שיעורי מלאכה

כשהייתי ילדה, היה שיעור מלאכה. במסגרת מערכת השעות, היו שעתיים שבועיות של מלאכה, בהן למדנו ועסקנו בשלל מלאכות יד: ריקמה, מקרמה, תפירה וסריגה. בתור ילדה שאהבה ליצור מהרגע שהחלה לנשום בערך, היה צפוי שאוהב מאוד את השיעורים האלה, אבל בפועל שנאתי אותם. שנאתי מאוד, כיוון שעד היום הם זכורים לי כהתנצחות אחת גדולה של ילדה זעירה מול מורה שאף פעם לא האמינה ביכולותיה. טענתה הקבועה היתה שלא יכול להיות שילדה בגילי עושה כאלה דברים וברמה איכותית שאינה תואמת את גילה. פעם, וזה היה השיא, אפשר לומר, היא אפילו הגדילה ראש והתקשרה לאימי לומר לה שזה לא בסדר שהיא תפרה לי את התיק הקטן שהתחלנו בכיתה והיה צריך לסיים לבד בבית... מיותר לציין שזה לא היה נכון, ועד היום אני זוכרת את אותו תיק משבצות ורוד-לבן שתפרתי בעצמי ביד והיא לא האמינה לי...

ואני, לוחמת צדק מושבעת, נלחמתי על האמת כמעט בכל מפגש עם המורה אילנה שאולי קוראת אותי היום ונזכרת שהיתה לה פעם ילדה כזו בכיתה שהתעקשה איתה כמעט על כל עבודה. אני יודעת שהמלחמות האלה בינינו סיפקו בידור ושעשוע רב לשאר ילדי הכיתה, אך בי הן הותירו משקעי אכזבה ממורים שלא מאמינים ביכולות של תלמידיהם, וממש לא משנה המקצוע אותו הם מלמדים, וזו הסיבה שהיום, כשאני מעבירה סדנאות, אין מצב שאני אתן למישהי לזלזל ביכולתה להוציא תחת ידיה תוצר מקסים ואיכותי.

אולי הסיבה שאיני תופרת היום נעוצה במלחמות ה"לכי תוכיחי שאין לך אחות" עם המורה אילנה (ודווקא יש לי אחות, והיא אפילו נחמדה ♥, למרות שהיא לא ממש קוראת את הבלוג), אבל מאז ימי המורה אילנה התנסיתי בהמון תחומי אומנות עד שהגעתי לפיסול בעיסת הנייר.

לפני כמה שנים, כשהייתי צריכה לבנות שלד גדול ללטאת עיסת נייר ענקית שרציתי להכין לקיר החיצוני של הבית, התחלתי להתעניין בפיסול ברשת. קניתי את הספר של שולמית הרטל, ולמדתי ממנו את הטכניקה.

רכשתי רשת לולים, ופיסלתי לי את גוף הלטאה, שאורכו הכולל עומד על 1.50 מטר. כשגוף הרשת היה מוכן לשביעות רצוני, ציפיתי אותו בשכבות רבות של נייר עיתון עד שהתקבלה הלטאה שכל כך רציתי.

ואז החלטתי שאני צריכה כבשה בגינה. היות וכבשה אמיתית עסוקה בעיקר בהשמדת הדשא וייצור גללים, החלטתי שעדיף כבשה מרשת לולים מצופה בבטון כדי שלא תעשה את כל אלה, וגם שתשרוד לאורך זמן בגשם/שמש/ממטרות ושאר מריעין בישין...

וכך, באותה טכניקה של רצועות העיתון בדיוק, אך בשילוב חומרים אחרים (רצועות בד ומלט), יצרתי כבשה הרועה אצלנו בגינה ומשמשת בעיקר כמקפצה לחתולים בדרך לגג המחסן.




שלה המדהימה והכבשה (שושנה?)

 בגלל המשקל הרב של המלט הרטוב, היה צורך בתמיכה סביבתית נרחבת ובעזרה של חברה מופלאה, שלה היקרה והמוכשרת, שנראית כאן בתמונה בפוזה של "שלה תחזיקי רגע, אני חייבת לצלם...".

הכבשה (שושנה?) בפעולה ליד משה החתול

אחרי הכבשה החלטתי להתנסות בפיסול עדין ברשת עדינה יותר - רשת מהסוג שמותקן בחלונות למניעת כניסת יתושים. אני חושבת שהתמונות יגידו יותר טוב את מה שאני הייתי כותבת כאן עכשיו, אז הנה הן:

לסיום, חשוב לי לומר שצריך רק לנסות. להעז ולנסות, ולא לפסול מראש בטיעון של שתי ידיים שמאליות, כי גם אם ממש נתאמץ, לכל אחד מאיתנו יש רק שמאלית אחת... אני מאמינה שכל אחד יכול.
תנסו את פעם.
באהבה רבה,
יעל.