברשת, תפרנו את הסלסילות הבאות:

הימנית שלי, השמאלית של אורית

את התותים המשגעים האלה מלבד תפרה מירי (kontsy), בדיוק מרשים, ובסבלנות אין קץ, והקרדיט עליהם כולו שלה.

כשאורית הלכה הביתה, לא התעצלתי, ותפרתי סלסילה תאומה, בהיפוך צבעים באפליקציה:

אתמול, כשהבנתי שמדובר בהתאהבות חדשה, קניתי לעצמי מתנה מכונת תפירה מצ'וכללת, סוג של חללית ממוחשבת שקוראים לה ינומה, ואין לי מושג איך מפעילים אותה עד שאקבל הדרכה מסודרת בשבוע הבא. בינתיים אני עוברת הדרכה בדחיית סיפוקים, והקרטון של גב' ינומה נשאר סגור...

עד העונג הבא,

יעל. 

מגנט מחמד או קישותיק נחמד

בתקופה הזו, בה חג השבועות מאחורינו והחופש הגדול והלא מקוצר לפנינו, חשבתי לעצמי שזה יהיה נחמד לשתף אתכם בהדרכה חביבה, שגם קשורה איכשהו למאכלי חלב וגם תעזור לכם להעביר שעתיים לפחות עם הילדים בחופש הגדול.

אז החלטתי להראות לכם איך מכינים מגנט מחמד או קישותיק נחמד. ואיך זה קשור לשבועות או למאכלי חלב? בחרתי להכין כבשה. גורמה זה מההה, לא?

מגנט מחמד הוא מגנט צמרי וחביב בצורת חיית מחמד. כאמור, אני בחרתי להדרכה בכבשה, אך אפשר להכין כל חיה אחרת.

המגנט/קישותיק מורכב משני חלקים - פונפון צמר שמהווה את הגוף, ופנים שעשויות פימו או כל חומר פיסולי אחר, והוא נראה כך:

שנתחיל?

הכנת הפונפון:

יש לחתוך שני עיגולי קרטון זהים עם חור במרכזם, כך שנוצרת טבעת שעוביה יהיה לפחות סנטימטר אחד:

כל זוג עיגולים = פונפון אחד

לצורך הפרופורציות - קוטר העיגול הגדול שבתמונה - 7.5 ס"מ, קוטר העיגול הקטן שבתמונה - 5 ס"מ.

בשלב הבא מצמידים את שני העיגולים זה לזה, וכורכים ומלפפים את חוט הצמר סביב הטבעת עד שהחור שבמרכזה מלא כולו בצמר ואי אפשר ללפף יותר, ובעצם לא נותר לנו חור, כפי שמופיע בתמונות הבאות:

כשמגיעים לשלב בו אין יותר חור, אוחזים את הטבעת היטב במרכזה בין אצבעות יד אחת, ובמספריים גוזרים את החלק העליון לאורך כל היקף הטבעת, בדיוק באמצע, בין שתי טבעות הקרטון שמסתתרות בפנים, כמודגם בתמונה:

בסיום גזירת כל ההיקף, מקבלים את זה:

לוקחים חוט צמר כפול, ומשחילים אותו בין שתי טבעות הקרטון בעדינות וקושרים קשר כפול ומהודק היטב. לאחר הקשירה ניתן לשלוף את טבעות הקרטון ולסדר לפונפון את הפריזורה ע"י ניעור ועיצוב חוטי הצמר בידיים.

הכנת הפנים:

יש לרדד פימו או כל חומר פיסולי אחר ממשפחת הדאס ולחתוך את צורת הפנים של החיה הנבחרת. שרטוט פני הכבשה:

לאחר אפייה או ייבוש, תלוי בחומר שבחרנו, מתקבלות הפנים:

חיבור כל החלקים:

יש לשטח מעט את הפונפון על ידי סידור שערות הצמר לצדדים כמודגם בתמונה:

יש להדביק את פני החיה לפונפון הצמר במרכזו על ידי דבק חם, ולהדק בלחיצה עד שהדבק מתקרר. זה גם השלב שבו אפשר לקלל את אקדח הדבק על הכוויה שמקבלים כשלא שמים לב לשנייה...

לשימוש כמגנט - יש להדביק את המגנט לפונפון בצידו האחורי, בדיוק במקביל לפנים, ולחתוך את זנב חוט הצמר העודף:

לשימוש כקישותיק - יש להשאיר את חוט הצמר ששימש לקשירת הפונפון, ולהשתמש בו לקשירה לתיק. בחשיבה מוקדמת (שלא כמו אצלי....), ניתן להשתמש בסרט קשירה יפה, ובסיום לחבר לו טבעת כמו של מחזיק מפתחות ע"י תפירה.

וכך זה נראה על המקרר שלנו:

פשוט, נכון? עכשיו כשהילדים יגידו "אמא, אנחנו רוצים חתול/כלב/עז/פרה/משהו שעיר עם זנב" כבר אי אפשר לומר להם שאי אפשר...  J .

בהצלחה,
יעל.

צעצועים

מי לא אוהב צעצועים? שיקום... טוב, אפשר להישאר לשבת,  עם פטור מקריאת הפוסט הזה.

אני, ילדה בנפשי, מודה ומתוודה, אוהבת צעצועים. לא אוהבת את אלה החדישים עם האורות המהבהבים והקולות מחרישי האוזניים, מהסוג שאתה מתפלל שיגמרו להם הבטריות, ולא יהיה ניתן להשיג עוד בטריות עבורם לעולם. אני אוהבת את הפשוטים, המכניים, צעצועים שתחכומם נמצא בפשטותם.

לא פעם ולא פעמיים אמרו לי שכשנכנסים אלי לסטודיו מרגישים כמו שילד מרגיש כשהוא נכנס לחנות של צעצועים או ממתקים.

ולי, תמיד היה רצון לעשות צעצועים כאלה מעיסת נייר, אך תמיד הרצון הזה נדחק הצידה מכל מיני סיבות, אבל לא נשכח וחיכה להזדמנות להוציאו לאור.

ואז היא הגיעה. ההזדמנות, כמובן. ענבר וטל המקסימים הגיעו אלי לחגוג את יום ההולדת של ענבר בסדנת יום הולדת חגיגית ומיוחדת, עליה אכתוב כנראה פוסט נפרד מתישהו, כשענבר תעביר לי תמונות (בקצב שלך, ענבר, זה בסדר...  J ).

לאחר התייעצות קלה, טל החליט להכין רובוטים, והוא אכן הכין שניים, מקסימים, ולאחר שענבר וטל הלכו, ישבתי להכין לי רובוט משלי שיהיה בסטודיו כדוגמא. ציפיתי בעיסה את השלד שהכנתי והנחתי ליבוש. עם תום היבוש הרובוט נצבע, וקיבל חיים משל עצמו.

קצת ריחמתי עליו, על האדון בלי הגברת, והחלטתי מיד שגם את זה אני מסדרת. הכנתי לו חברה שתשב עימו ביחד על המדף, ותנעים את זמנו כשאני לא בסביבה...

לחבורה צירפתי גם את נחום (תקום?), שאי אפשר היה לקרוא לו אחרת, כיוון שבתחילת דרכו נטה הצידה. תוספת קטנה של עיסת נייר ייצבה אותו, וכעת הוא ישר אבל עדיין נחום (שכבר לא צריך לקום).

ואי אפשר בלי איזו מכונית וטרקטור בערימת הצעצועים, אז יש כאן כמה, ליתר ביטחון, שיהיה עם מה לשחק...

הייתי שמחה לדעת שבלילה, כשהכל שקט, כל הצעצועים והדמויות מקבלים חיים, כמו בסרטים ובאגדות, והסטודיו שמח ועולץ לפחות כמוני כשאני נכנסת אליו ☺  .

ועכשיו, מי שעדיין ילד בנפשו ורוצה להכין צעצועים מעיסת נייר, יכול לעשות זאת אצלי בסטודיו.  ניתן להצטרף לסדנאות המתקיימות באופן רציף מדי שבוע בימי שישי, או באמצע השבוע.

פרטים והרשמה במייל: yaelel@inter.net.il
או בטל' 054-6260062.

להתראות,
יעל.

גם לי יש אייפון

מי שמכיר אותי וקרא את הכותרת של הפוסט, בטח משפשף עכשיו היטב את עיניו וחושב (בעצם בטוח) שיש טעות בכותרת. או בבלוג. אבל לא, אין טעות בכותרת, וזה עדיין הבלוג שלי.

 גם לי יש אייפון, ותיכף גם אראה לכם אותו, אבל קודם אסביר למי שלא ממש מכיר אותי אישית, שאני לא בדיוק מחובבות המכשיר הזה שנקרא טלפון סלו-רע-לי, ושמבחינתי המקשים הפעילים ביותר במכשיר הזה הם האדום והירוק, נו... זה שעונה וזה שמנתק...

מה לעשות? אני מדור החוגה, אני, וכל הצעצועים הצבעוניים האלה, לא עושים לי את זה. אני מתרגשת יותר מצלחת אדומה עם נקודות לבנות מאשר ממכשיר סלולרי משוכלל.

אבל נחזור לאייפון שלי, כי כל ההקדמה הזו הייתה בעצם בגללו.
האייפון שלי הוא שישה ק"ג של שוקולד, קרם מרשמלו, המון בצק סוכר ועוד שלל מרכיבים טובים וטעימים, שחברו יחדיו לעוגת ענק בגודל 31X42 ס"מ, ובגובה של 7 ס"מ.

את ההזמנה המדוייקת קיבלתי מבר, חתן בר מצווה חמוד במיוחד, שרצה עוגה שנראית בדיוק כמו הטלפון שלו, ואמו הוסיפה והסבירה לי שבנים בני 13 הם קשוחים ומחוספסים, ולכן יש לשים לב שלא יהיו לבבות או קיטש אחר על העוגה.

אפיתי שתי עוגות שוקולד ענקיות שמכילות חומרים של שלוש עוגות בקוטר 28. בין שתי העוגות מרחתי קרם מרשמלו טעים, וציפיתי הכל בבצק סוכר שנצבע בשחור. את המעטפת מסביב ציפיתי בפס ירוק תפוח, בדיוק כמו באייפון האמיתי של בר.

את תמונות האייקונים קיבצתי לדף, והדפסתי על דף אכיל, שאחר כך נחתך לפי צורות האייקונים והכיתוב.

זו אחת העוגות הגדולות ביותר שהכנתי ב"מפלס אחד", אך המאמץ השתלם כשראיתי את החיוך החצי קשוח של בר כשראה את העוגה לראשונה.

הדבר היחידי שקצת "מאכזב" (לא מצאתי מילה שמתאימה יותר להרגשה) בהכנת עוגות כאלה יפות, הוא העובדה שאוכלים אותן, והיצירה בעצם נגמרת מהר. מזל שאת עבודות עיסת הנייר שלי אף אחד לא מעוניין לאכול...

ועכשיו, קצת תמונות מכמה עוגות שעשיתי למשפחה, חברים, חברים של חברים, חברים של חברים של חברים, באירועים שונים:

שיהיה רק בשמחות תמיד,
יעל.

קארפה דיאם - הולנד טייק 2

קארפה דיאם (Carpe diem), ביטוי שמקורו בשפה הלטינית  ומשמעותו "נצלו את היום". הביטוי הוא מעין מוטו הקורא לבני האדם לנצל היטב כל יום ויום, להפיק את המירב והמיטב מן היום הנוכחי, ולנצל את ההזדמנויות כעת ולא לדחות אותן למועד מאוחר יותר.

ולמה אני מספרת לכם את זה? בעיקר כי נתקלתי בביטוי הזה בהרבה מקומות בהולנד - בחנויות, בשלטים יפים לבית, ואפילו בהדפסים על חולצות, וגם כי אני בחיי האישיים  די מאמינה במוטו הזה ומשתדלת לממשו. 

ובטיול בהולנד החלטנו שאנחנו מקארפרים אותה, וניצלנו כל יום עד שתשו כוחותינו. מה שאני יכולה לומר זה שכוחותינו תשו לפני השקיעה שהתרחשה בכל ערב בסביבות השעה 21:30, דבר שדי מטעה, מבחינת התחושה לפחות, שלכאורה כל היום עוד לפניך...
 
יצאנו מאמסטרדם לכיוון הארלם (Harlem), עיר חביבה, עם מרכז עתיק ויפיפה, ואיך אפשר שלא, תעלות מכל עבר בהן שטים ברווזים. מה שכן, ואת זה אפשר לראות בתמונה, העיר היתה נטושה. היה זה היום הראשון של חג האיסטר והכל היה סגור, והרחובות נטושים. אחרי ההמולה ההיסטרית של אמסטרדם, זה בהחלט היה שינוי קיצוני, שגרם לי קצת להתגעגע לאנשים ברחובות. 

 
מהארלם המשכנו לכיוון ספארנדם (Sparndam), כפר הולדתו של הילד הנס ברינקר, הילד שעל פי העלילה סתם פירצה בסכר עם הזרת שלו כדי שלא יציף את העיר הארלם. זהו כפר חביב עם מעגן סירות גדול, ובתי קפה לאורך המזח. אין קניות שם למי שמחפש, זה בעיקר מקום לטיול בנחת בכפר וקפה באוירה ונוף שונים ומיוחדים.

משם המשכנו בנסיעה לכיוון אדם (Edam) ו-וולנדאם (Volendam), כפר ססגוני השוכן לחופו של ים, ועל הטיילת לאורך החוף יש המון חנויות של מזכרות ומתנות במחירים שפויים וסבירים בהחלט, פאבים רועשים, דוכני מאכלי ים, חנות גלידה ומתוקים שווים, מוסיקה ואווירה ססגונית של קרנבל אחד גדול.

בדרך, ראינו את זה:

בהמשך הטיול, נכנסנו לכבישים כפריים, באיזור דרום מזרחי לאמסטרדם, איזור כפרי יותר ובו נופים  מ-ד-ה-י-מ-י-ם.

ה"עונש" היחידי באיזור זה, הוא הכורח לנהוג בקצב איטי להחריד (30-50 קמ"ש).

הנסיעה האיטית הובילה אותנו בסופו של דבר לאיזור אוטרכט (Utrecht), איזור מיוער יותר, שונה מהאיזורים הכפריים הרגילים, ה"מתורבתים" לכאורה לעומתו.

דקה לפני אוטרכט השווה נכנסנו לדורן (Doorn), בה נמצאת טירת דורן, הטירה של וילהלם השני, קיסר גרמניה. ולמה אני מספרת לכם עליה? בגלל המטבח המאובזר והמדהים שהיה לו...

א-ממממאאאא, איזה כלים שווים היו שם במטבח הזה! רציתי לשאול אם הם עושים משלוחים... 

רוצים לראות קצת?

נכון שהשולחן הכחול מתאים בדיוק, אבל  ב-ד-י-ו-ק לארון הכחול שלי??

עוד לא הספקנו להירגע מהמראות הקשים הללו (קשים, כי היה צריך להשאיר אותם שם, אוף...), והגענו לאוטרכט.

אוטוגלידה וינטאג' באוטרכט

אוטרכט, לחובבי עתיקות כמוני, היא גן עדן. במרכז העתיק שלה, ברחוב החנויות על גדת הנהר המערבית יש חנוית פשפשים מסודרות להפליא, כמו כל בו לבית, רק בפריטי רטרו ווינטאג' מכל הסוגים והמינים. יש אגף כלי בית, אגף צעצועים, אגף ספרים ותקליטים, קומה שלמה נפרדת של מוצרי חשמל עתיקים... א-ממממאאאא....

אני, לא האמנתי למראה עיני. לא חלמתי שיש כאלה חנויות פשפשים מסודרות איפהשהוא בעולם, וכמובן שלא יכולתי לצאת משם בידיים ריקות, לכן רכשתי כמה קופסאות פח לאוסף שלי, ומשקל עתיק.

המחשבה לרכוש מכולה כדי להעביר בה חנות אחת בשלמותה לארץ ניקרה במוחי גם שעה ארוכה לאחר מכן... תהיתי האם הגעה עם מכולה לשדה התעופה תיחשב לי כאובר ווייט בצ'ק אין....

מכיוון שלא ידעתי איפה חנות המכולות נמצאת, ויתרתי על הרעיון והחלטתי שפיצוי בצבע אדום עם נקודות לבנות יהיה בהחלט הוגן כדי להרגיע את סערת נפשי ...J

חנות נוספת שגיליתי שם, באותו הרחוב, היא חנות כלי אמאייל, כמו זו שנמצאת באמסטרדם, בשוק אלברט קויפ, עליה כתבתי בפוסט הקודם.

וזה רכש האמאייל שלי, שמצטרף לאוסף הקומקומים שיש לי:

ועכשיו, לסיום, כי קישקשתי מספיק לפוסט אחד, עוד תמונה מגני קוקנהוף, בהם יש עשרות רבות של גוונים, זנים וצורות של הצבעוני, ועדיין, לדעתי, חסר להם שם זן אחד - צבעוני אדום עם נקודת לבנות....

עד הפוסט הבא, קארפה דיאם.
יעל.