שקט, משפצים...

ההנאה שבשיפוץ רהיט ישן מספקת מוטיבציה והנעה לשיפוץ עוד ועוד רהיטים. בכל פעם שאני מסיימת לשפץ רהיט, אני מיד מחפשת את הקורבן הבא שיעבור תחת ידי, או, ליתר דיוק, תחת המשייפת שלי, וישנה את מראהו לעולמים.

השינויים שאני עושה ברהיטים הם בדרך כלל שינויים קיצוניים, בעיקר בצבע, שנובעים מראייה אחרת של הרהיט, ראייה שעליה הנגר הקונבנציונלי לא חשב. ישנם אנשים, ביניהם חמותי שתחיה, שלא יכולים להעלות על דעתם רהיט שאינו צבוע בחום. סיפור הארון הכחול שלי  ודעתה עליו ממחיש היטב את העמדה הזו, אך המציאות מוכיחה לי אחרת.

מאז שהוצב הארון הכחול בביתנו, אין אחד שמתעלם מקיומו. הארון הזה זוכה להרבה מחמאות בזכות צבעו המיוחד, ואני נשאלת רבות האם הוא עומד למכירה.

לפני כחודשיים הגיע לידי ארון דומה, משנות השמונים, ששימש בביתו הקודם כארון לאחסון משקאות חריפים וכוסות. הארון היה בצבע חום כהה, ובחזוני הוא נראה אחרת לגמרי כמובן.

התחלנו בפירוק כללי של הדלתות, המגירות והזכוכיות, ומיד לאחר מכן בביצוע שיוף מאסיבי להסרת גוון הלכה החום.

תוך כדי התהליך הוחלט שהדלתות העליונות לא יוחזרו, ומקום התצוגה ברהיט יושאר פתוח. לכן, על מנת שזה גם יראה יפה, ניסרתי קרניז מעוצב בסגנון כפרי שהוצמד לחלק העליון של הרהיט.

הצבע שנבחר בסופו של דבר היה שמנת בגוון עדין ביותר, למרות שרציתי צבע בגוון נועז יותר. הלחץ הסביבתי שיכנע אותי לוותר (חוט השדרה שלי היה בחופשה באותו היום, אבל אל דאגה את זממי ביצעתי ברהיט הבא שעדיין בתהליך... ).

וזו התוצאה -

את דלתות הזכוכית שמרתי, ללא הזכוכית, וגם עבורן יש לי תוכנית שנכנסה לרשימת המשימות המתארכת...

J

הארון המהמם נמצא כבר בביתו החדש והאוהב מאוד, וכרגע אני בשלבי סיום של הפרוייקט הבא.

ומשהו קטן נוסף לסיום שנעשה בעיקר לצורך מבחן צבע:

לפני

אחרי

שווה, נכון?
לדעתי הצבע עבר את המבחן בהצלחה יתרה (לא שחשבתי שלא יעבור, כן?), ועכשיו הוא כבר בשימוש בפרוייקטים אחרים בהם אשתף בהמשך.

שיהיה לנו יום צבעוני ושמח,
יעל.

פירנאים - סוף מסלול

הפוסט הקודם של הטיול בספרד הסתיים בטיול שערכנו בפארק הלאומי איגוטסטורטס (Aiguestortas parque nasional).

יום למחרת, בבוקר היום השביעי לטיול, המשכנו בדרכנו לכיוון העיר אינסה, כאשר היעד הוא הפארק הלאומי אורדסה. בדרך עצרנו לשיט קיאקים נחמד באגם מלאכותי המוזן ממימי הנהר אסרה ליד העיירה באנסקה.

אינסה, שתיזכר לעד אצלנו בשם איכסה, היא דווקא עיר נחמדה שבמרכזה שוכנת העיר העתיקה ובה חומה עליה ניתן לטפס ולהשקיף על העיר מלמעלה. המראות, כמעט מיותר לציין, מקסימים.

הסיבה בה תיזכר העיר אצלנו כאיכסה אינה קשורה בעיר עצמה, אלא בחוויה המפוקפקת שעברנו בה כאשר נזקקנו לשירותי רפואה עבור הפעוטה שקדחה מחום. כשהגענו למוקד הרפואי בעיר בחצות הלילה, גילינו שאפילו הרופאה אינה דוברת אנגלית... זה היה יאוש טוטאלי. מצד אחד ילדה קודחת עם חום שמסרב לרדת במשך שעות, ומצד שני רופאה שצריך להסביר לה מה קורה בשפת הסימנים בערך...

למזלנו היתה שם אחות צעירה שידעה קצת אנגלית ועזרה לנו לתקשר.

לאחר בדיקה קצרה של הפעוטה, צויידנו במכתב, בספרדית כמובן, ונשלחנו לבית החולים הקרוב - מרחק של שעה נסיעה משם, בעיר ברבסטרו. זו הייתה הנסיעה הכי מפחידה שהייתה לי בחיים, ולא בגלל העלטה המוחלטת בכבישים הלא מוכרים, אלא בגלל המצב של מאיה שהיתה ממש חולה. רעדתי, ולא מקור...

גם בבית החולים המצב לא היה שונה. אף אחד לא דיבר אנגלית, חוץ מרופא אחד, אסיאתי במוצאו, שנשלח לטפל בנו. לאחר בדיקות הרופא קבע שיש לה דלקת חמורה בבטן, ויש להקפיד שהיא תקבל נוזלים באופן קבוע.

חזרנו למלון לפנות בוקר, ואת יום המחרת ביליתי לידה במיטה עד הערב שבו חלה התאוששות במצבה. אחר הצהריים, כשאנחנו עוד היינו במיטה, יניב לקח את איתי וגל לפארק אורדסה שהיה בעצם הבילוי המקורי המתוכנן לאותו היום.

לילה נוסף עבר והמצב השתפר, ובבוקר המשכנו בדרכנו לעיר ברבסטרו (כן, ההיא של ביה"ח), והפעם לאור יום, ובמצב רוח הרבה יותר טוב.

בעיר חיכתה לנו הפתעה נחמדה - באותו היום נחוג שם חג לאומי, וכחלק ממנו התקיימה תהלוכה ססגונית של תושבי העיר ברחובות, כשכולם מחופשים ועוטי מסיכות שנעשו כולן מרצועות עיתון ועיסת נייר. היה מקסים ובהחלט מעורר השראה.

עקבנו אחר התהלוכה הססגונית שלוותה בתזמורת מצעדים חיה ותוססת, ובהחלט שהיתה זו חוויה מיוחדת עבור הילדים ועבורנו גם.

אחר הצהריים, בדרך חזרה לברצלונה, ביקרנו גם במנזר מונסראט. מנזר מונסראט (Montserrat), הנמצא כ-60 ק"מ מברצלונה הוא המרכז הדתי והתרבותי החשוב ביותר בקטלוניה. למי שחושב לבקר שם, חשוב שתדעו שהמקום אפוף ריח תיירותי חזק, וניתן לומר שחוץ מהיונים הלבנות והיפות שחגות בהמוניהן במקום, הכל, כולל הכל, תיירותי וממוסחר.

ברצלונה, לאחר תשעה ימים, נראתה יפה יותר. אולי בגלל התחושה שחזרנו למקום מוכר, ובטוח בגלל הידיעה שמכאן חוזרים הביתה. אף פעם לא שמחתי לסיים טיול כמו בפעם הזו, ולא בגלל המקום אלא בגלל הגעגוע לעברית ולמישהו שמבין אותך כשאתה מדבר ובעיקר כשאתה זקוק לעזרה...

הדבר הראשון שראיתי בשדה התעופה עוד כשהמטוס היה בשלבי נחיתה היה השלט המואר של דואר ישראל וחשבתי לעצמי שבחיים לא הייתי מעלה על דעתי שארגיש טוב למקרא השלט הזה, שארגיש בבית...

ואסיים בקלישאה שמסתבר לעיתים שאינה קלישאה כלל וכלל - אין כמו בבית!
בשמחות,
יעל.

שמיכת פלאים

הכל התחיל ביריד הגדול בטל שחר, כשפגשתי את טל ושמיכות הטלאים המקסימות שלה. טל, בעלת המותג טלטליקה ובלוג הנושא את אותו השם, תופרת מוצרים משגעים לקטנטנים. אני התאהבתי... ♥.

ואז הגיעה פנינית חברתי ליריד, ומיד קלטה את כל היופי הזה גם, וזרקה לעברי את האתגר לתפור שמיכת טלאים לגדולים, כי את שלב הינקות קצת עברנו (טוב, פיזית לפחות, מנטלית אני לא בטוחה...).

וזהו. זה נשאר בגדר עוד משימה שהוספתי לרשימת השבעת אלפים שמונה מאות חמישים ושש משימות שכבר החלטתי לעשות, ועכשיו היה צריך רק זמן בשביל לבצעה.

ואז זה הגיע. מכיוון בלתי צפוי דווקא. מי היה מאמין שוירוס שישבית לי את המחשב לחמישה ימים יהיה הסיבה לתפירת שמיכת הטלאים שלי. השילוב של מחשב מת  ביחד עם מנת יתר של פיסול בעיסת נייר בשבועות האחרונים היו בהחלט סיבה טובה להתחיל בפרוייקט השמיכה, למרות שהוא נמצא במקום השבעת אלפים שמונה מאות חמישים ושבע ברשימת המשימות שלי.

התחלתי בחיפוש הוראות/הסברים ברשת, ובכל המקומות שמצאתי היו הסברים לתפירת שמיכות כאלה רק לתינוקות, והמידות בהתאם...

טוב. כשאין ברירה, אז אין ברירה, ומכיוון שכבר הייתי על זה כמו שאומרים, התיישבתי והתחלתי לחשב מידות, דוגמא וכמות ריבועים נדרשת.

זה היה קל. החלק הקשה היה בחירת הצבעים. עמדתי מול ארון הבדים והתלבטתי קשות. בסופו של דבר הוצאתי לשולחן את כל הבדים שמשכו את עיני וליבי, ומהם בחרתי את חמשת אלה שהלב רצה באותו הרגע.

לפי החישובים שעשיתי, נדרשו לי 176 ריבועים בגודל של 5 אינץ' כל אחד.
א-מממממממאאאא.....

זה היה השלב שבו עוד הייתי יכולה לסגת לאחור ולוותר, אך החלטתי להמשיך בכל זאת, וגייסתי את יניב למשימת חיתוך הריבועים. חתכנו וחתכנו וחתכנו וחתכנו עד שקיבלנו את הערימה הזאת:

ואז הגיע השלב הבא, שלב סידור הריבועים לפי הדוגמא שהחלטתי - אלכסונים.

הריבועים סודרו ומוספרו לפי סדר השורות ומיקומם בשורה, ומלאכת התפירה (המונוטונית, יש לציין) החלה.

בתחילה הריבועים נתפרו לשורות, 11 ריבועים בשורה, 16 שורות בסך הכל.

בכל שורה שנתפרה הקפדתי לגהץ את הצד האחורי של התפר ולפתוח את ה"כנפיים" לצדדים על מנת שיהיה קל לחבר במדוייק את השורות זו לזו בדיוק בהצטלבות של הריבועים.

ועכשיו זה בדיוק הזמן להיאנח. היה מתישששש. מונוטוני ומתיש, אבל, וזה אבל גדול, הסיפוק הלך וגבר עם כל שורה שחוברה לקודמתה. ככל שהשמיכה גדלה, כך גדל הסיפוק, והמוטיבציה להמשיך במלאכה עלתה.

אחרי יומיים ארוכים של עבודה קשה, כל הריבועים נתפרו זה לזה, ועכשיו נותר לדאוג לפס מקיף בצבע ניטרלי (בורדר לטלאים), למילוי לשמיכה, לבד תחתון, ולסיומת של פס אלכסון לגימור יפה.

היקף השמיכה עמד על 7 מטרים, וזה אורך הבורדר שהייתי צריכה לחתוך מהבד הלבן שבחרתי לצורך כך, ברוחב של 5 אינץ' (כמו הריבועים).

בשלב הזה היו לי שלוש שכבות שצריך לחבר - בד תחתון, יריעת מילוי כותנה וכמובן כיסוי הטלאים שתפרתי.

שלושת השכבות של השמיכה חוברו זו לזו על ידי תיפורים ישרים לאורך ולרוחב כל השמיכה (ניתן גם באלכסון אם רוצים).

בסיום השלב הזה, כשכל שכבות השמיכה מחוברות זו לזו, חתכתי את השוליים ליישור השמיכה, ונותר רק לחבר את סרט האלכסון שיצור את הגימור היפה של השמיכה.

את האלכסון הכנתי מבד זהה לבד התחתון של השמיכה, באורך של 8 מטר (היקף השמיכה בתוספת ביטחון של חצי מטר) וברוחב של 3.5 אינץ' שקיפלתי לשניים.

וזהו.

כשסיימתי הרגשתי כמו אחרי מפץ גדול... מן שקט כזה שאחרי סערה, והייתי צריכה יומיים להתאושש מהמרתון הזה בן ארבעת הימים ואין ספור השעות של התפירה.

ועכשיו? עכשיו אני מאוהבת בתוצאה ומתכננת לה המשך. מה, לא יכול להיות שאשאר רק עם שבעת אלפים שמונה מאות חמישים ושש משימות, נכון?

 
חג שמח והמון צבע,
יעל.
 
נ.ב.
למי שממתין, פוסט הפירנאים האחרון יפורסם בהמשך, בינתיים, אשמח לסייע במידע במייל לכל מי שצריך.
 
נ.נ.ב.
תודה לטל על ההשראה.
תודה למיה על הוירוס למחשב. טוב, נו, לא ממש תודה על הוירוס, אבל בלעדיו זה כנראה לא היה קורה...☺

הפירנאים, אני והתגלית המרעישה - פוסט המשך הטיול בספרד

למי שקרא את הפוסט הקודם, אני ממשיכה מאותה הנקודה בה עצרתי שם, רק בטמפרטורה נמוכה יותר.

מי שלא קרא את הפוסט הקודם, ובא לו להתעדכן, מוזמן לעשות זאת כאן.

את בוקר היום הרביעי לטיול התחלנו בסוכנות המכוניות כדי לקבל את הסניק ששכרנו (יניב אומר שחשוב לציין שהיתה זו גרנד סניק...), ועליה העמסנו את שלושת רבעי הבית שהבאנו איתנו מישראל.

לאחר היכרות קצרה, סניק - משפחה, משפחה - סניק, יצאנו צפונה מברצלונה לכיוון הפירנאים.

היעד היה העיירה ריבס דה פרסר (Ribes de freser), ממנה יצאנו ברכבת לעמק נוריה, המזכיר במראהו ובנופיו את נופי אוסטריה.

הרכבת היא אמצעי התחבורה היחיד המוביל לעמק, והיא נעה על מסילה שאורכה 12 ק"מ מהעיירה. יש באמצע הדרך שתי תחנות, האחת במרכז הכפר, והשנייה בכפר נוסף, כ - 7 ק"מ משם.



מבט מתוך העמק על הרכבת המתרחקת


אין ספק שהמראות היו מרהיבים, אבל מזג האויר שם בעמק היה שונה מאוד מזה שהיה בתחנת המוצא, וכך מצאנו את עצמנו עם בגדים קייציים עד מאוד, מתהלכים בעמק גשום, רטוב וקררררררר (15 מעלות...).

אגב, כל המקומיים הסתובבו שם עם כובעים ומעילים עבים, ובעיניהם מבטים שנעו בין חמלה לבין משהו כמו "מה עובר על האנשים האלה, למען השם?"...



ועוד אחת, שימו לב לשמים האפורים...


למרבה האירוניה, הסווצ'רים והקפוצ'ונים שלנו שכבו ברכב נטולי תעסוקה כפי שהיו עד כה בשל החום המטורף בברצלונה, רק שהפעם זה היה מהסיבות הלא ממש נכונות, או, אם לתאר זאת בקיצור -

מה שלא בא דרך הראש, יוסבר לך היטב על ידי המלקוש...

לכן, אם אתם מתכוונים להגיע לעמק נוריה, קחו איתכם בגדים חמים, אפילו אם נראה שהקיץ בעיצומו בתחנת המוצא.

לאחר הסיור הרטוב בעמק, ישבנו להתחמם ולהתנחם במשקה שוקולד חם ובעוגיות טעימות בבית הקפה שבמקום (יש רק אחד, אי אפשר לפספס...).

כשהתחממתי מספיק כדי להבחין בנעשה סביבי, כישורי הרכישה שלי חזרו גם הם לתפקד, ורכשתי קופסת פח של עוגיות שמאפיינות את המקום ומאוד טעימות. טוב, זו לא באמת הסיבה לרכישתן, הקופסה היפה היתה הסיבה האמיתית. יש לי איזו חולשה לקופסאות פח יפות. אולי פעם אעשה פוסט על אוסף קופסאות הפח שלי.

את הלילה בילינו באחד מבתי המלון בעיירה (קטלוניה פארק, למי שמעוניין, 4 כוכבים). לא היתה בעיית מקום, ובעיקרון, אין צורך להזמין מקומות מראש בתקופה הזו.

הבוקר החמישי לטיול נפתח בנסיעה מערבה לכיוון פנים הפירנאים. בדרך עצרנו בכפרים חביבים ובעיירות מנומנמות, ומהנוף אי אפשר היה להתעלם. אומנם היינו בפירנאים, אך הנוף היה שילוב של אוסטריה, צפון איטליה וקצת טוסקנה. בדרך היו נופים שנראו כציור ביד אומן.

בדרך, אפשר לעצור לשכשך רגליים בנחלים קרירים שנמצאים בכל מקום כמעט, דבר שגורם אושר עילאי לילדים.

היעד הבא היה הכפר אספוט (Espot), כפר שנמצא בכניסה לפארק הלאומי איגוטסטורטס (Aiguestortas parque nasional). הכניסה לפארק נעשית אך ורק באמצעות ג'יפים של הפארק שמשמשים כמוניות הלוך ושוב. את המכונית הפרטית יש להשאיר במגרש החנייה בכפר, ולהיכנס לפארק באמצעות הג'יפים.




בכניסה לפארק, אגם סיינט מאוריסי


מה אגיד ומה אומר... ? זהו אחד הפארקים המרהיבים שראיתי מימי. הנופים משכרים ועוצרי נשימה, האויר צלול, והמים עוד יותר. בפארק יש מסלולי הליכה רבים, בדרגות קושי שונות, וכל אחד בוחר את המסלול הנכון לו. אין בעיית הליכה עם ילדים, היות ויש הרבה עניין בדרך, צמחים ומקורות מים שונים שבוקעים מצידי השביל או מתחתיו.



מים, מים בששון



ואז, לאחר כקילומטר של הליכה לכיוון המפל הגדול, בינות סלעים ועצים, התגלתה לה הפתעה חביבה שהיתה בעצם תגלית מרעישה מבחינתי - פטריה אדומה עם נקודות לבנות!!!



ואולי זה בכלל בית של דרדסים ספרדים?


ולמה התגלית מרעישה? בכל שנות קיומי עלי אדמות ראיתי רק פטריות אפורות/חומות/לבנות, ואפילו לא פטריה אחת אדומה עם נקודות לבנות...

למרות שמגיל צעיר מציגים/מציירים לנו פטריה עם ראש אדום ונקודות לבנות, לא ראיתי כזו אף פעם, גם לא בטיולים בעולם, ופה זכיתי לראות אפילו שתיים... חחח... סוג של סגירת חורים בהשכלה, בבקשה לא לצחוק עליי.

לאחר חצי יום של בילוי מהנה בפארק, המשכנו צפונה בכביש המוביל לכיוון העיירה ויאלה (לא, לא, יאללה. ויאלה-Vielha). הנופים, שוב, עוצרי נשימה.

בתמונה המדהימה הזו אסיים, כיוון שיש עוד הרבה תמונות מרהיבות וגם עוד קצת (טוב, נו, הרבה...) מה לכתוב.

בגלל שאינני רוצה להתיש אתכם, אמשיך את חוויות הטיול בספרד בפוסט נוסף ואחרון בהחלט.

מקווה שנהניתם,
יעל.

נ.ב.
הפוסט הזה וגם קודמו נכתבו בשיתוף מלא עם הספונטני, מדריך הטיולים של הבית ונהג הגרנד סניק - יניב, ועל כך מגיע לו כל הקרדיט והתודה שבעולם.

ויוה אספניה

"יעלי, רוצה לקפוץ לספרד?" שואל הספונטני כבדרך אגב לפני כארבעה שבועות בעודי מתקלחת לאחר יום עבודה מפרך בסטודיו לקראת היום הפתוח שערכתי.

"ברור", השבתי,  "רק אסיים להתקלח, אארגן את הילדים ונקפוץ לספרד".

"לא צריך להילחץ" השיב הספונטני, "הטיסה בעוד שלושה ימים"... שלושה ימים, ברור.. מילמלתי לעצמי..

"אין מצב" השבתי.
יש לי סדנאות, יש לי הכנות מטורפות ליריד, אין מצב, פסקתי.

חצי שעה לאחר מכן, הסדנאות נדחו, וישבתי כמו גדולה להכין רשימות ומטלות לשלושת הימים הקרובים כדי לסיים את ההכנות ליריד (חסרת חוט שדרה שכמותי...).

באופן מפתיע ביותר, סיימתי הכל. היו שלושה ימים מטורפים, אבל סיימתי הכל כולל כתיבת פוסט תזכורת עם פרסום מתוזמן אוטומטית, ואפילו, ובזה אני ממש גאה בעצמי, תפרתי כיסויים יפים לדרכונים שלנו (ואשמח לצלם הדרכה אם יש ביקוש), שגרמו אפילו לזעופות הפנים שם בביקורת הגבולות להחמיא ולחייך (או שאולי היתה זו עווית לא רצונית, ואני, מרוב שהייתי גאה בעצמי חשבתי שזה חיוך...).

מי מנחש איזה מהם שלי?

וכך, שלושה ימים אחרי השיחה ההיא, נסענו לשדה התעופה, על טפינו ומזוודותינו, מצויידים בשלושת רבעי בית בלבד מכיוון שלרבע שנותר לא נשאר מקום במזוודות, ולכן נאלצנו לוותר עליו ולהשאירו בבית.

ברצלונה, היר ווי קאם!!

והגענו. התמקמנו בדירה ששכרנו מראש (ערב לפני עדיין עונה להגדרה "מראש", נכון?), שלוש דקות הליכה מכיכר קטלוניה, בלב ליבו של הרובע הגותי מלא הקסם במבנים ובסמטאות הצרות והיפות שבו, ובכל זאת, עדיין ברחוב שקט עד מאוד.

את בוקר יום שני התחלנו בנסיעה לכיכר לה-גלוריה מכיוון שרציתי לבקר בשוק הפשפשים המקומי שפתוח בימים הזוגיים בשבוע. במקום ישנם כמה שווקים שנוגעים-לא נוגעים זה בזה, ובכל אחד מהם יש פריטים מתחום שונה. יש שוק בגדים, שוק מוצרים לבית ולגינה ושוק פשפשים ע-נ-ק.

כחובבת שווקי פשפשים כמובן שהתלהבתי בהתחלה מהמראה, אך מהר מאוד התברר לי שמדובר בג'אנק יותר מאשר במציאות, ולא מצאתי אפילו פריט אחד שראוי להירכש בכלל, ותאמינו לי שהבעיה היא לא בי...

האמת היא שדי התאכזבתי, במיוחד לאחר הביקור בשוק הפשפשים באמסטרדם, שם, אם לא הייתה בעיית המשקל העודף (של המזוודות, לא שלי...), הייתי קונה דוכנים שלמים...

השידה משמאל חביבה, אבל לא נראה לי שהיו נותנים לי להעלות למטוס...

אחר הצהריים טיילנו בשדרת הרמבלה שיוצאת כעורק מכיכר קטלוניה, 5 דקות הליכה מהדירה ששכרנו. בשעות אחר הצהריים והערב, שדרת הרמבלה מלאה בהודים מצפצפים שדי עושים חור בראש עם הצפצופים המעצבנים של הצפצפות שהם מוכרים. מלבדם יש בשדרה אומני רחוב והרבה דוכנים של מזכרות, תמונות, גלידות, ואפילו דוכן אחד שמוכר חיות קטנות כמו אוגרים וצבים שנמכרים במחיר של 80 יורו לאחד. מיד חשבתי על עובדיה, הצב שהזדמן לביתנו וחי חיי נוחות ומנעמים. לו רק היה יודע כמה הוא שווה...

  

בקצה השני של שדרת הרמבלה נמצאת כיכר קולומבוס שמעברה השני נמצא הנמל, איזור יפה ונעים כשלעצמו לסיור רגלי אחר הצהריים. מי שרוצה, יכול לצאת להפלגה ביאכטות בסגנון שהיה פעם בטבריה (ואולי עוד יש...?).

  

את היום השלישי התחלנו בסיור רגלי ברובע הגותי. אין ספק שיש קסם רב בסמטאות הרובע הגותי, קסם שבא לביטוי אפילו בדמויות שמאכלסות אותו, החל בקבצנים וכלה באומני הרחוב שבו. החנויות ציוריות, ולמי שעוסקת בחריזה (לא של מילים... J ) זה בהחלט המקום. ספרתי לפחות 6 חנויות שמתמחות באביזרים,מוצרים ושלל של חרוזים לתכשיטים.

למי שמחפשת בדים - ברצלונה, וספרד בכלל, זה ממש לא המקום. נכנסתי לכל חנות בדים שנקרתה בדרכי, ונוכחתי לדעת שני דברים - מבחר הבדים בספרד דל ביותר, אפילו לעומת נחלת בנימין (כן, כן, לא יאמן, אבל ממש נכון), ומחירי הבדים הם על הגבול שבין הזוי ללא אמיתי. מטר בד כותנה פשוט נמכר בטווח המחירים שבין 15-18 יורו. אותם בדים ואף יותר יפים מהם נמכרים בחנויות אינטרנטיות בחו"ל במחיר של 8-9 דולר, ובשוק באמסטרדם במחיר של 3.5 - 5 יורו למטר).

  

בועות של קסם ברובע הגותי

מסמטאות הרובע הגותי יצאנו לשדרת הרמבלה (כן, ההיא מאתמול אחה"צ) שתוחמת אותו במטרה להגיע לשוק לה-בוקריה הנמצא במרכזה ופועל בשעות היום.

שוק לה בוקריה הוא שוק מקורה, ססגוני ומרהיב, בו ניתן למצוא שפע של דוכני מזון, פירות, ירקות, ממתקים, בשרים, דגים, גבינות ומוצרי מאפה במגוון לא נתפס כמעט.

 

בקצה השוק, בפינה רגועה יחסית, מצאנו אפילו את הדוכן הזה:

  

אגב, בקצהו השני של הרובע הגותי, בצד של הקתדרלה, ישנו שוק מקורה נוסף שדומה מאוד לשוק לה-בוקריה, והוא פחות עמוס ופחות תיירותי. השוק נקרא שוק סנטה קתרינה.

את שעות אחר הצהריים בילינו בנסיעה מייגעת (לנו, לא לצאצאים) באוטובוס התיירים ברחבי ברצלונה, ואת הערב סיימנו בכיכר אספניה בה יש מעלית שקופה שמובילה למעלה אל רחבת תצפית הנמצאת בראש בניין הקניון שבמרכז הכיכר. הנוף מרהיב והאויר משכר חושים (עד שעובר לידך ספרדי מעשן ומזכיר לך את המציאות...).

עייפים אך מרוצים חזרנו בשעת ערב מאוחרת לדירתנו החביבה בכיכר קטסטרופה (כך קראו לה הילדים שלא ידעו את קטלוניה... J ), מוכנים ליציאה לכיוון הפירנאים בבוקר השכם (טוב, נו בעשר...).

את החוויות מהפירנאים אכתוב בפוסט נפרד, אך לפני סיום הפוסט הזה, יש לי כמה המלצות למי שמתכוון לצאת לטיול דומה עם ילדים:

    1. השאירו את הילדים אצל סבא וסבתא   (לא, לא טוב, טיפ מעולה אבל שייך לטיול
        אחר, למחוק...).

1. הזמינו/שכרו דירה מאובזרת בה יוכלו הילדים להרגיש חופשי, יותר מאשר בחדר במלון לפחות, ובה תוכלו להכין להם את האוכל האהוב עליהם ושאר דברים אליהם הם רגילים בבית. למי שירצה המלצות על הדירה בה אנחנו היינו, אשמח לתת פרטים.
2. הביאו עמכם פאזלים, משחקים, ספרים, כלי כתיבה וציור. אנחנו לקחנו את הערכה שתפרתי בסדנא של שרון רותם, ואני ממליצה עליה בחום רב. היא מעולה לנסיעות, למטוס ובכלל.
3. בברצלונה לפחות, השתמשו במוניות כדי להגיע ממקום למקום. זה לא יקר בכלל וחוסך טרטור של אוטובוסים.
4. אוטובוס התיירים - אטרקציה לילדים, בייחוד אם יושבים בגג, אבל ניג'וס מייגע להורים. העלות ליומיים יקרה מאוד למשפחה, אבל ההנאה שלהם שווה את זה.
5. ע-ג-ל-ה !! המצאה יקרה, בחיי. למרות שפרק העגלות בחיינו הסתיים מזמן, היה ברור שלטיול לוקחים עגלה, בעיקר בשל ההליכה המרובה ברגל שצפויה לנו, אך גם לזמנים של ענייני הבירוקרטיה בשדה התעופה (כרטוס, ביקורת דרכונים וכו') שדורשים עמידה בתורים ארוכים, ויכולים להיות מתישים עבור הילדים.
   
   כמובן שאם הילד שלכם בן 16 זה יראה קצת מוזר אם תלכו עם עגלה, אך נראה לי שעד גיל 4 פלוס מינוס (גיל שבו כבר ממש לא משתמשים בעגלה בבית), העגלה תהיה הצלה גדולה ברגעים מסויימים בטיול.
6. בהמשך ישיר לעגלה - כריות לראש לנסיעה (לנו יש את אלה של כריתי), ושמיכה קלילה.
7. שקיות להקאות בלתי צפויות (ולא, אתם לא רוצים פירוט, נכון?).
8.  אם כבר נמצאים בברצלונה, אז לפרגן לאבא משחק כדורגל באיצטדיון המקומי. גם הוא ילד, לא?

לסיום, טיפ נוסף, שלא קשור לנסיעה עם ילדים (או בעל, אלא אם הוא דובר ספרדית...) הוא לעשות מנוי לערוץ ויוה ולהתחיל לראות טלנובלות בספרדית. העובדה שלא ראיתי אפילו לא טלנובלה ספרדית אחת בחיי עלתה לי בתסכול רב לנוכח העובדה הכואבת של חוסר ידיעה/הבנה/שימוש בשפה האנגלית ע"י הספרדים. למצוא ספרדי דובר אנגלית זה בערך כמו למצוא שושן בין חוחים או מחט בערימת שחת, ותאמינו לי שזה מתסכל קשות.

אז למי שמתכונן עכשיו לטיול חגים בספרד (מיכל, ויקי...) או בכל מקום אחר, וגם למי שנשאר פה איתי, תהנו ותבלו מחופשות החגים.

עד הפוסט הבא,

אולה,

יעל.

חוויות מהכפר - עלילות יעלי ביריד הגדול

זהו. אני אחרי...!
היריד הכפרי הגדול במתחם מעצבים ביקב בטל שחר, אליו רוכזו כל המאמצים והכוחות בשבועות האחרונים, התקיים בשישי ובשבת, למרות מזג האויר שעשה קצת קולות של גשם...

מה אומר ומה אגיד? היה מדהים, ומי שלא בא, הפסיד!

היו שפע של דוכני יצירה ועבודות יד מרהיבות ומשובבות את העין והלב, היתה אוירה של קרנבל שמח, והיה מזג אויר מעולה. כאילו הוזמן מראש ותואם עם מישהו מלמעלה... J.

נכון, השעות היו רבות וארוכות, אך במהלכן זכיתי להכיר נשים מקסימות, יוצרות מוכשרות, כל אחת בתחומה היא, ונהניתי מהמפגש והחשיפה לתחומים אחרים.

אבל הדבר ששימח את ליבי יותר מכל (לא, לא המכירות... טוב, נו, גם זה, אי אפשר להכחיש) הוא קוראי הבלוג הנאמנים שהגיעו במיוחד בשבילי ליריד, כדי להכיר אותי וכדי לרכוש מתנות מעשה ידי להם או לחבריהם.

בכל פעם שמישהי הציגה את עצמה כקוראת עקבית של הבלוג, וציינה בפניי שזה בעצם מה שגרם לה לבוא ליריד, התרגשתי מאוד, אפילו אם לא ראיתן את זה עלי. זה שימח את ליבי כל כך לשמוע מאנשים שאני לא מכירה איך נראה הבלוג מהצד השני של המסך...

אז מה אני רוצה מכם היום?

אני רוצה בעיקר להודות לכם על הקריאה העקבית, גם אם אתם לא תמיד מגיבים (למרות שזה יכול להיות נחמד.. J), ורוצה להודות על הבעת התמיכה והאמון בעצם ההגעה ליריד כדי לקנות את מוצריי.

בנוסף, בעיקר למי שלא הגיע, אני רוצה לשתף בתמונות של חלק מהדוכנים היפים שהיו, כדי שתדעו שכדאי לבוא בפעם הבאה:

השמיכות המטריפות של טלטליקה

כלי הפימו המשגעים של אורלי רבין



הכלים המדהימים של חנית הטמן



התפורים של שושה-שוש נחמני

הבובות המקסימות של ענת זך

הדוכן של... מממ... עייפה מכדי לזכור

זו רק טעימה של חלק מהדוכנים שהיו בקרבתי. אם אתם רוצים לראות עוד ולהיכנס לאוירה, היכנסו לאלבום התמונות של היריד שפורסם בפייסבוק.

תודה ענקית לשירן סבוראי על האירוח המושלם, ולחן קרופניק על הארגון והתפעול של כל ההפקה הזו, אין כמוכן!

ועוד משהו קטן לסיום - ביום רביעי הקרוב, ערב החג, בין השעות 9:00 - 13:00, הסטודיו יהיה פתוח למי שלא הספיק לרכוש מתנות ורוצה ברגע האחרון לפנק את עצמו או מישהו אחר אהוב.
אתם מוזמנים בכיף, הקפה והעוגה עלי ☺.  

כתובת הסטודיו - רח' הירמוך 11, באר יעקב. טל' - 054-6260062, ניתן לתאם/לוודא זמינות מוצרים מראש.

ועכשיו, ממש לסיום, אני רוצה לאחל לכל קוראי הבלוג ובני משפחותיהם שנה טובה ומופלאה, שנה של בריאות, אושר, אהבה, והמון המון יצירה ושמחת חיים.
מכל הלב,
יעל
♥♥♥

פעם שלישית גלידה?

אז זהו, שלא, ומי שיגיד לכם את המשפט הזה אי פעם, תשלחו אותו אלי, אני אוכיח לו שלא גלידה ולא נעליים.

האמת היא שהתלבטתי רבות האם בכלל לכתוב את הפוסט הזה, הרי ברור שלא תאמינו לי.

ואם כבר אמת, אז האמת היא, שגם אני, אם לא הייתי מכירה את עצמי כל כך טוב, לא הייתי מאמינה לעצמי. בחיי.

אפילו מרפי לא מאמין לי, ובכלל, נראה לי שלאור מאורעות החופש הגדול הזה אצלנו בבית, הוא כותב את מכתב ההתפטרות שלו ברגעים אלה. מה לעשות, יש רגעים בהם אתה צריך להודות שיש טובים ממך, ונראה לי שמרפי מבין שעכשיו זה אחד מהרגעים האלה...

אז למה בכל זאת אני כותבת את הפוסט הזה? בשביל התיעוד.

מאורעות החופש הגדול תשע"א חייבים להיות מתועדים בדפי ההיסטוריה המשפחתיים (והבלוג הוא אחד מהם...), בעיקר כדי שכאשר אספר אותם לנכדים יום אחד תהיה לי הוכחה כתובה ומצולמת, אחרת הם יסתכלו עלי במבט מרחם, ינידו את ראשם בחמלה וימלמלו משהו בסגנון של: "מסכנה סבתא, הזיכרון שלה כבר לא משהו אז היא מדמיינת סיפורים שאפילו הסטטיסטיקה לא סובלת...".

אז על מה לעזאזל אני מדברת אתם שואלים?

אז זהו, אני מדברת על ה... נו, הדבר הזה שכבר פעם שלישית ומתחיל ב - ג', אבל הוא לא גלידה.

הוא אפילו לא טעים, ובימים הראשונים אחרי הפעם השלישית (שבוע לאחר הסרת הפעם השנייה) זה היה תקוע לי בגרון מבלי שיכולתי אפילו לנקוב בשמו המלא.

גבס. כן, גבס.

אותו מוצר, ילד אחר, שהפעם הלך על כל הקופה, וקיבל טיפול הכל כלול במיון: צילומים, הרדמה מלאה וגבס לבן ביד ימין עד הכתף.

אפילו האורתופד הודה בפניי שלא נתקל בכזה צירוף מקרים אומלל, ואמר שהוא בהחלט שוקל להעניק לנו את התואר "יקירי המרפאה".

נכון לעכשיו הוא עדיין מגובס. כבר שישה שבועות מלאים, ויש עוד שבוע לפחות לפנינו.

בינתיים, יניב ואני מבלים את שעות אחר הצהריים בהשלמת חומר לימודי של כיתה ו' כדי שלא יהיו לו פערים כאשר יוסר הגבס, בהעתקת החומר ממחברות של ילדים אחרים ופענוח כתבי יד שלא היו מביישים אף רופא בכיר, ובעיקר בכתיבת תשובות לשיעורי הבית כשהצאצא הוא זה שמכתיב את התשובות ואת לוחות הזמנים.

בסיטואציה אחרת הייתי אומרת שקם המלפפון על הגננים...

ואיפה היצירה בכל העניין, אתם בטח שואלים, נכון? אז ברור שיש יצירה, והיא גם צולמה לשם התיעוד (כן, העניין הזה עם הנכדים מאוד מטריד, אתם יודעים, שלא תהיה להם עילה לאשפז אותי בכפייה בבית אבות מוקדם מהצפוי...).

המקור

אחרי סדנת היצירה

זהו. הפעם אני באמת מקווה שבזאת חתמנו את טרילוגיית הגבס שלנו לכל החיים. מיצינו את נושא הגבס בביתנו בכל היבט אפשרי, ואנו מעדיפים שמעתה ועד עולם ישמש החומר הזה בביתנו לאיטום חורים בקירות בלבד.

מרפי, שמעת?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ובמעבר חד, כמו שאומרת מיקי ליעקב, אני רוצה לספר לכם על היריד הגדול במושב טל שחר שיתקיים בשישי ושבת הקרובים, 23-24.9.11, בין השעות 10:00 - 16:00 בשישי, ו - 10:00 - 18:00 בשבת.

זהו יריד מתנות ענק לקראת החגים בו יתארחו יוצרים רבים ומוכשרים אשר נבחרו בקפידה רבה, ויציגו מוצרים ויצירות ממגוון תחומים רב, וכמובן שגם אני אהיה שם.

למעשה זה יהיה הפנינג ענק, עליז ושמח עם מוסיקה ואוירה טובה, שיתארח אצל שירן סבוראי המדהימה במתחם "מעצבים ביקב" שבבעלותה, אשר נמצא בכניסה למושב טל שחר (ליד לטרון).

אני שם. אתם באים?

להתראות,
יעל.