יום ראשון, 13 במרץ 2011

שיעורי מלאכה

כשהייתי ילדה, היה שיעור מלאכה. במסגרת מערכת השעות, היו שעתיים שבועיות של מלאכה, בהן למדנו ועסקנו בשלל מלאכות יד: ריקמה, מקרמה, תפירה וסריגה. בתור ילדה שאהבה ליצור מהרגע שהחלה לנשום בערך, היה צפוי שאוהב מאוד את השיעורים האלה, אבל בפועל שנאתי אותם. שנאתי מאוד, כיוון שעד היום הם זכורים לי כהתנצחות אחת גדולה של ילדה זעירה מול מורה שאף פעם לא האמינה ביכולותיה. טענתה הקבועה היתה שלא יכול להיות שילדה בגילי עושה כאלה דברים וברמה איכותית שאינה תואמת את גילה. פעם, וזה היה השיא, אפשר לומר, היא אפילו הגדילה ראש והתקשרה לאימי לומר לה שזה לא בסדר שהיא תפרה לי את התיק הקטן שהתחלנו בכיתה והיה צריך לסיים לבד בבית... מיותר לציין שזה לא היה נכון, ועד היום אני זוכרת את אותו תיק משבצות ורוד-לבן שתפרתי בעצמי ביד והיא לא האמינה לי...

ואני, לוחמת צדק מושבעת, נלחמתי על האמת כמעט בכל מפגש עם המורה אילנה שאולי קוראת אותי היום ונזכרת שהיתה לה פעם ילדה כזו בכיתה שהתעקשה איתה כמעט על כל עבודה. אני יודעת שהמלחמות האלה בינינו סיפקו בידור ושעשוע רב לשאר ילדי הכיתה, אך בי הן הותירו משקעי אכזבה ממורים שלא מאמינים ביכולות של תלמידיהם, וממש לא משנה המקצוע אותו הם מלמדים, וזו הסיבה שהיום, כשאני מעבירה סדנאות, אין מצב שאני אתן למישהי לזלזל ביכולתה להוציא תחת ידיה תוצר מקסים ואיכותי.

אולי הסיבה שאיני תופרת היום נעוצה במלחמות ה"לכי תוכיחי שאין לך אחות" עם המורה אילנה (ודווקא יש לי אחות, והיא אפילו נחמדה ♥, למרות שהיא לא ממש קוראת את הבלוג), אבל מאז ימי המורה אילנה התנסיתי בהמון תחומי אומנות עד שהגעתי לפיסול בעיסת הנייר.

לפני כמה שנים, כשהייתי צריכה לבנות שלד גדול ללטאת עיסת נייר ענקית שרציתי להכין לקיר החיצוני של הבית, התחלתי להתעניין בפיסול ברשת. קניתי את הספר של שולמית הרטל, ולמדתי ממנו את הטכניקה.

רכשתי רשת לולים, ופיסלתי לי את גוף הלטאה, שאורכו הכולל עומד על 1.50 מטר. כשגוף הרשת היה מוכן לשביעות רצוני, ציפיתי אותו בשכבות רבות של נייר עיתון עד שהתקבלה הלטאה שכל כך רציתי.


ואז החלטתי שאני צריכה כבשה בגינה. היות וכבשה אמיתית עסוקה בעיקר בהשמדת הדשא וייצור גללים, החלטתי שעדיף כבשה מרשת לולים מצופה בבטון כדי שלא תעשה את כל אלה, וגם שתשרוד לאורך זמן בגשם/שמש/ממטרות ושאר מריעין בישין...

וכך, באותה טכניקה של רצועות העיתון בדיוק, אך בשילוב חומרים אחרים (רצועות בד ומלט), יצרתי כבשה הרועה אצלנו בגינה ומשמשת בעיקר כמקפצה לחתולים בדרך לגג המחסן.



שלה המדהימה והכבשה (שושנה?)
 בגלל המשקל הרב של המלט הרטוב, היה צורך בתמיכה סביבתית נרחבת ובעזרה של חברה מופלאה, שלה היקרה והמוכשרת, שנראית כאן בתמונה בפוזה של "שלה תחזיקי רגע, אני חייבת לצלם...".

הכבשה (שושנה?) בפעולה ליד משה החתול

אחרי הכבשה החלטתי להתנסות בפיסול עדין ברשת עדינה יותר - רשת מהסוג שמותקן בחלונות למניעת כניסת יתושים. אני חושבת שהתמונות יגידו יותר טוב את מה שאני הייתי כותבת כאן עכשיו, אז הנה הן:




לסיום, חשוב לי לומר שצריך רק לנסות. להעז ולנסות, ולא לפסול מראש בטיעון של שתי ידיים שמאליות, כי גם אם ממש נתאמץ, לכל אחד מאיתנו יש רק שמאלית אחת... אני מאמינה שכל אחד יכול.
תנסו את פעם.
באהבה רבה,
יעל.

39 תגובות :

yael yaniv אמר/ה...

יעלי, זה פשוט נפלא!
קודם כל ההעזה שלך לנסות, להתנסות ולהתפתח ובמיוחד כשהתוצרים שלך כ"כ מיוחדים ויפים
תבליט האישה מדהים!!!

dorit אמר/ה...

רבת כשרונות ומקסימה. איזה יופי

Dafi אמר/ה...

חבל שאין יותר שיעורי מלאכה... הפיסולים הרשתיים שלך הם יצירות אומנות. נדמה לי שראיתי את הכלב אצלך בסטודיו?

רויטל וייס אמר/ה...

מקסים.
כל הכבוד על האומץ, את מאוד מוכשרת

Orit אמר/ה...

אבל הצל יותר גדול ממני, זה מפחיד

KmoRakefet אמר/ה...

פשוט מקסים. והמורה....מגעילה !
גם אני אף פעם לא הצלחתי לעשות כלום בשיעורי מלאכה. תיד עזרתי לאחרות ובסוף לא עשיתי כלום בעצמי. אני חושבת שזה מהפחד :-)

ורד והדס אמר/ה...

היי יעל, הזכרת לי את שיעורי המלאכה שגם אצלי לא היו משהו...המורות והמורים של פעם (יו...זה היה מזמן אבל אנחנו עדיין צעירות(-: מאד...)
אז גם לי לא היה כיף גדול בשיעורי המלאכה...
ואת צודקת לגבי התעוזה וההתנסות רק שאצלך זה בכשרון ובגדול . יופי של יצירות !

דוכיפת אמר/ה...

אפשר לדעת מה שם הספר?

אדית אמר/ה...

הזכרת לי סיפור דומה :-)
אני בת 36, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי יצירתית.
ובילדותי למדתי בבית הספר יסודי שיעורי מלאכה. בכיתה הייתי מסיימת ראשונה את היצירה והמורה לאה הגבוהה עם הצמה הארוכה, לא ידעה מה לעשות עם הילדה ה"תקתקנית" ויצירתית הייתה "שולחת" אותי לעזור לבנות המתקשות...ואני עזרתי כמובן בשמחה.
כתלמידה טובה עם א' בהתנהגות, הופתעתי לגלות

אדית אמר/ה...

שהמורה לאה נתנה לי ב' בהתנהגות!
היצירתיות שלי התקבלה אצלה כחוצפה.
זכור לי שאימי ה"לביאה" הגיעה לבית הספר ואמרה למורה שלא ייתכן שהיא תקלקל לילדה את התעודה!
זאת הייתה הפעם היחידה שאמי התערבה בענייני בית הספר.
אני מאוד מקווה שזה שייך לעבר וכיום המורים מכירים ומעודדים יצירתיות בבית הספר.
עלי הסיפור לא השפיע, מעולם לא הפסקתי ליצור!

יעל אמר/ה...

אדית,
כפי שאת מבינה, גם עליי היא לא השפיעה בקטע היצירתי. הדבר הטוב שלקחתי מהעימותים האלה הוא שתמיד צריך לתת קרדיט לאחר על יכולותיו, ולעודד במקרים בהם האחר לא מאמין ביכולותיו, כי לדעתי האישית היצירתיות טמונה בכל אחד ואחד מאיתנו, ואצל כל אחד היא באה לביטוי באופן שונה.
תודה על השיתוף!

יעל אמר/ה...

דוכיפת,
הספר נקרא "קל וחומר - פיסול בשיטת הרטל" והוא נמכר בחנות מוזיאון תל אביב או בסטודיו של שולמית בת"א.
בהצלחה!

אנונימי אמר/ה...

אוף...
גם לי היתה מורה כזאת, אבל בדיוק מהסיבה ההפוכה -אני עקומה לגמרי! מזל שלא התייאשתי מעצמי ומהזכוךת שלי ליצור. עם סבלנות והשקעה אני עושה דברים יפים ברמה סבירה :)
המון התלהבות ומעט כחשרון, זה המוטו שלי!

...הזכרת לי סיפור: פעם המורה של אחותי דרשה מהכיתה שלה לבקש המאמהות לעוטף ספר קריאה שהן קיבלו. מה לעשות שאת העקימות ירשתי מאמא שלי... אחותי הסבירה למורה את המצב והבטיחה לעטוף יפה בעצמה, והמורה לא הסכימה.
אחותי, כיתה ד', אפילו לא פנתה לאמא שלי בנושא, אלא עטפה בעצמה ושיקרה למורה שאמא שלי עטפה.... :/
נ.ב. אני מתה לראות יצירות מוגמרות שנעשו עם הרשת של היתושים!!

רייזל

יעל אמר/ה...

ורד - אכן, צעירות וגאות... ☺
כמו רקפת - חחח... כנ"ל.
אורית - מפחיד? לא...
רויטל, דפי, דורית, יעלי - תודה רבה!

יעל אמר/ה...

רייזל,
אוי, כמה שנהניתי מהכנות שבתגובתך, את מקסימה!
והתלהבות - זה באמת הכח המניע החשוב ביותר שמאחורי כל יצירה.
תמשיכי ליצור ולחייך,
יעל.

אנונימי אמר/ה...

איזה פוסט מרגש...

והתוצרים שלך -נפלאים!

דליה ב

Rachel רחלי גזית אמר/ה...

יצירות רשת היתושים שלך - מדהימות אותי בכל מבט מחדש (גם את הכבשה המקסימה בחצר אני יותר אוהבת בתמונה בה היא עדיין שלד רשת)
והכי חשוב שהמורה הצליחה "רק" לתסכל אותך ולא להרוס לך את הביטחון לגמרי.

ליאת ורסנו אמר/ה...

מקסים ביותר. בהתחלה חשבתי שהכבשה זה איה מפו-הדב
:-))

יום נפלא.

חתולי8 אמר/ה...

יעלי אהובה, איזו כבשה מתוקה, היא בחצר עדיין? רוצה לראות. והלטאה מדהימה.
הפיסול שלך ברשת משגע, במיוחד האשה!!! יש עכשיו במודיעין תערוכה של מישהי שבזה היא מתעסקת. פיסול ברשת.
וגם לי יש סיפור על מורות למלאכה..או כמעט למלאכה...
בחטיבה, החליטו שסמסטר אחד, במקום מלאכה נלמד שרטוט. (היה נורא).
המורה היתה מאד נחמדה. באמת. פעם היא נתנה לנו שיעורי בית לשרטט משהו ביד חופשית והזהירה שאסור להשתמש בסרגל!! בשיעור לאחר מכן היא אספה את העבודות . כשהיא החזירה אותן, רונית ,ילדה מהכיתה, קיבלה אפס על עבודה מקסימה. הסיבה: היא השתמשה בסרגל למרות שאסור היה! היא חזרה ואמרה שהיא לא השתמשה בסרגל וציירה ביד חופשית. המורה מאד כעסה וכדי לבייש אותה אמרה לה לבוא לשולחן שלה ולצייר את זה שוב הפעם ללא סרגל ולידה! רונית לא התבלבלה, שרטטה את אותו שרטוט שוב, ישר כסרגל ללא סרגל...המורה היתה המומה, הודתה בטעותה, התנצלה ונתנה לה 100!!
מליון נשיקות יעלי מתוקה♥

giraffe אמר/ה...

יעלי הפיסול של ברשת משגע !!!
וגם לי היה סיפור עם המורה למלאכה....

יותר מסתם יעל אמר/ה...

לא יודעת אם כל אחד יכול, אבל את בהחלט יכולה! (:

אנונימי אמר/ה...

יקירתי, הכל כלכך נפלא! אני מאוהבת בפיסול ברשת דקה שלך, התבליט אישה נהדר והכל פשוט נראה נפלא!!! אולי בביקור בארץ אני אגיע לשכנה שלי (רמזזזזזז) להתנסות :-P

נשיקות, מירה

רותי צחורי אמר/ה...

עכשיו את מבינה למה אני כל הזמן חוזרת ואומרת, וטוענת, וחוזרת ומדגישה ושוב.....אומרת שאת פשוט
מ-ד-ה-י-מ-ה!!!! אחת ויחידה, ואם זה לא מספיק ברור, את מלכה!!!

יעל.קיפודים אמר/ה...

מהסוף להתחלה - הפיסול ברשתות מרגש מרוב שהוא נפלא... יש לך הכשרון לתת למפוסלים שלך את הפוזה והתנועתיות המדוייקת - זה מאוד בולט ברשתות, גם בבסיס של הכבשה - נפלא!
הלטאה נהדרת, ולדעתי, כמי שראתה אותה במציאות, קשה להעריך מהצילום עד כמה היא באמת גדולה!

חיה אמר/ה...

שלום יעל

כמה חבל שאין היום שיעורי מלאכה,כמה חבל שחוץ מלשבת ליד המחשב ולשחק בהלבשת בובות למשל,אין עיסוק שקט,מרגיע,אסתטי,ששכרו בצידו בצורת עבודה גמורה.

כמה חבל שאז כמו גם היום יש מורים שאין להם את הדרת הכבוד והם מתנצחים עם ילדים " מי יותר טוב",במקום לקוות שהילד יהיה אפילו יותר טוב וזה יהיה בזכותם!

וכמה אני שמחה שכתבת את מה שכתבת כדי להזכיר לנו יום יום,מה ללמד את בנותינו וכן,גם לבנים לא יזיק לדעת לתפור כפתור,ואיך לחזק את אמונתם בכוחם וביכולותיהם.

אמא שלי היתה תופרת מחוננת לבגדי ילדות ,וגם היא חטאה בחוסר האמון ביכולותי,ולכן עד היום מכונת התפירה מפחידה אותי מאד,ורק היום אני מתחילה בגישושים כדי לתפור חלק קטן מהרעיונות שיש לי.

אני מקוה שאצליח ללמד את נכדותי להחזיק במחט,מסרגה,ומכונת התפירה.

מאד אהבתי את הלטאה היפה ואת "שושנה",ואחד מחלומותי המתוכננים הוא לבוא ולהתנסות אצלך.

ושוב תודה על הרשומה הנוגעת ללב (כתמיד),

חיה.

דנא אמר/ה...

הדברים שאת עושה מקסימים! ההפסד של המורה שלא זיהתה את הפוטנציאל והרווח שלך שלא התיאשת. ונדמה לי שאת מגדלת בבית העתק קטן שלך בדמות עורכת הדין...

יעל אמר/ה...

ריבי,
את כל כך צודקת...
כבר אמרתי לה "יום אחד, בתי, כל זה יהיה שלך..." ולא היתה מאושרת ממנה בעולם..
תודה לך!

יעל אמר/ה...

תודה לכולן על התגובות והמחמאות המרגשות - ליאת, דליה, שניצל, יעל הקיפודה, יעל יותר מסתם, מירה, רותי, חיה, דקלה וחתולי-חתולה.
תודה רבה!!

Smadar אמר/ה...

את יודעת... זה מדהים, אילו המורים היו יודעים מה משמעות המקצוע שלהם... והנזק שהם גורמים...
סיפור קצרצר... לפני כמה חודשים היה בגן של יהלי מפגש אישי (אספית הורים...) שבו סיפרו לכל הורה על ילדו/תו... חברה שלי לקחה את מה שהגננת אמרה וחקקה את זה בסלע, ושכחה קצת שהיא מכירה את הילדה שלה קצת יותר טוב מהגננת... ואני תמיד לוקחת כל מה שנאמר מטעם מערכת החינוך ובודקת ושוקלת אותו אלפי פעמים עם עצמי לפני שאני מחליטה אם יש בזה מן האמת...
אני מאמינה שמורה אמור ללמד ילד להצליח בזכות היכולות שלו ולא להדגיש באורות נאון את כשלונותיו...

ואת יקירתי, מורה אמיתית... כמו שאמור להיות, להפעיל "ילדים" (גדולים וקטנים) מתוך הנעה חיובית...

מקווה שלא השתפכתי לך יותר מדי בבלוג... נגעת בנקודה מאוד משמעותית בשבילי :)

הלטאה והכבשה פשוט יפהיפיות ואני כבר לא יכולה לחכות לראות את התוצאה של הפיסול ברשת העדינה...
נשיקות,
LoolaB

mekoopelet אמר/ה...

אוי, כמה יפה כתבת, וכמה מדהימות היצירות הבנויות על הרשת, הלוואי הייתי יודעת לעשות כאלה דברים, פשוט מדהים

מוטי אמר/ה...

מזל שאחיך קורא, כדי להעיר הערות:
1. את מוזמנת לספר גם את הסיפור עם יפה ריינר, המורה המהוללת שלא האמינה לך שנולדתי!
2. לא היה לי כוח לקרוא הכל אז פשוט הסתכלתי על התמונות, ויש שם את הכלב-רשת שעשית ואני גנבתי אותו והגשתי בשיעור יסודות העיצוב. המרצה אמרה לי שאני כישלון גדול, אבל הכלב הזה מראה שאולי יש לי עוד תקווה.

יעל אמר/ה...

כפרה עלייך,
1. נכון, היה גם את הסיפור עם יפה שלא האמינה לי שנולדת (הזוי ביותר כשאני חושבת על זה...), ואח"כ אכלה את הלב (ואולי גם עכשיו אם היא קוראת תגובות לבלוגים...).
2. תודה. תגיד למרצה שלך שעכשיו אני יודעת שגם לי יש כנראה תקווה...
3. תגיד גם לאחותך לקרוא, אולי גם היא תיזכר במשהו..
4. ד"ש לקרולין.

יעל אמר/ה...

סמדר - תודה על התגובה הכנה והמקסימה, ולא לא השתפכת... ☺.
מקופלת - את עושה דברים יותר יפים, על מה את מדברת??

אנונימי אמר/ה...

יעלי,
את אולי לא יודעת, אבל אני תמיד קוראת את הבלוגים שלך. הרבה פעמים הם מעלים בי פרץ רגשות שמקשה עלי להגיב (כשאת כותבת על האחיינים המקסימים שלי, על סבתא, על הילדות). אני חושבת שכדי לשחרר את אילנה לשלום עם הרבה תודה לה ולשיעור הענק שלימדה אותך ובעקיפין גם אותנו - להגדיל את האחר ולעזור לו לצמוח ולא להנמיך אותו כי אתה מרגיש בפנים שאתה קטן ולא מסוגל. אז אילנה יקרה שאי ברכה ולכי לשלום ותמסרי ד"ש למורה דליה (עוד מורה למלאכה מהצריף ליד). אוהבת אותך מאוד ומוקסמת מיכולת הביטוי שלך כל פעם מחדש - אחותך שקוראת את הבלוגים שלך.

Big Mook Craft אמר/ה...

יעלי, סליחה שקצת נעלמתי מכאן מאז שעברתי לרידר זה אחרת לקרוא בלוגים ואני מפספסת....אז הכשרון שלך ענק טעצום, אהבתי את כל הפיסולים, אני גם משוכנעת שברגע שתעברי את המחסום עם בד ומחט ומכונת תפירה היצירות שלך גם שם ירקיעו שחקים!!!!
זהר

ליאורה אמר/ה...

קראתי את שכתבת,נהניתי מאד.
אני אחת מאותן מורות למלאכה,של פעם... חינכתי דורות של תלמידות.כל דרכי בהוראת המקצוע הייתה לגלות את היצירתיות הטמונה בכל אחת ואחת.
זו הייתה השקפתי ודרך עבודתי.המושג "ידים שמאליות"היה ממני והלאה, וכך, ניסיתי כמיטב הבנתי להביא לאהבת היצירה בחומר.
לפני שנים, החליט משרד החינוך שנושא זה עבר מן העולם.
כבר אז צפיתי כי עם חלוף השנים נבין כולנו איזה הפסד זה לדורות הצעירים,שלא זכו להכיר טעמו של מקצוע זה.
שמחתי לקרוא דעות לכאן ולכאן, ובעיקר, געגועים למשהו טוב ששיך לעבר של כולנו.
לכל אחת מכן, הממשיכה ליצור במגוון חומרי היצירה,ומוסיפה לילדיה אהבה לתחום ,חזק ואמץ.
ליאורה.

יעל אמר/ה...

ליאורה,
אני כל כך שמחה על תגובתך! התמזל מזלן של תלמידותייך שאת היית מורתן. אילנה שלנו העדיפה כנראה בינוניות ומטה, וכשאני חושבת על זה זה עצוב...
תודה רבה לך על התגובה, ואשמח אם תמשיכי לקרוא כאן ולהגיב. אני מאוד מעריכה את זה.
יעל.

ליאורה. אמר/ה...

יעל.
אשתף אותך ואת קוראייך בתכנון שיש לי כבר שנים,אך עדין לא הגיע לכלל ביצוע.
רציתי להקים בעיר מגוריי את מוזאון המלאכה בארץ.
חברה שלי שהייתה אחת מהמורות הוותיקות למלאכה ולצערי לא נמצאת יותר עימנו, השאירה לי ירושת ענק.
לא ירושה של כסף. ירושה של תוכניות לימודים,דגמים של עיבוד חומרים שונים, לימוד המלאכה בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה ועוד...אוצר בלום.
הכוונה הייתה להפגיש את הוותיקים עם פעילויות ,עבודות בחומרים שונים, נולי אריגה, כלים לעיבוד עץ ומתכת, יצירה בבדים פיסול קרמי,במה ליוצרים צעירים ומבוגרים, ועוד כהנה וכהנה.
חשבתי על מפגש דורות, מול כלים, מכשירים וחומרים, בעבודה משותפת של יצירה.
השבוע פגשתי את בעלה של חברתי והוא הזכיר לי,כל החומר עדין שמור בביתו ליום בו יהיה לו שימוש.הרעיון שלי הוא עדין בגדר חלום.
מי יתן ויגיע היום והחלום יהפוך מציאות.
ליאורה.

יעל אמר/ה...

ליאורה,
זה רעיון מדהים בעיני. פניתם למישהו? משרד החינוך? עירייה?...
איפה את גרה?
אם שוטטת בבלוג שלי בוודאי ראית שיש לי חיבה עזה לעבר, לכלים ולחפצים שהיו בימי ילדותי ואף לפני...
את אלי מוזמנת בשמחה לכוס קפה וקצת נוסטלגיה. מה את אומרת?